במלחמת השחרור ניצלה צפת בזכות המעשה והנס. למפקד הפלמ"ח יגאל אלון הסביר רב העיר שהמעשה היה תפילתם של תושבי צפת, הנס היה שהפלמ"ח הגיע בזמן. אבל ב-7 באוקטובר סוכלו בקיבוץ סעד התפילות והנס התמהמה. שעות קשות חלפו עד שצה"ל הופיע. הטנק שהתגלגל בצהריים הרג במרצחים, הבריח את חבריהם וברור שהוגדר "נס". מדינה זבת מוות חיפשה חסד להיאחז בו. כל זוועה הצמיחה מושיע, כל פלצות בראה בעל נס. בקיבוץ יכירו לעולם תודה לשריונאים, "אבל ביום ההוא", כך אמרו לי, "היו המון נסים ומעשי גבורה".
המשפחות קראו לחטופים באמצעות רמקולי ענק על הגבול: "אל תתייאשו"
"שומרים על מורל גבוה": הצצה למרכז הרפואי בו משתקמים פצועי המלחמה
חוץ מבית מגורים אחד שספג פגיעה בבוקר שמחת תורה ואחד מבתי הכנסת שספג ירי ישיר ביום ה-81 למלחמה, הבתים בעד נותרו על תילם. לקהילה יהיה לאן לחזור. ייתכן שכך קרה הודות למיקומו הנסתר מעט של הקיבוץ ואולי מפני שהמחבלים בגזרה הזאת היו מיומנים פחות. אבל כפר עזה, רק 700 מטר מסעד, היה לגיא הריגה. "לא חושב שעמדה לי זכות יותר מאשר לתושבי כפר עזה", אמר אריאל סאסי הרבש"צ, רס"ן ואיש שריון (מיל'). "לא משנה אם היה זה נס או זכות", הוסיף איתי וייס, "אנחנו חייבים לקחת את זה מכאן קדימה, להיות הקהילה שמובילה את החזרה לפה".
הטענה שהשבת שמרה על סעד, שהודות לשער הנעול דילג האסון על קיבוצו, מקוממת את וייס. הטוענים מאמינים בכך בכל ליבם אך לדעתו לא כך מנהל הקדוש ברוך הוא את חשבונותיו. אחותו חברה בניר יצחק של הקיבוץ הארצי ואינה שומרת תורה ומצוות. מחבלים נכנסו לבית משמאלה ולזה מימינה "ואליה ברוך השם לא". יש באזור קיבוצים שאינם שומרי שבת ואף הם לא נפגעו. ויש קיבוץ שומר שבת (עלומים) שמחבלים חדרו אליו. פה ושם הוא שומע על מי שנסדקה אמונתם.
איך זה מתבטא?
"לא שהם יגידו מחר בבוקר שאין השגחה ואין אלוקים אבל הם מבינים ניצולי שואה שנפגעה אמונתם או שאיבדו אותה כליל. אני עצמי יצאתי חי אבל בשכניי, 700 מטר מפה, טבחו ללא רחם. נכון שלא נפגע בתוך סעד איש, וכמעט כל הקהילה במלון אחד, ויש לנו עבודה, ויש לנו בתים לחזור אליהם, אבל תראו מה עשו לשכנים שלי, לעם שלי".
וזה לא מעלה בך סימני שאלה מאוד יסודיים?
"לא באמונה שלי. הייתה פאשלה נוראה בצבא אבל לא איבדתי אמונה בצה"ל. לו איבדתי לא הייתי מדבר אתך היום. הייתי במקום אחר בגלובוס. אז גם לא איבדתי אמונה בקב"ה. עכשיו הדיאלוג אפילו חזק יותר".
מה אתה אומר לו?
"שואל את השאלה הכי בסיסית: 'במה אני זכיתי ואלה מכפר עזה לא זכו?'".
זה עושה ייסורי מצפון?
"לא עניין של ייסורי מצפון אלא מעלה שאלה עוצמתית יותר: האם היינו יכולים לעשות עוד משהו לעזור להם".
מה אתה משיב לעצמך?
"בראייה ריאלית אתה אומר: 'אז היו מגיעים עוד שניים-שלושה מאתנו לעזור? לעומת כמות המחבלים שהייתה שם כנראה שזה לא היה הופך את הקערה על פיה'. אבל בתחושה אתה אומר לעצמך: 'אולי הייתי יכול לעשות משהו שהיה מציל עוד שתיים, עוד שלוש נשמות, ולא עשיתי".
הכתבה המלאה תפורסם מחר במוסף מעריב