חקלאים תחת אש: אברהם אטון, בן ה-70, הוא אחד מהתושבים הוותיקים של מושב דוב״ב, הממוקם בגליל העליון, לא הרחק מגדר הגבול עם לבנון. מתחילת הלחימה, הוא פונה למלון בטבריה עם משפחתו - ועל אף שדוב״ב תחת טילים ואש חיזבאללה, אברהם לא היה יכול להרשות לעצמו להותיר את העופות והכבשים שבמשק שלו ללא טיפול או מזון.
90 יום לאחר הטבח: שלושה שנחשבו כנעדרים - חטופים בעזה
בדרך לעימות בקבינט? בן גביר יקרא להישארות נרחבת ברצועה
הוא המשיך להגיע מדי יום לשטחו החקלאי במושב, לתפעל את המשק ולהאכיל את החיות. "אני, וכמוני כל חקלאי דוב״ב - מפחדים מהמצב הכלכלי שלנו - לא מהמצב הביטחוני. אני הולך לאסוף ביצים, לתת אוכל לכבשים ולתרנגולות גם תחת אש, טילים ורקטות - כי אני צריך לחיות ולכלכל את המשפחה שלי, גם אם אחטוף כדור״, הוא אומר.
בשבוע שעבר, חדוות העשייה של אברהם במשק - נקטעה בבת אחת. ״בחצר של הבית שלי, החלטתי לבנות מקלחות ושירותים - ולשים מכונות כביסה ומקרר גדול של שתייה עבור החיילים ששומרים על הגזרה, כך שביום אחד, בין 50 ל-70 חיילים מתקלחים שם ומכבסים את כביסתם. ביום שלישי בשבוע שעבר, הייתי יחד עם הבן שלי בלול התרנגולות, ואחד החיילים התקשר אלינו, ואמר שאין מים חמים במקלחות. ישר אמרתי לבן שלי שנעזוב את הלול, ונדאג לחיילים שחזרו מפעילות מבצעית.
דאגנו לכך, הגענו לבית שלי, החלפנו בלון גז למים החמים - ושתינו יחד שתייה קרה. פתאום, שמענו פיצוץ עז שהחריש את אזנינו, ישר הלכנו לראות האם הלול שלנו נפגע - וכשנכנסנו אליו - חשכו עיניי״, הוא מתאר. הלול של משפחת אטון, שבו גדלו כ-11,000 תרנגולות, נפגע מירי נ״ט של חיזבאללה, ופעילי ארגון הטרור אף דאגו לתעד את הפגיעה - ולהעלות אותה לרשתות החברתיות: ״נפל טיל באמצע הלול".
קרסו כל הכלובים של העופות, וראינו רבים מהם מתים, ללא הראש או הכנפיים שלהם. החשמל התפוצץ והכול כבה, הרס מוחלט, המבנה קרס. אם החייל לא היה מתקשר אליי לבקש שנבוא, אני והבן שלי נשארים בלול ומתים מהטיל. זה ממש נס״, הוא מתאר.
"מאז האירוע הזה, אני קורס כלכלית מיום ליום. מאז תחילת המלחמה, צברתי נזק של כחצי מיליון שקלים - ועדיין לא ראינו שקל מהפיצויים שהובטחו לנו על ידי הממשלה. יש לי נזק בלול עצמו, שאין כבר מה לשקם בו כי כולו הרוס - וכך גם כל האביזרים והכלים שהיו בתכולתו. בנוסף לכך, חלק גדול מהעופות מתו, ואלו שנשארו בחיים לא מטילות ביצים כי לא קיבלו מספיק אוכל.
מעבר לכך לפני המלחמה, היו לי כ-45 טון של פרי לקטוף מהמטעים, שחיכה להבשיל בחודשי אוקטובר ונובמבר, אך כבר ב-7 באוקטובר לא נתנו לי להיכנס לשטח החקלאי שלי, שנמצא ממש על הגבול. כל אלו, יצרו הפסדים וחובות ענקיים, אז הגעתי למצב שבו בגיל 70, אני צריך לעבוד במסגרייה עם פריצות דיסק כדי לשלם את החובות שיש לי כתוצאה מהמלחמה״, מספר אברהם. ״מאז נפילת טיל הנ״ט בלול, אף אחד לא הגיע לעזור, לדבר איתנו או לאמוד את הנזק. מי מסתכל עלינו בכלל״, מוסיף בכאב.
מוסיף ומחזק את דבריו דניאל פרץ, יו״ר ועד מושב דוב״ב: ״אני ממשיך לעבוד כחקלאי ואוסף ביצי תרנגולות על אף הטילים ששורקים מעל ראשי, הכול בפחד, אך אין לנו ברירה אחרת. מהממשלה שמענו רק דיבורים - אך עדיין לא ראינו שקל מהפיצויים שהובטחו. התחושה היא שממש נטשו אותנו״, הוא מתאר. פרץ, גם כן בחר מתחילת המלחמה להמשיך לעבוד בחקלאות תחת אש.
מדי יום, הוא נוסע בסיכון ממשי לחייו ממלון המפונים בטבריה עד לדוב״ב - כדי להמשיך ולעבוד בלול שלו ולפרנס את משפחתו. ״לא לוקחים בחשבון את ההשפעות הסביבתיות של המלחמה על בעלי החיים - התרנגולות לא יכולות להטיל ביצים בקצב נורמלי כאשר ברקע יש רעשי טילים ופגזים. כתוצאה מהטילים - ההטלה יורדת, וזה מוביל להיחלשות נוספת של הפרנסה שלנו בעת הזו״.
״רוב התושבים של המושב מתפרנסים אך ורק מהחקלאות, ואני מתבייש להגיד שלאנשים אין היום כסף לדלק אפילו, מזל שיש לפחות אוכל בבית המלון. אני ממשיך לעבוד ומוכן למות מטיל - אך לפחות לא למות מרעב. כל תושבי המושב נפגעו כלכלית כתוצאה מהמלחמה, וחלקם ממשיכים לעבוד בחקלאות תוך סיכון לחייהם כי אין פיצויים - ואין ברירה אחרת, זו הדרך היחידה לשרוד.
בממשלה מודעים לכך אך עדיין לא קיבלנו שקל. לפני שבוע ישבתי עם שר החקלאות, ועדיין שום דבר לא מתקדם, בינתיים לא קיבלנו פיצויים לבנק, והחקלאים נאלצים להמשיך לעבוד בסיכון. כל השרים ופקידי האוצר צריכים ליישם עבור חקלאי יישובי הגדר את מתווה 2006 - למכסה ללא הוכחת נזק״, מתייחס למתווה הפיצויים שקיבלו חקלאי קו העימות בצפון בעת מלחמת לבנון השניה ב-2006.
״אני מסכן את עצמי, משווק ביצים לכל אזרחי ישראל בעת מלחמה, וכמוני גם חקלאים מ-11 יישובים על גדר הגבול בצפון שמספקים 70 אחוזים מייצור הביצים בארץ. אני רוצה להמשיך לייצר ביצים, אוהב את עבודתי ומוכן להסתכן למען כולם - אך אני דורש שיפצו אותי, כמו שמגיע לי״.
״אני רוצה שיראו אותנו ויפתרו את המצוקות שלנו״, אומר עוד אברהם. ״דוב״ב, יחד עם המושבים והקיבוצים בסביבה הם יישובי הספר של מדינת ישראל.
אנחנו שומרים על כל הצפון, כחיילים ללא מדים כל חיינו אנו מיישבים את הגליל - וכעת המדינה צריכה להתייחס אלינו. מעבר לקשיים הכלכליים של החקלאים בעת מלחמה - שאליהם אנו מבקשים פתרון מהממשלה - אנו דורשים שירחיקו את חיזבאללה מעלינו״, אומר ועוד מתייחס לאפשרות פתרון העימות עם חיזבאללה בדרך מדינית: ״אני מרגיש שעושים יותר מדי חשבון לארה״ב כי אנו תחת חסותה, אך החשבון האמיתי שצריך לעשות הוא לתושבים שגרים בגליל. אני בן 70, עברתי הרבה מלחמות בחיי - ואני בטוח שאם נלך לפתרון מדיני עם חיזבאללה - המצב שלנו בעתיד יהיה גרוע יותר מאשר קיבוץ בארי״.