איריס חיים: "הייתי מעדיפה לא לדעת את תוצאות התחקיר על יותם"

את סיפורו של יותם חיים, שנחטף לעזה, ליווינו עוד מ־7 באוקטובר, עם ההודעות ששלח לאמו איריס מכפר עזה, לפני שנחטף. בפעם השנייה שדיברנו, איריס הייתה מלאת תקווה שהוא עוד יחזור. גם לא הייתה לה סיבה לאבד תקווה. עכשיו, שלושה שבועות לאחר שנורה למוות בשוגג על ידי חיילי צה"ל, היא אומרת: "ברור לי שיש משמעות למוות של יותם, אחרת הוא יכול היה למות ב־7 באוקטובר. אני רואה את זה כסיפור שלא קרה סתם. הוא לא נשאר 65 ימים בשבי ושרד עוד חמישה ימים בבריחה - הוא נתן לכל עם ישראל להכיר אותו". 

איריס חיים על הסרטון שריגש מדינה שלמה: "פחדתי שהחיילים יעשו לעצמם משהו"
יותם כתב בווטסאפ “אמא, אני נשרף", ולאחר מכן נותק הקשר
התדריך שלא בוצע, האש שנפתחה למרות זיהוי הדגל הלבן | מחדלי הירי בחטופים

בבוקר 7 באוקטובר איריס הייתה באור הנר, רביב בעלה היה בשדה ניצן, ובנם יותם היה בכפר עזה. שני ילדיהם האחרים, תובל ונויה, לא היו בעוטף. "רביב היה אמור לאסוף אותי מאור הנר", סיפרה לנו בריאיון הקודם. "היינו אמורים לנסוע לתל אביב להופעה של יותם בפסטיבל הבי מטאל. ב־6:40, כשהכל התחיל, מה שעצבן אותו היה שדפקו לו את ההופעה. ‘איך אני לא אגיע להופעה', הוא אמר לנו, אף אחד עוד לא הבין שתהיה מלחמה". 

ארבע שעות לאחר מכן הוא כבר כתב: "שורפים לי את הבית אני חושב. אני הולך למות זהו. אמאל'ה, אני אוהב אתכם. הדליקו את הגז, אני שומע הכל". הם הספיקו להחליף עוד כמה הודעות, וב־10:44 שאלה איריס את יותם אם עדיין יורים, ויותם כבר לא הגיב. הקשר איתו ניתק ובהמשך התברר שהוא נחטף. 

יותם הצליח לשרוד 65 ימים בשבי חמאס ובסופם ברח יחד עם אלון שמריז וסאמר טלאלקה. שלושתם הצליחו לשרוד במשך חמישה ימים בשטח שהיו בו מחבלים רבים, אך במהלך הלחימה בשג'עייה, נתקלו בכוח צה"ל ונורו בשוגג. תחילה נפגעו אלון וסאמר, ולאחר מכן בוצע ירי נוסף וגם יותם נהרג. "המציאות היא שיותם נורה על ידי חיילי צה"ל, ויכול להיות שאפשר היה למנוע את זה", אומרת איריס, "אבל עם המציאות הזאת יהיה לי מאוד קשה לחיות, ואני לא רוצה למות עם יותם בעזה, לכן אני מתמקדת בגבורה של יותם".

הדגש שאת שמה על הגבורה של יותם לא סותר את המציאות. 
"הוא לא סותר את מה שהיה, אבל הוא לא מבליט את החלק הקשה. הוא מבליט את החלק העוצמתי, שבסוף יותם יצא כמנצח".

כי הוא מת כאדם חופשי? 
"אני קוראת לזה ‘יום השחרור'. הם הסתובבו חופשיים במשך חמישה ימים וניסו להגיע לכוחותינו, והם הגיעו. הם הגיעו עד הארץ המובטחת, אבל לא הצליחו להיכנס אליה. גם זה לא קורה סתם. ההצלחה של יותם הייתה שהוא בכלל שרד את זה. יכול להיות שאם יותם היה חוזר חי, זה היה מאוד קשה עבורו, ולכן אני נשארת בנקודה של הניצחון, לא בפספוס. לכן אני לא מתעסקת ב'אם', או בתחושה שנכשלנו או הופקרנו. אני כל הזמן בבחירה, גם יותם עשה בחירה. הבחירות האלה ליוו אותנו במשך 70 ימים". 

גם בראיון הקודם אמרת שאת בוחרת איך לראות את יותם. שאת בוחרת לראות שהוא אוכל, אולי אפילו צוחק, שהוא מאמין בצבא. 
"נכון, וכל מה שראיתי היה נכון. כשוויצ'יאן טמטונג, החטוף הנוסף שהיה איתם 53 ימים, חזר לארץ, הוא סיפר שיותם מתופף על הגוף ועל הרצפה, בדיוק כמו שהאמנתי שקורה. מההתחלה אמרתי שיותם בטוח מתופף, הוא גם אמר שיותם היה במורל מאוד גבוה והוא אפילו קיבל תרופות, שזה הדבר הכי מטורף. הרי יותם סבל ממחלה כרונית בעמוד השדרה והוא היה מקבל כל חודש זריקה, אז אמרתי לעצמי שאת הזריקה הוא לא מקבל, אבל אני מאמינה שייתנו לו משהו נגד כאבים, ונתנו לו". 

איך מרימים ראש  

לאחר תקופה ארוכה של אופטימיות, אמונה ותקווה, ביום ה־70 למלחמה הודיעו למשפחת חיים על הנורא מכל. "זה היה יום מאוד קשה, טלטלה נוראית", אומרת איריס. "כאילו צנחנו מ־100 ל־0". 

איך התחיל היום הזה? 
"זה היה יום שישי רגיל. התראיינתי בערוץ 14 בבוקר, במלוא המרץ. הלכתי לישון בצהריים. בחמש הייתה אזעקה פה, באזור ירושלים, ובשש הייתי צריכה להיות באולפן של עודד בן עמי. כבר נכנסתי לערוץ, התאפרתי וחיכיתי. אבל אז קיבלתי טלפון מקצינת הקשר, שאמרה לי לחזור הביתה".

הבנת בשלב הזה?  
"היה לי קווץ' בבטן, אבל זה עוד לא היה ריסוק. הגעתי הביתה, הורדתי את האיפור, זרקתי את הפח וראיתי שנכנסת קצינה. היא לא הייתה הקצינה שמלווה אותנו, אלא מישהי בכירה יותר. חשבתי שאם נשלחה קצינה אחרת, כנראה שיש פה סיפור. ואז ראיתי את הקצינה שמלווה אותנו בוכה, ונכנסה לפה שיירה שלמה. רופאה, עובדת סוציאלית, שוטרת, רק נשים. והן בוכות כולן, אומרות לי ‘יותם נהרג מאש כוחותינו'".  

מה הדבר הראשון שעובר לך בראש? 
"שזה לא יכול להיות. שזה לא נתפס. אי אפשר לקלוט את זה. זה היה נורא קשה. ואז תובל הגיע, ואחרי כמה זמן נויה ורביב הגיעו. ורביב ישר אמר ‘זהו? נגמר? מאש כוחותינו?', הוא לא ידע, אבל הייתה לו איזו תחושה שככה זה ייגמר בסוף. בכינו כולנו". 

לא ציפיתם לבשורה המרה הזאת. 
"שלשום מצאתי את המילה שהגדירה את ההרגשה שלי באותו היום - ‘ייאוש'. אחרי כל התקווה והאמונה, לא הבנתי איך זה יכול להיות שהוא לא חוזר. במשך 36 שעות חשבתי ככה, שזה לא יכול להיות. שאלתי איך אני יכולה בכלל להבין, או להאמין, איך אני יכולה בכלל להמשיך לחיות, איך ארים את הראש, ומה יהיה, ומה נעשה. זה היה הכי שחור שיכול להיות. אבל אז, תוך כדי השחור הזה, לוחשת לי הקצינה באוזן שאם אני רוצה, אפשר לקצור ליותם זרע". 

מה אמרת? 
"אמרתי לה ‘ברור'. תוך דקות התארגנה אופרציה שלמה, וזה נעשה. זה היה מרגש, זה נתן לי את האור לדעת שזה לא הסוף, שאין סוף טוטאלי. הטוטאליות הזאת נורא קשה, היא חסרת אונים. אבל הנה, בתוך כל החושך, תמיד אפשר למצוא משהו". 

איריס חוותה רגע נוסף של נחמה, כשקצין מילואים שליווה אותם, והשתחרר מתפקידו כמה ימים לפני כן, הגיע לבקר. הוא אמר לה במהלך היום הכואב שהבן שלה גיבור, שהוא עשה מעשה גבורה, וסייע לה לחשוב מחדש על כל מה שקרה. "אבל עדיין הייתי מאוד־מאוד שבורה", היא אומרת. "ישבנו פה ביחד ולא הבנתי איך אצליח ללכת להלוויה, איך אקבור את הבן שלי". 

ואז הגיע יום ראשון, נקודת המפנה של איריס. "רביב ואני קמנו ממש גמורים באותו בוקר", היא מספרת. "הלכנו למטפלת שמלווה אותנו מתחילת האירוע, היא מורה שלי לפסיכודרמה. זה טיפול פסיכולוגי, אבל לא מדברים בו על הדבר אלא עושים אותו בטכניקה תיאטרלית. ואז, במהלך הטיפול עלה מתוכי משהו. הבנתי שבעצם יותם אומר לי שזאת הייתה בחירה שלו. שההצלחה מבחינתו הייתה לצאת, ושהוא גאה בעצמו והוא רוצה שגם אנחנו נהיה גאים בו. הוא רוצה שנבין שזה מה שהוא רצה שיקרה, לצאת מהעולם כגיבור. אם יצאנו מהבית שפופים, אחרי הטיפול חזרנו אליו מרוממים". 

בהלוויה שנערכה יום למחרת כינתה איריס את בנה "פרטיזן". ועוד סיפרה כי השיר שלה ושלו היה "לשרוק בחושך", שירו של אריק איינשטיין שכתב יענקל'ה רוטבליט. "השיר הזה ישר פותח לי את שק הדמעות", היא אומרת עכשיו. בהלוויה, שהמוזיקה בה הייתה כתפילה, ביקשה איריס מהנוכחים להקשיב שוב למילים ולהבין מדוע היא ובנה בחרו בו:

"כל אחד, לפעמים, שורק בחושך // זה נעים, זה תמים לשרוק בחושך // גם אני לעצמי, גם אחר במקומי // כל אחד קצת פוחד לבד בחושך // כל אחד קצת בודד בתוך החושך // שום דבר באמת, רק טיפה לא שקט // תיכף זה יעבור // תיכף ידליקו אור". 

את האור הזה היא מבקשת להדליק בכל מפגש ושיח שהיא מקיימת כעת, והם רבים.  

אין בי כעס 

כיום אין כמעט אדם במדינה שלא מכיר את איריס חיים. לא פעם ולא פעמיים הריאיונות עמה סחפו את הרשתות החברתיות, והציבור שיבח את אצילותה, כוחותיה ומילותיה המאחדות. "איריס חיים חייבת להדליק משואה. אין ראויה ממנה", הייתה אחת התגובות לצד הביטוי "אמא של עם ישראל". "הסיפור של יותם גרם לי להיות בן אדם ציבורי", היא אומרת. "אין בן אדם שלא יודע מי זה יותם חיים". 

היה לך חשוב להשמיע קול מאחד?
"הקול המחזק שיצא בריאיונות לא תוכנן מראש. לא תכננתי לדבר ככה, לא אמרתי את המסרים מתוך איזו אג'נדה, זה פשוט נוצר. נוצר דיבור אחר, שהוא יותר הגיוני, פחות מאשים, יותר מפייס, יותר מכיל. אני מאוד מחוברת לתטא הילינג, ולכן אני יודעת היום שגם יותם מאוד התחזק מהמסרים שלי פה. הוא קיבל את האנרגיה הזאת, הוא קיבל את הרוח הגבית שאנחנו נתנו לו, הוא היה שם במצב של חוזק". 

על שולחן העבודה שליד הכניסה מונח ספר שהפך מאוד משמעותי עבורה, "המוות חשוב לחיים", מאת ד"ר אליזבת קובלר־רוס. איריס, אחות במקצועה שמלווה מטופלים שלקו במחלה סופנית, עסקה במוות הרבה לפני מותו של בנה. "אני מטפלת במשפחות שמתמודדות עם סוף החיים בצורה כזאת או אחרת, בעיקר חולים בדמנציה, מבוגרים, לכן אני מאוד מחוברת לכך שמוות קורה כשהוא צריך לקרות", היא אומרת. "אבל נורא קשה לי להגיד ‘מאז שיותם מת'. אני תמיד אומרת 'מאז שזה קרה', 'מאז האירוע'. אני לא יכולה להשתמש במילים הסופניות האלה". 

להימנע ממילים סופניות זה חלק מההתמודדות? 
"הגעגוע מאוד קשה, הוא נוראי, אבל יותם בעיניי בחר למות בדרך שמעצימה אותו. אני גם יודעת שיותם לא סובל עכשיו. החיים שלו לא היו רצופים בהצלחות, היה לו קושי מאוד גדול בעולם הזה, הוא נאבק המון, לכן, כשאני מדברת על לראות את הטוב, על זה אני מדברת, אני מוציאה מזה משהו טוב. אני בוחרת לא להיות קורבן של הסיפור הזה, אלא להיאחז דווקא בכוח ובגבורה של יותם, ואת החלק האחרון, של הירי המיותר שהיה, אני רוצה למחוק". 

ובכל זאת היה לך חשוב לומר לחיילים שאין בך כעס. 
"אמרתי את זה לחיילים לפני שידעתי את תוצאות התחקיר, למרות שגם היום הייתי אומרת את זה. הייתי מעדיפה לא לדעת את תוצאות התחקיר, בשבילי זה היה מיותר. לא הייתי צריכה את הפרט הנוסף הזה". 

איזה פרט? 
"לא הייתי צריכה לדעת שהיה עוד סיכוי שיותם יחיה. הוא הרי ברח, והייתה טעות של חייל שלא שמע את הפקודה וירה. זה עוד יותר ללחוץ על הכפתור הזה של ‘אוף. אם. למה?'. וזה יכול להשאיר אותי במקום נורא מתוסכל, ומה זה יעזור לי? הידיעה לא תחזיר לי את יותם החי. לכן אני בוחרת לעצור את הסרט ברגע האחרון, כאילו אני לא יודעת את הסוף. כאילו אני רק יודעת שהוא לא פה". 

תוצאות התחקיר שאליהן מתייחסת איריס מתארות כי לאחר שיותם ברח, המג"ד בשטח קרא "חדל", ובשלב זה נשמעה הקריאה "הצילו". המג"ד השיב: "צא לכיווני". אך כשיותם יצא מהמבנה לכיוון הכוחות, לוחם אחר, שלא הבין את האירוע, ביצע ירי בודד. 

עם היוודע האירוע הטרגי, תהו רבים כיצד לא הבחין הכוח בשיער הג'ינג'י של יותם. איריס מספרת כעת שנמסר לה כי לא היה לו שיער, והחיילים זיהו את יותם בסופו של דבר לפי הקעקועים שעל גופו. 

במהלך השבעה הגיעו ארבעה חיילים מהתקרית לבקר את המשפחה. הם המתינו בפינת יער שנמצאת לא רחוק, ורביב ואיריס יצאו אליהם, כל אחד בנפרד. "זה היה מאוד מרגש ומאוד עצוב", אומרת איריס. "כששלחתי להם את המסר, זה היה מתוך ודאות גדולה שהם לא עשו שום דבר בכוונה, והם סובלים מאוד, אולי לא פחות ממני. לא ראיתי רק את הבעיה הפרטית שלי, חשבתי גם עליהם". 

מה ראית על העיניים שלהם? 
"הם היו כבויים. הם היו בעצב גדול, ובפחד, לדעתי הם נורא פחדו, למרות שהם החליטו להגיע לפה, שזה מדהים, הרי לא פשוט להגיע. בעלי ואני לא תיאמנו בינינו מה אנחנו אומרים, גם לא ידענו שהם יגיעו, אבל שנינו אמרנו את אותם הדברים. שנינו אמרנו שאנחנו לא כועסים, שהם נקלעו לסיטואציה שחוסר ההבנה בה יכול היה לקרות לכל אחד, ושזה לא אומר שהם עשו בכוונה, או שהם התרשלו בתפקידם, זאת דעתי. אמרתי להם שמאוד עצוב וכואב לנו, שקשה לנו שיותם לא איתנו. סיפרתי להם על יותם ועל הקשיים שלו". 

מה הם אמרו לך? 
"שהוא גיבור, שזה לא יאומן מה שהוא, אלון וסאמר עשו. הם היו שם בחוץ, בלי נשק, בלי שום אמצעי הגנה והם העזו להסתובב בתוך שג'עייה. שאלתי אותם על השיער הג'ינג'י, והם אמרו שלא היה לו שיער. בשלב הזה של השבעה עוד לא ידענו את סיפור הבריחה המלא. עוד לא ידענו על הנקודות שהם עברו. הם שלושתם פעלו והיו אקטיביים. הם היו בחוזק מאוד גדול". 

את אומרת שזה לא משנה מה הסוף, הסיפור עצמו הרואי. 
"כן. זה מה שאני רוצה לזכור". 

לאחר התחקיר סיכם הרמטכ"ל הרצי הלוי ואמר כי "הירי בחטופים לא היה צריך להתבצע - ירי זה לא תאם את הסיכון ואת המצב. עם זאת, הוא בוצע בנסיבות מורכבות, ובתנאי לחימה עצימים תחת איום ממושך. עלינו המפקדים לוודא שההוראות המבצעיות ברורות, ושפעולת הכוחות בשטח משקללת היבטים נוספים, שבאים לידי ביטוי בהפעלת שיקול הדעת של הלוחמים והמפקדים בשטח. הוראות הפתיחה באש הן עניין הכרחי, והן נועדו לשמור עלינו, גם בכדי שלא נהרוג את עצמנו. הן קובעות ומשפיעות על החלטות גורליות, כפי שקרה באירוע הזה".

עלייה לרגל 

על מפה מודפסת בפינת הסלון נעוצות עשרות סיכות צבעוניות. באחד מימי השבעה אמרה איריס כי היא לא מכירה את כל המקומות שמהם הגיעו המבקרים, והוסיפה בבדיחות שהיא זקוקה למפה. לא חלף זמן רב ומפה גדולה הודפסה ובמהרה התמלאה בסיכות המציינות את היישובים שמהם באו המבקרים מהארץ ולצדן גם מהעולם. אלפים הגיעו לבקר את המשפחה, החל מראש הממשלה נתניהו, חברי הקבינט גנץ ואיזנקוט, נשיא המדינה הרצוג ורעייתו מיכל וכלה בהמוני ישראלים שמעולם לא פגשה.

"היו בשבעה הזאת המון תודות", אומרת איריס. "הגיעו לומר תודה על מה שעשיתי, על מה שאמרתי לחיילים. ביקשו שאספר על יותם. אמרו לי תודה על 70 יום ש'רוממת לנו את הרוח'. הביאו מתנות, תשורות, מכתבים, פתקים, ספרים, תמונות, ציורים, ושירים, מה לא. אנשים עמדו בתור שלוש שעות רק כדי להיכנס". 

לרוב בשבעה יש גם רגעים שהמשפחה מופתעת לשמוע על האהוב שלה דברים שהיא לא ידעה, גם אתכם הפתיעו?   
"היו כמה אנשים שהגיעו ואמרו שיותם עזר להם במשהו רגשי. זה היה מרגש, כי תמיד ידענו שליותם קשה רגשית ולכן זה מאוד הפתיע אותנו שהוא היה מסוגל לעזור לאחרים כשהוא היה בקושי שלו". 

אנחנו יושבות לצד שולחן האוכל ואוכלות מרק. כמו אמא רגישה, היא זונחת את כללי הטקס הנהוגים במעמד ראיון לתקשורת, ובודקת שאני אוכלת מספיק. גם כשאני יוצאת משם, אני מצוידת בלימונים ואבוקדו ואולי כאן סוד הקסם הגדול. איריס היא קודם כל אמא. "אמהות מחויבות גם לילדים אחרים, ככה הרגשתי כשהעליתי את הסרטון הראשון שבו אני מדברת לאמהות של חיילים שהתגייסו", היא מסבירה. "הרגשתי שהם כמו הבן שלי, הרגשתי איתן חיבור אמהי. הרגשתי שאנחנו ביחד". 

ונדמה לי שישראל זקוקה לאמא עכשיו.   
"אומרים ‘בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל', אז יכול להיות שהגיע הזמן שיתחיל משהו אחר. נשים צריכות להוביל את המדינה. אני מרגישה שיש בנשים משהו יותר סלחני, רוחני, מאפשר, שלא נמצא רק בקיצוניות. שאלו אותי באחד הריאיונות מה אני אומרת על זה שחייל נתן תפוח לילד עזתי. אמרתי למראיין ‘מצוין'. הוא לא ציפה לתשובה הזאת, אבל אמרתי לו שזה מעולה, שזה אומר שהחייל הזה בן אדם, שיש לו לב, ושאני גאה שככה מתנהגים החיילים שלנו. אישה רואה את החלק האנושי של הסיפור, ולא רק את הקרב על השטח. זה קשור לרחם, שהוא גם מרחם ולא רק תוקף".

ב־2 בינואר יותם אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה־29. כשאני שואלת אותה מה הייתה אומרת לו, איריס עונה: "אני אומרת לו כל הזמן שאני הכי גאה בו בעולם. אני אומרת לו שהוא תמיד ייזכר בשבילי כגיבור, כמנצח. ואני חושבת שזה חשוב לו. אני מאמינה שהנשמה איתנו כל הזמן". 

היא עוד לא מפרטת, אבל בהמשך עוד יגיעו מיזמי הנצחה ליותם. העשייה, היא יודעת, תעשה להם טוב. "בבקרים אני בצער. בבקרים אני בוכה", היא אומרת. "בשבעה אמרו כל כך הרבה פעמים 'שלא תדעו עוד צער'. באיזשהו שלב עצרתי אדם דתי, ושאלתי אותו על הביטוי הזה, הרי תמיד יהיה עוד צער. אז הוא ענה שזה לא הצער האובייקטיבי, זה מה שאת עושה עם הצער. וזה התאים לי".  

רגע לפני שאני הולכת, אנחנו חושבות יחד מה אוכל לאחל לה, ומסכימות כי הנוסח המתאים עבורה זה שהיא לא תדע עוד ייאוש, "ושהעצב לא יהיה מאוד כואב", היא מוסיפה.