קמו מהשבעה והחליטו להתנדב: כך משפחות שכולות התמודדו עם הכאב

אלון ושירי מסיקה איבדו את בנם הבכור אדיר (23) במסיבה ברעים, כשנרצח באכזריות בידי חמאס בזמן שהוא וחבריו הגנו בגופם על בנות ששהו במיגונית, בהן בת הזוג שלו יולי. מתוך הכאב והאובדן הנורא נולד מיזם "היהלום של אדיר" לתרומות טבעות אירוסים לחיילים. כמו אלון ושירי מסיקה, ישנם בני משפחה אחרים שבוחרים להנציח ולהמשיך את דרך יקיריהם, שנפלו או נרצחו במלחמה, דרך התנדבות למען חיילים, מתוך רצון להמשיך את ה"צוואה" הלא כתובה, להמשיך את הדרך ולזרוע את המשכיות החיים.

“בשישי בערב שמחת תורה אכלנו ארוחת חג גדולה ביחד כל המשפחה אצלנו בבית באבן יהודה. אחרי זה, בשעה 22:00 בלילה הוא וחבריו יצאו למסיבה", משחזר אלון את ההתרחשויות בשבת השחורה. “בשעה 07:01 בבוקר, אדיר שלח הודעה בוואטסאפ המשפחתי ועדכן שהוא במיגונית ליד רעים. כמה דקות אחרי זה לירן, הבן השני שלנו שהוא חייל והוקפץ לבסיס, התקשר אלינו מהדרך ואמר: ‘יורים על אדיר’. בשעה 07:21 אדיר שלח הודעה שהוא אוהב את כולנו מאוד, וב־07:28 הוא כתב ללירן הודעה ואמר שהוא לא בטוח שהוא יצא מזה ואמר שהוא אוהב אותו".

איזה ילד היה אדיר?
שירי: “בראש שלו היה משהו מאוד מתוכנן, מעודן, שאפתני, יודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו ומאחרים, עוזר לכולם ותמיד רואה את האחרים, תמיד אהב אותנו ודאג לנו. בתוך הגוף השרירי והגדול שלו הייתה נשמה ענקית שאוהבת רק לעזור. הוא אהב מאוד אקסטרים, בטבע, בים".
אלון: “ומצד שני אהב את השקיעות, כלומר מצד אחד הוא היה רגוע ושליו ומצד שני אהב את האקסטרים ואת הסערה. הוא יכול היה למנן בצורה מדויקת את הדברים".אדיר שירת חמש שנים כלוחם ביחידת יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות) ועם שחרורו טס לפרו ללמוד צורפות. “

בחיבור בין הים שם ובין היצירה הוא הצליח לבטא בחדוות יצירה את האמנות שלו ופיתח ליין משל עצמו לעיצוב תכשיטים", מספרת שירי. עיסוקו זה היה לא כל כך רחוק מעיסוקו של אביו, שבמשך 30 שנה עובד בבורסה ליהלומים ברמת גן. למעשה, בבורסה נולד לאלון הרעיון להקים את מיזם ההתנדבות “היהלום של אדיר", שמוקדש כולו למען חיילים. “יום אחד ישבתי במשרד עם אור, הבן שלי, וראיתי סרטון של חייל רוקד בחתונה בבסיס בג’וליס", הוא מספר. "הלב שלי נצבט, לא מעצבות אלא משמחה, ואמרתי לאור: ‘אולי נתרום לחייל טבעת אירוסים? עם יהלום, משהו מכובד’. אור אמר: ‘אבא, אתה נורמלי? זה יקר’".

"הסברתי לו שזה יעשה לי טוב ושאנחנו צריכים לקדש את החיים. הוא אמר לי ללכת על זה, אז פרסמתי פוסט בפייסבוק וכתבתי שהחייל הראשון שיפנה אליי יקבל טבעת אירוסים במתנה. תוך ארבע שעות הגיע אליי חייל בשם דור שהציע לבת הזוג שלו נישואים באותו היום. אחרי זה באו ההורים שלו אלינו הביתה, והם הודו לי. הוא היה בעננים. לא עברו כמה שעות וקיבלתי פנייה מעוד חייל שרצה שאכין לו טבעת. הסברתי לו שזה היה פוסט חד־פעמי, אבל הוא ממש ביקש אז הכנתי לו, ואז החלטתי ליזום את ‘היהלום של אדיר’, שבמסגרתו אני מכין טבעות לחיילים שמציעים נישואים. פניתי לחבריי מהבורסה ומהתחום כדי לקבל תרומות ביהלומים ובטבעות וסיוע למען המיזם, הם כולם נרתמו וכבר הכנתי 35 טבעות נישואים".

מהר מאוד כל המשפחה נרתמה למשימה ולהכנות, כשאלון ושירי מספרים שהמטרה העיקרית שלהם היא שזוגות שיקימו בית יזכרו את אדיר בזכות הטבעות. “אדיר לא יצליח לבנות בית בישראל, אבל הרבה אחרים יצליחו בעזרתנו, אנחנו נותנים את הרוח של אדיר לדבר הזה", אומר אלון ושירי מוסיפה: “אנחנו באים ממקום של רוח ואמונה שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. יש פה שונאים שמנסים לכתוש אותנו ואת הרוח שלנו, ואנחנו בדרכנו הצנועה רוצים לבחור ברוח ובחיים וכך אנחנו רוצים להנציח את אדיר, בתקווה שיהיה טוב. אדיר קידש את החיים בכך שהוא הציל את הבנות שהיו במיגונית, וזה גם מה שאנחנו רוצים לעשות".

עד כמה ההתנדבות הזו עוזרת לכם להתמודד עם האובדן?
אלון: “זה מאוד עוזר, זה עושה לנו טוב על הלב. קשה לנו מאוד עם האובדן הזה אבל העובדה שאנחנו תורמים מעצמנו ומתנדבים ועוזרים לחיילים שמקדשים את החיים, בדיוק כמו שאדיר קידש את החיים, עוזרת לנו להבין שהחיים חזקים יותר מהכל. לא נסלח ולא נשכח".
שירי: “יש בזה מעין נחת בכל השחור הזה מסביב, כל חייל שנכנס אלינו ומחבק אותנו ומחייך – זה משהו שהוא האור כרגע מבחינתנו. כל טבעת שאנחנו נותנים מפיחה בנו תקווה בתוך האובדן הכבד, בתקווה שהמיזם יגדל ונראה כמה שיותר בתים בישראל שיזכרו את אדיר ואת התקווה הזו".

“כמו המשך הדרך שלו"

“אחרי שאיבדתי בן במלחמה אני מגיעה לחזק אחרים כי זה עוזר לי להתחזק בעצמי", מסבירה ליבת מלכה מגשר הזיו, ששכלה ב־7 באוקטובר את בנה, סמל מתן מלכה (19), לוחם בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים, בקרב בכיסופים. עוד לפני המלחמה ליבת, שמלווה ביומיום נשים בתהליכי פתיחת עסק וגם מאסטר NLP, מתנדבת ב"מעגל נשים" באזור הגליל המערבי, אבל עם פרוץ המלחמה החלה להרצות בהתנדבות בפני נשים מפונות במלונות ברחבי הארץ כדי לחזק אותן, בפני תלמידי תיכון לפי ערכי מת"ן (מנהיגות, תעוזה, נתינה), וכן הצטרפה לארגון “טוב מביא טוב" שהוקם בנהריה ונתן מענה לכל צורכי החיילים מבחינת ציוד ומזון. “הקמנו סוג של חמ"ל ושם אני מתנדבת ועוזרת בכל מה שנוגע לחיילים ודואגת שלא יחסר להם כלום", היא מספרת.

“במקביל, בימים אלה אנחנו מקימים מלונית לחיילים בודדים בירושלים שתיקרא על שם מתן. אחד הדברים שמאוד אפיינו את מתן, מעבר לטוב שהוא עשה, הוא היכולת לראות את האחר. מתן היה ספורטאי מצטיין, מכיתה ה’ הוא שיחק טניס והיה שחקן טניס מקצועי בנבחרת, אבל בסוף התיכון החליט לעזוב את הטניס לטובת השירות הצבאי כלוחם, למרות שהיה יכול לשרת כספורטאי מצטיין. הוא היה ילד נשמה טובה עם ערכים של עזרה ודאגה לזולת".

“בשבת בבוקר קמתי לרוץ אבל מהר מאוד קיבלתי הודעות וואטסאפ לגבי מה שקורה בדרום, אז ויתרתי על הריצה, פתחתי טלוויזיה וישר צלצלתי למתן, שנשאר שבת אחרי שבסוכות הוא היה איתנו בבית. שלחתי לו הודעה וביקשתי שיצלצל אליי. בשעה 07:30 הוא צלצל ואמר שהם בדרך לדרום. בשעה 10:00 הוא צלצל מטלפון של חבר ואמר שהוא לא יהיה זמין כי ביקשו מהם לסגור את הטלפונים, והוא סיפר שהוא בדרך לעוטף. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו".

עד כמה ההתנדבות למען חיילים מסייעת לך להתמודד עם האובדן?
“ידענו רק ביום שלישי שמתן נפל, שלושה ימים אחרי שהוא באמת נפל. ביום שני עוד הלכתי לארוז בשלומי פלאפלים לחיילים כדי להסיח את דעתי מהדאגה, כדי לא להשתגע, וכשחזרתי הביתה התחלתי להרגיש מועקה כי לא שמעתי עוד ממתן. בשלישי בבוקר קיבלנו את הדפיקה הנוראית בדלת והודיעו לנו שהוא נהרג. מיד עם תום השבעה הייתה אמורה להיות מסיבת יום הולדת לחברה של מתן, והיא כמובן לא רצתה לחגוג וביקשה במקום זה להתנדב למען החיילים, אז נסענו ל’טוב מביא טוב’ בנהריה והתחלנו לעסוק באריזות ובהתנדבות למען החיילים. מאז אני שם ומרגישה שזה כמו המשך הדרך של מתן. זה קשוח לפעמים, בייחוד כשאני רואה חיילים ונזכרת בבן שלי, אבל כשאני רואה שחסרים לחיילים דברים או מגיעה עם משלוח של אוכל לחיילים, זה משהו שממלא אותי, זה משהו שחונכתי לו וככה גידלתי את מתן. זה מה שהוא מאוד היה רוצה. הבנתי שמתן לא היה רוצה לראות אותי יושבת בבית עצובה אלא רוצה שאעשה את זה. כל העשייה הזו היא בסופו של דבר עם הרוח של מתן. מתן נהרג למען המולדת ולחם למען החיילים והאזרחים, ואנחנו מנסים עם כל הכאב והקושי להמשיך בדרכו ולעזור לחיילים ולמי שמגן על המולדת".

“לא רק קורבן"

רס"ל אביחי אמסלם (30) מחדרה, נשוי ואב לשתי ילדות (אשתו בהריון מתקדם), הוקפץ למילואים ב־7 באוקטובר ושירת בחיל הרגלים. הוא נפל ב־9 באוקטובר בקרב מול מחבלים. “אביחי התעקש לפני שנתיים לעבור ממילואים ב’כפיר’ ל’קומנדו’, והוא עשה הכל כדי לעבור לשם", מספרת אחותו, שירה אמונה אמסלם. “הוא היה קסם כזה, הוא לא היה נותן לריב להימשך זמן רב, אם היינו מתווכחים הוא תמיד היה מחליק את זה ולא נותן לי לכעוס עליו זמן רב. הוא עבד באלביט ושם, כמו בצבא, נחשב למי שהצליח למצוא פתרונות יצירתיים להכל. כולם סמכו עליו. הוא ידע תמיד למצוא את המכנה המשותף עם האדם מולו ולנגן עליו. ביום שני לפנות בוקר הוא הוקפץ לאזור שער הנגב למרדף אחרי מחבל שהצליח לברוח, ובקרב הוא וחברו סרן יובל הלבני נורו מטווח אפס ונהרגו".

שירה אמונה, שלמדה ריפוי בעיסוק, מעידה כי ההתנדבות למען חיילים היא חלק ממנה, לא מטעם ארגון אלא באופן עצמאי: “ב'צוק איתן' הלכתי לבקר פצועים במחלקת שיקום בבית החולים שיבא ובהמשך המשכתי לבקר ולתמוך בחיילים שנפצעו גם אחרי כן. מאז לא הייתה איזו מלחמה גדולה אז לא היה לי צורך. כשפרצה המלחמה התחלתי לגייס תרומות למשלוחים לחיילים שנלחמים. אחרי שאביחי נפל הרגשתי צורך לחזור לשיקום, וכשחבר טוב הלך עם הבנים שלו לחלק מארזים לחיילים בשיקום, הצטרפתי אליו ומאז אני ממשיכה להתנדב בעזרה לחיילים".

לדברי אמסלם, ההתנדבות למען חיילים היא תרפיה עבורה: “מאז שאביחי נהרג יש לי חרדה מאוד גדולה שכל מי שאני מכירה והוא לוחם, יקרה לו משהו, אבל כשאני מגיעה למחלקת השיקום לבקר חיילים, זה הזמן היחיד שאני מרגישה שאין לי את החרדה הזו, שלא כל מי שבעזה נפגע ולא כל מי שנפגע מת. אני מרגישה שכולנו מתחת לאלונקה, אני ‘תרמתי’ את אחי, ויש גם חבר’ה שאיבדו חיילים, חברים ומפקדים, ואני ‘תורמת’ מעצמי עבורם, כי אני מרגישה שזה מה שאביחי היה רוצה. אני מרגישה שאני לא רק קורבן של המלחמה אלא גם תורמת. לאחרונה גם התחלתי להתנדב ביחידת חיזוק רוח הלחימה של הרבנות ואני כותבת תוכן חיזוק רוח ללוחמות בצה"ל".

ההתנדבות עוזרת לך?
“אני מרגישה שאני נאחזת בחיים, וגם כשאני עושה דברים שקשורים לצבא אני מרגישה שאני עושה זאת בשביל אביחי. אני ממשיכה את העשייה של אחי למען החיילים. צה"ל איבד אמסלם אחד, אז הוא קיבל אמסלם אחרת. זה אובדן שבא בגלים והוא גורם לי לכאב בחזה ובגוף, והזמן היחיד שאני נושמת בו לרווחה הוא כשאני פוגשת חיילים בבסיס או בשיקום. אני גם חולה כרונית, אז אני בתל השומר המון בשביל טיפולים שלי, אז ביום שאני בטיפול, אני מבקרת גם חיילים ‘על הדרך’. אני לא רוצה להיות רק טרגדיה, וכשאני עושה משהו למען החיילים אני מרגישה שיש אור בתוך החושך הזה".