זעקת תושבי הצפון: כבר שלושה חודשים שתושבי גבול הצפון מפונים מביתם לאור האיום ההולך וגובר מארגון הטרור חיזבאללה, שנמצא ואורב מעבר לגדר הגבול. רבים מהתושבים שפונו מתארים את הגעגועים העזים לריח המוכר של ביתם, לנוף ההררי והשליו של הגליל - ובעיקר לתחושת הביטחון שריחפה בצפון כמעט לאורך כל השנים מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006. שלושה מפונים מיישובים שונים בגבול הצפון התראיינו ל״מעריב״ וסיפרו על הדאגה מהעתיד הלוט בערפל - תוך השמעת ביקורת קשה כלפיי גורמי הביטחון והממשלה בכל הקשור לביטחון החזית הצפונית.

ייתכן שנגיע למצב שנחריב את כל הכפרים בדרום לבנון | אלון בן דוד
"מבין שאני מכונת הרעל": המהפך של אחד ממובילי המחאה נגד הרפורמה

מורן דדוש, תושב מושב גורן בגליל המערבי, מפונה עם משפחתו כשלושה חודשים: "לאחר יום נוסף של התקפות חיזבאללה ותגובת צה"ל, אני מבין שלכולם יש מטרה אחת, והיא לשווק לנו, תושבי הצפון תחושת ביטחון - אך לא ביטחון אמיתי. קצת תקיפות של חיל האוויר וארטילריה ישווקו את הפגיעה בחיזבאללה, ובערוצים ישקפו זאת כעליית מדרגה של הצבא. יספרו לנו שפניו של חיזבאללה להסדרה מדינית - וחייליו נסוגו מהגבול. בלי שנשים לב, ייחתם הסדר מדיני, תידחה המלחמה או הטבח הבא שיחוו ילדנו ואולי נכדנו. אני רוצה להזכיר לכולם אנחנו במלחמה מאוקטובר, עקורים מביתנו ועסקינו, רוצים הכרעה עכשיו - וסומכים רק על עצמנו".

ירון פרטוק, אב לשישה ילדים, תושב קרית שמונה, מפונה מביתו מאז תחילת המלחמה: "אני מגיע מחבל ארץ גלילי, פורח ומשגשג, מרחק נגיעה מהחרמון. כל הטוב הזה נקטע ברגע אחד כשהחלה המלחמה שנכפתה על כולנו. ברגע אחד הפכנו לפליטים זרוקים, חיינו ארוזים בתוך מזוודות - ואנחנו נותרנו בחוסר אונים משווע. נשארנו ללא תשובות, מענה או אופק לעתיד. אני וחבריי, תושבי קרית שמונה, דורשים תשובות - מתי אנחנו נחזור הביתה? אנחנו חזקים, במשך שנים חיינו תחת איום הקטיושות, אך לא נסכים יותר למציאות של טפטופים. ילדיי קרית שמונה מתגעגעים הביתה, אבל רוצים, דורשים ומגיע להם לפני הכל - לחיות בביטחון".

פגיעה ישירה בקרית שמונה (צילום :רשתות חברתיות, שימוש לפי סעיף 27 א')

"עד מתי תושבי קרית שמונה והצפון יהיו אזרחים סוג ב׳? מעבר לעניין הביטחוני - ישנו גם את העניין הכלכלי. בתור עצמאי כ-13 שנה, המדינה לא העניקה לי במהלך המלחמה שום מענק או כל צעד כלכלי כזה או אחר שיעזור לעסקים בעיר ולעצמאים שכבר שלושה חודשים נמצאים באי וודאות כלכלית. מה קורה כאן, למה אף אחד בהנהגה לא נותן לנו, האזרחים - את התשובות?".

אורית ישקין צ׳רכי, נשואה ואם ל-3, גרה במושב מנות, שנמצא כ-4.8 ק״מ מגבול לבנון-ישראל - ולכן לא פונה. "אז איך זה לקום ביישוב בגבול הצפון שהמדינה נטשה כי חסרים לו כמה מטרים לקריטריון בירוקרטי? מתעוררים מרעש תותחים, פגזים וטילים שמרעיד את הבית. כל אדם מגיב בבהלה גדולה לסיטואציה האבסורדית - שמרעידה את הגוף והנשמה. כמות יציאות צה״ל לתקיפות בלבנון? מי סופר? אף אחד לא מודיע. אחרי הבום, מגיעה ההרגעה של הרבש״ץ - "הכל תקין, ירי כוחותינו". המשפחה לא יוצאת מהבית, אף אחד לא יוצא לעבודה - כי מי ישמור על ילדים נטולי מסגרות ומעש?  מי שיחפש דרכים לצאת מהישוב, יקלע לצירים עם סכנת נ"ט. היציאות המרעידות ברקע, הילדים המשועממים, הפרנסה שלא קיימת וההוצאות שלא עוצרות. עם זמן התרעה 0 - אסור להתרחק מהממ"ד. מי שהיה לו לאן לעזוב - ברח, משלם מכיסו דמי שכירות על בית נוסף - ומנסה להיות שייך במקום זר. הפתרון הוא אולי לעזוב לנצח את המושב? ככה אנחנו לא יכולים להתמודד - ואין מי שידאג לנו".

התמונה והסרטון בכתבה פורסמו לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]