כשד"ר חן קוגל, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר, מסיים לנתח גופות, בדרך כלל את הקשות והמורכבות שבהן, הוא פונה אל הפסנתר. מצד אחד הוא מנתח גופות של אנשים שהיו עולם מלא והגיעו אל השולחן שלו מרוטשות, שרופות, או שסיבת המוות אינה ניכרת לעין; ומצד אחר הוא מנגן שירי ארץ ישראל בסגנון ג'אז בכמה הרכבים מוזיקליים. הניגוד הזה מרפא, מנחם ומשלים. אבל מאז תחילת המלחמה, קוגל, איש שמח ואופטימי, בקושי נוגע בקלידים. “יוצא לי מעט מאוד לנגן כרגע", הוא אומר בצער. “גם בגלל שאני מאוד־מאוד עסוק, וגם בגלל שאני מוטרד. הרבה מחשבות מציפות אותי על מה שקרה ב־7 באוקטובר והמלחמה בדרום ובצפון. זה סוחט גם רגשית וגם פיזית, ובגלל שאנחנו עובדים פה סביב השעון, זה גם משפיע על היכולת שלנו לתפקד. קשה לי להתרכז, ובמוזיקה צריך להתרכז".
כתב CNN במטרו החמאסי: "אי אפשר לעמוד זקוף, כלובים לשבויים" | צפו בסיקור המיוחד
מוזיקה לא אמורה דווקא לשחרר קצת את הלחץ?
“כן, אבל אז אני צריך להתנתק ולחשוב על מה שאני מנגן, ולהרגיש את זה. כשכל הזמן אני מוטרד ויש מחשבות ורגשות שמציפים, זה מסיט את הריכוז. לכן גם אם אני מתחיל לנגן בתקופה הזאת, אחרי כמה דקות אני קם מהפסנתר והולך לעשות דברים אחרים שדורשים פחות תשומת לב".
יש דרכים אחרות שעוזרות לנשום, קצת להתאוורר מהזוועות שהגיעו אליך?
“יצאתי למסעדה, אפילו פעמיים, אוכל זה משהו נורא ישיר שפוגע באינסטינקט בסיסי, כמו בעלי חיים שנרגעים ומתמסרים כשנותנים להם אוכל. מאוד השמנתי במלחמה הזאת. הייתה הרבה אכילה רגשית, כי אתה כל הזמן מנסה להירגע באיזו דרך, לא רק ברמה האישית אלא גם בתור מנהל המכון שרואה את הרופאים והעובדים שלו. עוברת עליהם חוויה מאוד־מאוד קשה גם מבחינת מה שהם רואים וגם בגלל העומס המתמשך וכמות העבודה האדירה שמעולם לא הייתה כמוה במכון, אפילו לא משהו שמתקרב לזה".
איך העומס הזה משפיע עליכם?
“אנחנו יותר רגישים. יותר אמוציונליים. יותר רגזנים. הדברים הכי קטנים מקפיצים אותנו. אנחנו כמו המדינה. חיים על הקצה, ובמכון לרפואה משפטית זה הרבה יותר מוקצן, כי אנחנו עוסקים בתוצאות הקשות, ולכן נמצאים במתח הרבה יותר גדול".
ועליך איך כל זה משפיע?
“גם אני נהייתי יותר רגיש. אני הרבה פחות חייכן. פחות מספר בדיחות ובאופן כללי מסתובב עם מועקה שאני לא יודע אפילו להסביר אותה. אני לא מרגיש איום קיומי, אבל יש איזה פחד מסוים מפני העתיד, איזה משהו שיושב מאחורי הראש. אחרי כל מה שראינו פה מאז 7 באוקטובר, שמחת החיים פחתה, ואני לא יודע אם זה ישתחרר אי־פעם. הזמן מרפא ומקהה, כמו פצע שמגליד, אבל הצלקת נשארת. היא משנה צורה, מתקטנת, מתכווצת, אבל לא הולכת לשום מקום. אני מוצא את עצמי בוכה יותר מאשר בעבר. אני יותר עצוב, משתמש פחות בהומור שחור. הייתי מוסר הרצאות באוניברסיטה, אבל בסמסטר הזה אני לא נותן שום הרצאה. פשוט לא מסוגל לא מבחינת הזמן ולא מבחינת היכולות. בכל ההרצאות שלי הייתי מספר בדיחות, חלקן שחורות, כדי לשבור את המתח ולהקליל את הנושא. אבל איך אפשר לספר בדיחות על טבח 7 באוקטובר? מצד אחד חייבים להתייחס אליו בהרצאות, כי זה האירוע הכי גדול שקרה במדינת ישראל מבחינות רבות וגם מבחינת הרפואה המשפטית, ומצד שני איך אני יכול להתבדח עליו? כל כך הרבה זמן לקח עד שהעזו לספר בדיחות שואה, וגם זה עדיין מפריע להרבה אנשים. מעתה ההרצאות שלי יהיו מאוד קשות וכבדות לעיכול, כי אנחנו לא מדברים על משהו רחוק או תיאורטי. זה קרה לנו עכשיו, אתמול, כולם עדיין חשופים ומדממים, וכל דבר הכי קטן גורם לפרץ רגשות. זה קשה. אני מרגיש הרבה פחות חיות. הזדקנתי".
מה הגופות מספרות
כמו רוב תושבי המדינה, השבת השחורה תפסה את הרופא המוערך, בעל אות אביר איכות השלטון, בביתו בתל אביב. תחילה התעורר מהאזעקה וחזר לישון. “ואז הייתה עוד אחת ועוד אחת, וכבר הבנתי שמשהו מתרחש ופתחתי טלוויזיה", הוא מספר. “באותו שלב בכלל לא שיערתי עד כמה גדול יהיה האסון, אבל כן הבנתי שזה הולך לכיוון של אירוע רב־נפגעים. אז כינסתי את העובדים של המכון וביקשתי מכולם להגיע לעבודה בחג. בהתחלה חשבנו על 100 נפגעים. אחר כך על 150. ניסינו להתארגן. אמרנו שנצטרך להביא מכולות קירור, כי לא היה מספיק מקום במקררים".
לאט־לאט התברר ההיקף המחריד, ובמכון הבינו שמלאכת הזיהוי הגדולה והמורכבת לא תוכל להתבצע שם: “בצה"ל ובמשטרה התקבלה החלטה שהזיהוי יעבור למחנה שורה, כי שם יש הרבה יותר מקום. אבל גם שורה היה צר מהכיל את כל הנרצחים. יש שם מקום ל־300 חללים סך הכל, ובשלב ההוא עדיין לא ידעו מי זה מי, וחלק מההרוגים היו גם מחבלים, אז היה צורך להביא מכולות קירור לכולם. החלטה התקבלה בלילה, ובבוקר כבר הציבו שורה ארוכה מאוד של מכולות בשורה. זה היה נראה כמו נמל, אבל במקום סחורה היו גופות".
למה שורה?
“כי הוא בסיס של הרבנות הצבאית, ויש בו מתקן לטיפול בחללי צה"ל. אמרו, תגיעו לשורה, ומי שיטפל בכם זה חוקרי המשטרה, ואנחנו נהיה אחראים על הפיקוח של מיון המקרים המורכבים. השיטה הייתה שגופה נכנסת, עושים לה כל מיני בדיקות, צילומים, רישום בגדים וחפצים וצילום שיניים, ואז היא יוצאת להמתנה. התהליך הזה לוקח זמן, ואחרי כמה ימים הבנו שלא נספיק לעשות אותו בזמן סביר, כשהעומס כל כך כבד. אז הצענו לקחת דגימות לכולם ושהמעבדות יתחילו לעבוד במקביל. זה אכן תרם לזיהוי הרבה יותר מהיר בימים הראשונים. ואז גם הוחלט שכל מה שלא מצליחים לזהות במחנה שורה, יועבר למכון הלאומי לרפואה משפטית".
וכך הפך המכון הלאומי למרכז הכובד של המקרים המורכבים. הגיעו אליו גופות שהיו לא שלמות, חלקן במצב ריקבון מתקדם, או שנשרפו עד היסוד: “התחלנו לעבוד סביב השעון, ולשמחתי, כמו שקרה בכל המדינה, רוח ההתנדבות והסולידריות הגיעה גם אלינו, ובאו המון מומחים לדנ"א מכל מיני מעבדות והתחילו לעבוד איתנו. הגיעו מומחים לרדיולוגיה כדי לעזור בפענוח של צילומי הרנטגן, ואנשי זק"א ואזרחים גם בלי שום הכשרה שעמדו עם הרופא בחדר הנתיחה כדי לרשום את הממצאים. בדרך כלל אנחנו מקליטים את הנתיחה ורק אחר כך מקלידים למחשב. אבל כאן היה יותר נכון לרשום, כדי שיהיה לנו מיד את הנייר. אז באו אנשים מכל מיני מקומות ועזרו עם הסטנוגרמה".
והם עמדו במראות הקשים?
“כן. אנשים באו עם המון מוטיבציה. כמובן שכשמגיע אדם שלא מכיר את עבודת המכון אנחנו בתחילה מסבירים במה מדובר ומראים בהתחלה בזהירות, אבל רק חלק קטן מאוד אמרו, אנחנו לא מסוגלים. הרוב עזרו בצורה מופלאה. הרבה מאוד אנשי זק"א הגיעו לתת יד, ורופאים מחוץ לארץ באו בהתנדבות, לא רק יהודים, כי אין הרבה רופאים משפטיים בישראל. ארגונים יהודיים בתפוצות ארגנו להם טיסות ושהות במלון, אבל היה אחד שחזר על חשבונו והגיע שוב. והגיעה פרופסור לאנתרופולוגיה מארצות הברית שעזרה לנו כאן, חזרה לארצות הברית ללמד ושוב חזרה לכאן, כי עדיין מגיעים חלקים שאנתרופולוגים מומחים צריכים לטפל בהם".
מה מספרות הגופות?
“בימי שגרה, רוב הדברים שאנחנו רואים פה הם מקרים רגילים של רצח. מישהו רצה להרוג מישהו ועשה את זה בצורה מאוד מהירה, כמו ירי או דקירה. מה שמבדיל את המקרים האלה ממה שראינו פה הפעם, זה הרשע הטהור. כי הרציחות היו מתוכננות, אטיות, אכזריות במיוחד, בכוונה כדי להראות כמה רוע מזוקק היה שם. זה היה רצח בסגנון דאע"ש. אם אתה קושר אנשים ואחר כך שורף אותם בעודם חיים, או אם אתה קושר אנשים במקום אחד ועובר אחד־אחד ויורה לכולם לפי התור בראש, או שאתה גם דוקר אותם וגם יורה בהם וגם שורף אותם ולבסוף גם דורס אותם, זה מצביע על הרבה יותר מאשר רוע, זה סאדיזם טהור. מפלצתי. ומה שנורא שזה לא קרה רק לחיילים. ראינו שהם התעללו בנרצחים למרות שהם לא ישראלים ולא יהודים, כאילו, מה רע עשו לך התאילנדים? התינוקות? איך אפשר בכלל להרוג ילדים ובצורות כל כך אכזריות".
כשהעדויות האיומות החלו להציף את הרשת, רבים ניסו להתמודד עם האימה במחשבה שההתעללויות היו רק אחרי המוות, בגופות ולא באנשים חיים, זה מה שראיתם במכון?
“חלק מהתעללויות היו בגופות, בהחלט אפשר להגיד את זה, אבל חלק לא. נניח אנשים שנשרפו בעודם בחיים. וזה נורא, כי אם התעללו במישהו, ואחר זה הרגו אותו, את יודעת בגדול שהיה קשה מאוד, אבל מהר מאוד בא הקץ לייסוריו. מה שקשה היה לי לראות שנרצחים קיבלו מכות ולקח זמן עד שהם מתו. ואין לתאר את הכאב, הפחד, האימה".
הגופות מספרות את זה?
“לא. אני רק יכול לדמיין מה עבר להם בראש. ואם זה היה בקרב כמה בני משפחה, אז אני אפילו לא מסוגל לדמיין. אנחנו משליכים הרבה על האירועים מעצמנו. כל הזמן אנחנו חושבים מה היה קורה אם היינו שם במקומם. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור שאנשים במדינה הרגישו איום קיומי, ולכן לא יכולתי להימנע מלחשוב שזה היה יכול לקרות לי, וזה שהאנשים האלה גרו ליד עזה, או הגיעו מכל קצוות הארץ למסיבת הטבע, זה פשוט בגלל שאתרע מזלם. הם היו יכולים להיות כל אחד אחר".
אנחנו עדיין בטראומה מהתחקיר הקשה של ה“ניו יורק טיימס" על ההתעללות והפגיעה המינית במהלך הטבח. כמה מזה נוכח אצלכם בנתיחות?
“הגופות שהגיעו לפה הן הקשות ביותר, ברובן אי אפשר היה לבדוק סימנים להתעללות מינית. אבל היו גופות שאפשר היה לבדוק את הנושא הזה ולא תמיד ראינו סימנים. אבל אני יודע שהיו פגיעות מיניות קשות, כי פנו אלינו גם בתחום הזה. ויש עדויות, והעדויות האלה מוצלבות. צריך לזכור שהמכון לא מטפל רק בגופות, הוא גם עושה בדיקות לנפגעי אונס ותקיפה מינית, והוא גם בודק את החטופים לצורך המשפטי".
רבים בעולם, כולל המחבלים שלא תיעדו את עצמם במעשי האונס הנוראים, מנסים להכחיש את התקיפות המיניות האכזריות ב־7 באוקטובר.
“זה מרתיח אותי. אנחנו יודעים היטב שכשמישהי מתלוננת על אונס או התעללות מינית אז קודם כל מאמינים לה, לא רק המשפחה והסביבה והרשויות, אלא כל ארגוני הנשים. אבל במקרה שלנו זה לא מספיק, וחייבים להביא סרטונים ודנ"א כדי שיוכיחו שהייתה התעללות. זה אבסורד. הרי גם בחיים הרגילים רק במיעוט קטן של מקרי אונס מוצאים דנ"א של התוקף, גם כי בדרך כלל התוקף נזהר שלא להשאיר עקבות בקורבן, אז פתאום אצלנו רוצים שנביא הוכחה? סליחה, העדויות המצמררות לא מספיקות? הרי במשפטי אונס נסמכים בעיקר על עדויות".
יש לך הסבר לזה?
“אני חושב שקל מדי לפטור את התגובות באנטישמיות. אני חושב שאנשים פשוט לא רוצים להכניס את עצמם לתוך סכסוכים. כשעל פניו אין סכסוך, מישהו אנס מישהו, ברור שיש צד רע וצד טוב. אבל כאן יש סכסוך בין שני צדדים, אז למה שאכנס לתוכו ואצדד במישהו. אבל אני לא מחפש הסברים. זה גועל נפש בלי הסברים".
בדקתם את החטופים ששבו מעזה?
“כן. ברפואה משפטית יש את החלק הקליני של פרשנות הממצאים. ולכן היה צריך לתעד. כאשר החטופים חזרו, היה לנו צוות בכל אחד מבתי החולים שבדק אותם, כמובן בהסכמתם, כדי לחפש ולתעד ממצאים. אם למשל מישהו אמר שהכו אותו, גילינו את הצלקות ויכולנו להגיד, הסימן הזה אכן מתאים להצלפה למשל. אני לא יכול להרחיב מטעמים מובנים, אבל אין ספק שכולם עברו התעללות נפשית נוראית".
ראיתי מספיק
עוד אנחנו מדברים, וגופת מחבל שהובאה אל המכון נוחתת בחדר הרנטגן. היא עשתה את הדרך לכאן במארז גופה, משמע שאין לדעת מה מכילה השקית השחורה של המרצח. עושים לשקית הסגורה צילום CT ראשוני, ומוצאים שני רימונים. כמה עובדים נזעקים, אבל קוגל רגוע ומאופק. מזמין חבלן לחדר הניתוח. באיזה עולם חוץ מישראל מתנהלות אפיזודות כאלה? איך מטפלים באירוע, אני שואלת, וקוגל בשלווה, פשוט צריך לנטרל. אפשר בכלל לנטרל בנסיבות כאלה? “לא יודע, זו העבודה של החבלן, אני עכשיו בחדר שלי, לא רוצה לדעת. לא מתקרב".
האיש שמנתח את המוות ופורט את צורותיו לרשומות רפואיות, לא שיער, כמו כולנו, מול אילו סיטואציות שטניות הוא ייאלץ להתמודד. “נעמי שמר אמרה, הערבים אוהבים את המוות שלהם חם ומהביל, ואם אי־פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים", הוא מחייך בעצב. “אני חושב שאחד הדברים שכל כך הסעירו אותנו בשבת ההיא היה ההבנה שזו לא מלחמה, זה היה פוגרום כשכבר יש לך מדינה וצבא ומודיעין. פוגרום על ידי אנשים שבאו לא רק עם נשק אלא גם עם סכינים, אבנים, פטישים. רואים את זה גם בסרטי התיעוד, כשהגיעו תושבים עזתים שלא היו מקרב מחבלי הנוח'בה. זה היה אחד הדברים שהכי הסעירו אותי. כי תמיד אמרתי, המחבלים זה חמאס, והם רוצים להרוג אותנו ולא מסתירים את זה. אבל העם העזתי הוא לא כמוהם. העם העזתי רוצה שלום ושלווה והגנה, רק אם ייתנו לו את האפשרות לזה. אבל כשרואים את העם העזתי נכנס לבתים ובוזז וחוטף אנשים ושותף להתעללויות, מבינים שזה גם העם, זה לא רק מחבלי וחיילי חמאס. אני מניח שלא כל העם בא כדי לרצוח, אבל עצם האושר הזה לצהול על הטבח ועל ההרוגים הרבים, זה נורא וזה הדהים אותי לא פחות מהכמויות ומהרשע".
אבל עוד לפני 7 באוקטובר כבר ראית כמעט הכל.
“באירוע הזה נחשפתי לאינטנסיביות, לתכנון המוקדם. זו לא הייתה התפרצות רגעית של פסיכופתים. הייתה שיטתיות, הייתה תוכנית. אפשר היה לראות לפי הגופות שבמקומות שונים התנהגו בצורה אחרת. כלומר לכל שלוחה של מחבלים שהגיעו לישראל הייתה תוכנית שונה: במקומות מסוימים הם קשרו את האנשים, ובמקומות אחרים הם שרפו, יש מקומות שראינו דקירות לא מעטות. לא קיבלתי את כל הגופות מכל האזורים, אלא רק את אלו שהיה קשה לזהות, אבל יכולתי לראות את האפיונים, ונדהמתי. באמת לא ראיתי סגנונות כאלה של הוצאה להורג. להוסיף בכוונה חומרי בעירה לשריפה כדי שיהיה כמו קרמטוריום, למשל. והכל שיטתי, ממקום למקום, לא נגד מישהו שמאיים עליך בכלל או שיש לך חשבון אישי איתו. פשוט ללכת ולהרוג בצורה הכי אכזרית שאפשר ילדים, פעוטות, קשישים".
הייתה התייחסות אחרת להרג מבוגרים?
“רובם היו ירויים. אני מניח שאצלם מישהו יותר צעיר, נגיד מתחת לגיל 40, עדיין נחשב חייל או חיילת. אז שם זה היה יותר אכזרי".
וילדים?
“קשה לי לדבר על זה. קיבלתי גופת ילדה שאני לא יודע מה עבר עליה, אבל אני מסתכל על הפנים שלה ורואה סבל. אולי זה בראש שלי ואני רק מפרש את זה, אבל כשראיתי אותה, הרגשתי כאילו מישהו הכניס לי פגיון ללב. אתה מדמיין את תווי פניה, מלביש עליה את התחושות הקשות. והיו שתי נשים שהתחבקו, הן הגיעו שרופות. בכלל לא ידענו שמדובר בשני אנשים. ואז אתה עושה CT ורואה שיש שני עמודי שדרה, ושני סטים של צלעות, והכל כרוך בחוט ברזל, ואתה אומר, הן נרצחו כשחיבקו האחת את השנייה. זה מקרה שעשה לי צמרמורת, בכל פעם שנזכרתי בו ירדו לי דמעות, כי אתה מדמיין את האימה של כל אחת מהן על השנייה לפני המוות. אני תמיד מנסה להגיע למצב של אבחנה שהגופות לא סבלו לפני המוות. כדי שאם ישאלו אותי, אוכל להגיד למשפחות, ‘אבל תדעו לכם שהם לא סבלו'. אני כל הזמן מחפש את האפשרות הזאת. לא בטוח שהיא הייתה קיימת במקרה הזה".
המשפחות מגיעות אליכם?
“בדרך כלל המשפחות מגיעות למכון, אבל להבדיל משגרה, הפעם כל האינטראקציה הראשונית מתקיימת במחנה בשורה. לא היינו מצליחים לטפל גם במשפחות וגם בגופות. המכון גם ככה עמוס עד הקצה באנשים ובמתנדבים, והכל עולה על גדותיו. אז אני מתמקד בגופות ובניסיון לתת להן את חסד הזיהוי. כמו שאמרה זלדה, לכל איש יש שם, וזיהוי השם מביא למשפחות לפחות את היכולת להביא את יקיריהן לקבר ישראל. אז המחויבות המקצועית שלנו היא לעשות כל מאמץ כדי למצות את הסיכוי הכי קטן לזיהוי, והמשפחות מתנהלות מול נציגי הצבא".
צלמים מגיעים למכון?
“היו פה צלמים וצילמו, גם חלק מסרטון הזוועות, אבל לא צפיתי בו, ואני לא יודע מה יש בו. אני משתדל לא לראות יותר מדי. ראיתי מספיק".
הלחץ גדול, עובדים מתפרקים
עד כה בוצעו במעבדת המכון הלאומי יותר מ־15 אלף בדיקות לכ־1,300 שקי גופות. הופק מהם פרופיל גנטי, גם מגופות שהגיעו בחלקים ומשקים שכללו גם מחבלים: “יש כאלה שברור שהם מחבלים, כי היו בתוכם או לידם נשק ורימונים. ויש שלא היה ברור בתחילה, כי היו מתוכם תושבים עזתים שהגיעו לבזוז ולהרוג ונהרגו, חלקם גם נערים צעירים".
היו גם נשים עזתיות?
“בדקנו גם נשים ערביות. כן".
יש עדיין נעדרים שלא ידוע מה עלה בגורלם?
“כן. הצלחנו לצמצם את הרשימה לאחד בלבד. יש כאלה שידענו שנחטפו ובהמשך התברר שהם כבר לא בין החיים וכמובן הודענו למשפחות".
לפי מה קובעים מוות ודאי?
“יש ועדה שקובעת מוות של חטופים שלא נמצאים בידינו לפי כל מיני קריטריונים, סרטונים, צילומים וראיות נוספות שמגיעות אלינו. ויש חטופים שמצאנו חלק מגופם ולמרות שהגופה כולה איננה, זה חלק שאי אפשר להתקיים בלעדיו, כמו שנאמר בתלמוד ‘איבר שהנשמה תלויה בו'. לפעמים מדובר בחלקים מאוד־מאוד קטנים. יש מקרים שבהם לא ניתן לקבוע בוודאות, ואנחנו לא רוצים לכבות את התקווה".
אף שהמלחמה מתנהלת כבר שלושה חודשים, הידיים במכון עדיין מלאות עבודה, והעומס עדיין בלתי נסבל. “עברנו מהשלב של מאות גופות ביום למצב של פינוי הריסות והבאת גופות מחורבות עזה", מאפיין קוגל. “אנחנו בודקים את כולם ביסודיות כדי לוודא שאין בתוכם חטופים או נעדרים. אני כל הזמן מקווה שהחטופים יחזרו בחיים, אבל אנחנו יודעים שיש גם כאלה שנרצחו ורוצים להחזיר אותם הביתה. אז אנחנו עושים המון דברים כדי לאתר את הזהות שלהם, וזה לא פשוט, כי חלק מהגופות מגיע במצב שמאוד קשה להפיק ממנו דנ"א ולזהות אנתרופולוגית".
ככל שעובר הזמן, הרוח נחלשת: “מביאים עוד ועוד גופות, ואתה לא יודע מתי זה ייגמר. יש לנו חובה מוסרית לעשות את המוטל עלינו כמה שיותר מהר, אבל כשעובדים בעצימות גבוהה לאורך זמן, בסוף נשברים. באירוע רב־נפגעים, נניח תאונת מטוס, יודעים בדיוק מי היה על המטוס, זו תאונה סגורה, אתה מחפש את האנשים לפי הרשימה, אין לך אנשים נוספים ואתה יודע שיש לאירוע הזה סוף. אבל מאז המלחמה ממשיכים להביא עוד ועוד גופות, וזה אירוע נורא מורכב, שאף אחד לא יודע מתי הוא יסתיים. אז כשאנחנו בחדר הנתיחה, אנחנו מנותקים. יש איזה ריחוק נפשי. המוח עובד ומתמקד בחקירה המדעית. אבל אז אתה יוצא החוצה וקורא בעיתון על האנשים שכרגע זיהית, על החיים שהיו להם, על המשפחות שלהם, זה מזעזע בכל פעם מחדש, כי רובם מתו מוות קשה. זיהיתי במכון מישהי שהייתה סטודנטית שלי ונרצחה במסיבה. זה מחבר לרגש, לא רק לחקירה המדעית היבשה, וזה מטלטל".
ומעל הכל קיים החשש שהמכון לא יוכל לעמוד במשימה בשל כמות המקרים ומורכבותם. “עד עכשיו קרה פה איזה נס פך השמן והמכון הקטן הכיל את המרובה, אבל אני מתחיל לראות סימני שבירה אצל העובדים", מודה קוגל. “בהתחלה יש עבודת צוות גדולה, אחדות וסוג של סולידריות, אבל ככל שהזמן חולף זה נשחק במידה מסוימת ויוצא בכל מיני דרכים. קורה שעובדים מתנהגים בצורה לא מקובלת, מתפרצים, שרויים במתח גדול. הפוסט־טראומה מבצבצת. אנשים יותר על הקצה. יש לנו גם הרבה יותר חולים. חלקם בגלל תשישות. מבחינה מדעית, כשיש יותר חולים, זו אינדיקציה שהמצב לא טוב בהיבט הנפשי. עובדים גם יוצאים יותר החוצה מחדרי הנתיחה ומתפרקים בחוץ. למשל עובד שדיבר על הילדים שלו ויצא לבכות בחוץ. זה לא קורה לעתים קרובות, אבל מה שהם רואים כאן מגדיש את הסאה, ואני צריך להיות המבוגר האחראי ולשדר כל הזמן שיהיה בסדר".
איך עוזרים לעובדים להתגבר על הקושי?
“יש לנו מטפלים מטעם משרד הבריאות ועובדת סוציאלית קבועה שהתפקיד שלה הוא בין היתר לטפל גם בנו. ויש הרבה מטפלים שמגיעים לכאן בהתנדבות. אנשים מרגשים שפשוט הגיעו כדי לעשות לנו טיפולי גוף כמו רפלקסולוגיה ושיאצו. זה לא מקום שאנחנו שומעים בו תודה. זה לא כמו מחלקות בבתי חולים של עוגות ובונבוניירות. לכאן מגיעים אנשים בשעותיהם הקשות ביותר, המומים ואבלים, כועסים על מה שקרה להם, ולעתים נדירות מישהו זוכר או מסוגל להגיד תודה על היחס. ופתאום הגיעו אנשים וחשבו עלינו והביאו אוכל וממתקים ונכונות לסייע, זה היה מאוד מרגש".
איך אתה עוזר לעצמך?
“אני מוצא את עצמי נכנס הרבה יותר לאינטרנט, מנסה לקרוא על האנשים שנרצחו כדי לחבר את האישיות שלהם למה שמוטל לפניי על השולחן. זה נותן משמעות למה שאני עושה. סוג של סגירה, כי אין שמחה כהתרת הספקות".
גם המקרה של יובל קסטלמן, שנורה על ידי חייל המילואים אביעד פריג'ה כשחיסל מחבל בפיגוע ירי, הגיע אליכם?
“האירוע הזה עדיין בחקירה, אבל יש חשיבות גדולה לבדיקה רפואית משפטית, ואסור להניח מראש שאנחנו כבר יודעים הכל, כי בניגוד לשרידי ירי שאפשר לבדוק במעבדה, גופה אי אפשר לבדוק לאחר הקבורה. ולכן גם אם ההנחה הראשונית במקרה של מוות שנגרם בעבירה היא שאנחנו יודעים בוודאות מה קרה, תמיד כדאי שעין מקצועית תעשה את הבדיקה ותוסיף את המידע".
במקביל לחללי המלחמה אתם ממשיכים גם בעבודה השוטפת?
“כל אירוע של מוות שנגרם בעבירה מגיע למכון לרפואה משפטית. בשנה האחרונה היה לנו עומס מאוד גדול של מקרי רצח במגזר הערבי, וגם עכשיו, בעוד אנחנו מדברים, הגיעו למכון שני מקרי רצח מהעיר לוד. כבר חצינו את 230 מקרי הרצח רק במגזר הערבי, זה יוצא בערך רצח ליום, וזה נורא, כי אי אפשר להתכחש לעלייה הגדולה במספר הנרצחים".
גם בזמן המלחמה?
“בשבועיים הראשונים הרוצחים היו בשקט. לא היו רציחות. אבל מאז הם משלימים פערים".
“הכתפיים שלי חזקות"
קוגל (61) הוא מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית מאז שנת 2013 וגם אביר איכות השלטון על חשיפת שחיתויות. "אני המקרה היחיד בהיסטוריה שחשף שחיתות במכון, נאלץ לעזוב את העבודה שלו ואחרי כמה שנים חזר לנהל את המקום ממנו התפוטר", הוא מחייך. אכן, ב־2005 פרש מהמכון לרפואה משפטית והקים מכון פרטי לשירותי רפואה בעקבות תלונתו על אי־סדרים בניהולו של פרופ' יהודה היס, שנבדקה על ידי מבקר המדינה ונמצאה מוצדקת.
איך בכלל הגעת לתחום הזה של ניתוחי מתים?
“זה היה לגמרי בטעות. הקריירה המוזיקלית שלי הייתה הרבה יותר משמעותית וחיפשתי התמחות ברפואה שתאפשר לי די זמן גם לנגן. אמרתי, פתולוגיה זה מקצוע טוב, לא קוראים לך באמצע הלילה. זה לא חדר מיון או חדר לידה, שום דבר לא דחוף. וטעיתי. כי זה המקום הכי פחות רגוע. מאז שאני מנהל את המכון, אין לי זמן לכלום ורמת הנגינה שלי הידרדרה משמעותית. אבל אני לא מתלונן, כי התאהבתי במה שאני עושה. רפואה משפטית זה מקצוע יפה".
ניתוחי גופות זה מקצוע יפה?
“זה מרתק. יש במקצוע הזה גם בילוש, גם רפואה ופיזיקה, גם משפטים. הוא עוסק בתכנים מגוונים ומתפרש על פני ידע מאוד רחב. בעוד שרוב מקצועות הרפואה מתמקדים בתחום אחד, רופא משפטי מתעסק בתחומים רחבים מאוד. אני רופא שלא מטפל אבל צריך לעשות את האבחנה ולדעת מה התקלקל ואיך זה קרה. וכשצריך להביא ראיות משפטיות, אני הרבה יותר שמח להפריך חשדות מאשר להרשיע".
אבל אתה לא מתקן, רק מצביע על התקלה.
“נכון. זה אחד החלקים שחסרים לי במקצוע הזה, שאני לא מטפל באנשים".
לצד עבודתו במכון, קוגל פעיל במשך שנים באגודת הלהט"ב והיה שותף כמוזיקאי להקמת להקת ה"גייזמרים", המקהלה הגאה של האגודה. הוא גם נמנה עם מייסדי “גאווה בליכוד", קבוצת הלהט"ב במפלגה.
יש מחשבות על פרישה?
“כן, לא עכשיו ולא במלחמה, אבל יש בהחלט תחושת מיצוי. אולי גם קצת חשש ממה שיקרה אחרי המלחמה עם החברה ועם המכון. כרגע יש לי תפקיד שעליי לשאת והכתפיים שלי חזקות, אבל אם המצב קצת יירגע והספינה תשוט על מים בטוחים יותר, יכול להיות שאגיד די, עשיתי את שלי".
אתה מפחד מהמוות?
“לא".
איך ייתכן? המוות זה החור השחור, סוף הסופים הסופי.
“אני לא יודע שאני מת, אז מה אכפת לי. אני מפחד ממה שיקרה לפני המוות. אני רוצה להספיק דברים, הייתי שמח להזדמנות לטייל קצת יותר בעולם, ללמוד דברים חדשים, לנגן יותר במקום להיות משועבד, עבד הזמן המודרני".
איך היית רוצה למות?
“מזקנה, אם אפשר. ושזה יהיה פתאומי. כמו ההוא שאמר, אני רוצה למות בשינה כמו סבא שלי ולא כמו הנוסעים באוטו שלו שצרחו לפני כן".