במלחמת השחרור ניצלה צפת בזכות המעשה והנס. למפקד הפלמ"ח יגאל אלון הסביר רב העיר שהמעשה היה תפילתם של תושבי צפת, הנס היה שהפלמ"ח הגיע בזמן. אבל ב־7 באוקטובר סוכלו בקיבוץ סעד התפילות והנס התמהמה. שעות קשות חלפו עד שצה"ל הופיע.
לראשונה: סיור במיצג נובה 06:29 לאנשים חירשים וכבדי שמיעה
בלי בושה: התחזה לאבא של נעדר מהנובה, רק כדי לבטל דו"ח
הטנק שהתגלגל בצהריים הרג במרצחים, הבריח את חבריהם וברור שהוגדר “נס". ארץ זבת מוות חיפשה חסד להיאחז בו. כל זוועה הצמיחה מושיע, כל פלצות בראה בעל נס. בקיבוץ יכירו לעולם תודה לשריונאים, “אבל ביום ההוא", כך אמרו לי, “היו המון נסים ומעשי גבורה".
החובש חגיב חכמון, שהציל תחת אש את חייו של ארז מכפר עזה; מרכז המשק כרמל הלפרין, שסגר כביש ומנע ממכוניות לדהור אל קו התופת; כיתת הכוננות, שהתייצבה דקה לאחר שהוזנקה ובנוכחות של 120 אחוז; הרבש"ץ אריאל סאסי, שפיקד על הכוחות ביודעו שאחיו הפצוע על שולחן הניתוח; הווטרינרית גליה שלו, שיצאה מעין הבשור לרכיבת אופניים אקראית והגיעה לסעד וטיפלה בפצועי מסיבת הטבח; ומעבר לאלה היו האנשים שהעמידו את לבם לרשות מי שנזקקו למילה רכה, לכתף איתנה, לקפה מנחם בשבת הארורה ההיא.
בתוך סעד לא נפגע איש. אבל בן הקיבוץ דור רידר הי"ד נרצח בבארי; בן נוסף, נבו ארד הי"ד, נרצח במסיבה; רוז לובין הי"ד, חברת גרעין צב"ר, נרצחה בפיגוע בירושלים. חוץ מבית מגורים אחד שספג פגיעה בבוקר שמחת תורה ואחד מבתי הכנסת שספג ירי ישיר ביום ה־81 למלחמה, הבתים נותרו על תִלם.
לקהילה יהיה לאן לחזור. ייתכן שכך קרה הודות למיקומו הנסתר מעט של הקיבוץ ואולי מפני שהמחבלים בגזרה הזאת היו מיומנים פחות. אבל כפר עזה, רק 700 מטר מסעד, היה לגיא הריגה. “לא חושב שעמדה לי זכות יותר מאשר לתושבי כפר עזה", אמר לי סאסי הרבש"ץ, רס"ן ואיש שריון (במיל'). “לא משנה אם היה זה נס או זכות", הוסיף איתי וייס, “אנחנו חייבים לקחת את זה מכאן קדימה, להיות הקהילה שמובילה את החזרה לפה".
ירדנו לסעד ביום ה־73 למלחמה. צומת יד מרדכי היה תחנה הכרחית בדרך ליישובי שדות נגב. הפעם מצאנו מיגונית שוממה, פחי זבל שהדפו למדרכה אשפה עודפת ומשאבות תחנת דלק מושבתות. תריסי “טוטו" ו"מפעל הפיס" היו סגורים, שלושה חתולים נאבקו על פיסת נקניק מכריך נגוס. כשלימדתי במכללת ספיר, הגעתי לפה כל שבוע.
מכאן המשכתי לנהוג כשעין אחת על הכביש והאחרת סורקת את השמיים. שלא יבוא איזה קסאם ונלך כולנו לעזאזל. עזאזל השאיר כאן עקבות. כשלושה חודשים אחרי כן אתה עדיין קולט קרחות שחורות ופגוש זרוק לצד הדרך. זה מסעי השלישי לעוטף, וכבר למדתי לזהות את הרעמים. זה שלנו, ההוא גם כן.
חבל ארץ מסוכן ולא רק בגלל המובן מאליו. גם לאחר זוועת הסתיו הוא שואב אותך לתוכו, ממזער את חששך ויודע להתחנחן. השמש נדיבה אך לא חורכת, שיחי הסברס מחזירים לימי ילדות תמה, הדיונות מצמיחות פלומות חורף ירקרקות, מוציאות קשיש אורבני מדעתו. אולי על האדמה המחוקה הזאת, אולי ב"אין" המהדהד הזה, נוכל להתחיל מבראשית?
בזהירות מופלגת מתחילים לנבוט כאן סימני חיים. כשנסענו כמה שבועות קודם לכן לעלומים, מצאנו את שדרות מוגפת. עתה, ליד תחנת המשטרה שנשרפה, גילינו מאפייה פתוחה. שדרותים - מהבודדים שנשארו - התנפלו על דוכן האוכל המקסיקני. כשחצינו את שער סעד, שמענו מהיכן שהוא הלמות פטישים. במשרדי הגד"ש (גידולי שדה) נרשמה פעילות.
אבל לצדה המתין הצער. אני פותח בשיחה עם מרכז הענף רוני, אך הוא מתנצל שאינו יכול להאריך. אצה לו הדרך לגבולות, “ללוויה של הג'ינג'י". הג'ינג'י הוא יותם חיים, משלושת החטופים שנורו למוות בידי כוחותינו. רוני, חבר טוב של אביו רביב, “חייב להיות לידו".
ראש צח"י (צוות חירום יישובי), נחום לנדאו, פוגש אותנו במטה הגד"ש, בעקבותיו אני נוסע לחמ"ל. 20 שנה חלפו מאז שהתראינו. לנדאו עשה אז את סרט הגמר בחוג לקולנוע במכללת ספיר. “ילדים בשלט רחוק" הביא את סיפורם של זוג תאילנדים - מיולה וארון - שהשאירו את בנם בבית ובאו להתפרנס בארץ.
לנדאו תר את עולמם של האנשים שמשחילים ראשם לכובע גרב ומיד נמחקים מראשנו. כוחו של הסרט היה בפשטותו, בישירותו. אגרופים עטויי כפפות משי שוגרו לבטן הצופה. ב־20 השנים שחלפו התאילנדים הפכו מצלליות לבני אדם, ניטעו בחיינו. עד שבוקר אחד באוקטובר מגוריהם בקיבוץ עלומים היו לקרמטוריום.
הוא נולד בסעד לפני 58 שנה. נחום לנדאו זוכר ילדות על אופניים. עם חבריו דיווש לעזה, נכנס לשג'עייה והמשיך עד ימית. ב־86' הגיע לנצרים ופגש את עידית. חתונתם הייתה השנייה ביישוב שפונה בהתנתקות.
את ריהוט הנצרים הראשון קנתה עידית עם שייח' בדואי שכן ברחוב הראשי של עזה. עזה הייתה מענה זמין וזול לצרכים של אנשי העוטף. לעיר שבה זעק שמשון: “תמות נפשי עם פלישתים" הגיעו כדי לתקן אופניים, לטפל בשיניים, לאשפז את הפרייבט במוסך.
מה השתבש?
לנדאו: “לא יודע. לו הדברים היו נמשכים כפי שהתחילו, עזה הייתה צריכה להיות עתה עיר עם מלונות על חופים מקסימים. אבל היום הרוע והשפלות ברמה של חיות טרף. אי אפשר שלא לעשות אנלוגיה ליום אחד באושוויץ".
בנו נריה נולד בנר שמיני. הוא צנחן, סמג"ד 890 ונמצא עמוק בעזה. 7.10 עבר עליו בלחימה קשה מאוד בבארי. אחר כך לחם בשכונת זייתון שמול בארי. בתום 26 ימים תחת אש הגיע ל־36 שעות התארגנות. מסעד שב עם אנשיו לשדה הקרב. אביו היה אז במשמרת בחמ"ל וצילם את שיירת ההאמרים חוצה את השער: “אתה יודע שעוד 5 דקות הם עוברים את הגדר ומוטלים ללחימה קשה".
איך עומדים בזה?
“לא קל, אבל מבחינתי יש לפחות אמונה. מה שצריך לקרות יקרה. אבל הדאגה היא דאגה גדולה". רס"ן נריה נכנס שוב לשג'עייה ומשם שלח תמונה. סעד, מבט מארץ האויב.
האויב לא הסתיר בחצי השנה שחלפה את כוונותיו. חברים בקיבוץ דיווחו על ירי בלתי פוסק. התשובה תמיד הייתה: “תרגיל של חמאס, הם יורים לים". גם הגדר לא נחה. הפגנות, פיצוצים, בלונים. כשנשמע “צבע אדום", כשהתחולל מבצע שמיהר להסתיים, איש כבר לא התרגש.
שישי שלפני התופת עבר על סעד בשובה ונחת. הרבש"ץ אריאל סאסי נסע לאמו באור עקיבא, איש כיתת הכוננות חגיב חכמון החליף אותו. “לא הייתה לי בעיה", הוא מספר לי, “בשבת אשים את הטלפון בכיס למקרה של ‘אם חלילה'. אבל למה שיקרה משהו? אף פעם לא קרה". הפרמדיק מנחם בלומנטל דיווח על משמרת רגועה. רק פעם אחת הוקפץ למסיבת “נובה" לטפל במישהו.
זה היה ערב של התעלות הנפש. בסעד רקדו עד כלות. הריקוד של יחזקאל, אחיו של נחום, וקריאת “צאן קדושים" (במלעיל) הוותיק, ו"שאו שערים" והריקוד של ליפא עם שתי קבוצות שנפגשות. כל אותו ערב ספרי התורה היו באוויר. נישאים על גלי השמחה. והיה המאבק המחויך והלא־סמוי בין הצעירים שרצו להמשיך למבוגרים שקצרה רוחם. כשמתפללי בית הכנסת הספרדי הצטרפו להקפות, שבה וגאתה ההילולה.
לשבת שמחת תורה המתינה תוכנית סגורה ומסודרת: בבוקר עלייה לתורה של החתנים (“חתן תורה" ו"חתן בראשית"), קידוש קהילתי בבית הכנסת על הדשא ליד. השומר כבר הניח את הקיגלים על הפלטות, שעונים כוונו לחממם ב־9:00 בבוקר. מי שיאכלו אותם למחרת יהיו ניצולי המסיבה ברעים.
6:26, בוקר שמחת תורה. בקיבוץ שומעים היטב מטחים שלא נודעו כמותם. חגיב חכמון מתקשר אל סאסי באור עקיבא: “מה זה?". הרבש"ץ עדיין אינו יודע, אבל פוקד על חגיב להקפיץ את כיתת הכוננות.
הוא מזנק לרכבו, שם ווייז על סעד, הנייד טובע במפל הודעות: “סאסי, יש מחבלים בבית, מה לעשות?", שואל אחיינו שהגיע רק לפני יומיים לנחל עוז. “סאסי, יש מחבלים כאן, מה לעשות?", שואלים אנשי סעד שנמצאים באופקים. “סאסי, בוא חלץ אותי, ירו עליי, יש מחבלים בקיבוץ", מפציר טל אלון, מפקד כיתת הכוננות בכפר עזה.
סאסי: “מה עם שחר הרבש"ץ?".
אלון: “שחר כבר איננו".
סאסי: “איפה אתה?".
אלון: “ליד הבריכה".
סאסי: “בודק מה לעשות".
הוא מודיע לחמ"ל גדוד נחל עוז: “יש לי פצועים". החמ"ל עונה: “לא יכולים לדבר". הוא רותח. הוא לוחץ שוב send. “מה זה לא יכולים לדבר? יש לי מחבלים, יש לי פצוע, תבואו". החיילת לוחשת: “לי יש מחבלים מאחורי הדלת, החמ"ל נפל". בדיעבד יתברר לו שדיבר עם אחת התצפיתניות שנספו במבנה. הוא פונה למישהו מהצח"י בכפר עזה ושומע: “דואגים לזה". הוא מחליט לשחרר. טל אלון נהרג ליד הבריכה של כפר עזה.
עכשיו סאסי פונה אל כיתת הכוננות בסעד: “יש מחבלים במרחב, הצבא כרגע מתעסק בשלו, צריכים אתכם חזקים על הגדרות, ולא יוצאים לכפר עזה". הוא מכיר את החברים. יעזבו הכל ויחושו אל השכנים. דקות הליכה בודדות מפרידות בין שני הקיבוצים. משנות ההקמה הקשות נקשרה אחווה ביניהם. בימי כיפור, רבים מחברי כפר עזה מתפללים בסעד. לפני שמונה שנים נפתח גם אצלם בית כנסת, בשבתות ובחגים חברים מסעד מתייצבים להשלים מניין. למרות החיבה, באותו בוקר רבש"ץ סעד לא יכול היה לוותר על אף אצבע שמסוגלת לסחוט הדק.
לאחר נפילה בחניית ביתו ולאחר שהפקיד את משפחתו בממ"ד, חש חגיב לבדוק אם מלכה אש והעובדת הזרה שלה שרדו את הנפילה בביתה של מלכה. כשנוכח שהן בסדר, פגש את רב סעד, ארי סט. “שבת בבוקר, קיבוץ דתי, מה ואיך לדווח לאנשים?". הרב מציע שיעבור עם הכריזה בין הבתים, יבקש מהאנשים להתכנס למרחבים המוגנים ולפתוח טלפונים. אבל חגיב חושש.
חברים סקרנים ישמעו את ההודעה וייצאו לראות מה קורה. עדיין אין בדל דאגה שמחבלים בשטח. ואז הוא מקבל בנייד: “פצועים בשער". מכניסים מישהו שלבוש חצי צבאי וחצי אזרחי. זה עוז, קצין הלוגיסטיקה של האוגדה. כשהאוויר מלא “צבע אדום" והאזעקות מנסרות את השמיים, חגיב גוזר את בגדיו, מזהה 2 כדורים נעוצים בגבו וחובש. מתקשה לעצור את הדימום.
פצועים מהמסיבה צובאים על השער. עדיין אינם תופסים מה קורה. מקצתם סהרוריים. במסיבות כאלה הקסם קורה בשש בבוקר. מכניסים אותם פנימה. מהחורשה יוצאים עוד כמה ואש נפתחת עליהם. למרבה המזל מחטיאים אותם. אף הם מחוגגי “נובה".
לצדם נראה בחור מכפר עזה שהתכנס לעולמו. יצא לטיול בוקר עם כלבו והתנתק מהמהומה סביב. הוא תופס ספסל ופוצח בשיחה נינוחה עם אחת מפליטות המסיבה. “מתי כבר תרשו לי לחזור עם הכלב שלי הביתה?", נדנד ללוחמים.
בדרכם לאימון אופניים לקראת הטריאתלון, מגיעים לשער סעד הווטרינרית גליה שלו ובעלה זיו. הם נשאבים למערבולת. רופא צעיר מהקיבוץ, צביקה פורגס, מוסר תיק עזרה ראשונה לד"ר שלו, והיא מתחילה לעבוד. לפצועים קל היא מחליפה תחבושות, שניים שמצבם קשה היא מעבירה למכוניתו של כרמל הלפרין, שטס עמם לכיוון נתיבות.
המרפאות כבר צרות מהכיל, אך חיילים מהיס"מ מזהירים: “בשום אופן לא לפנות פצועים לביה"ס החדש, נחל עוז נכבש! כפר עזה נכבש! הם בדרך לסעד, פנו רק למושב שובה". את מי שנשארו מאכילים בקיגל שמחת תורה. אבל יש נשמות שאינן אוכלות קיגל.
אחד מחברי כיתת הכוננות נזכר שרעבים יש גם במשק החי. “זה הג'וב שלנו", מכריזה רופאת בעלי החיים גליה. כשצרורות נשמעים סביב, האכילה עם בעלה ואיש כיתת הכוננות את בעלי הכנף.
וכל העת הזאת נכתש כפר עזה. בתחנת הדלק שליד הקיבוץ עצר טנדר, ובחור לבן כסיד ירד ממנו: “אתם חייבים לעזור לנו", התחנן ממעמקי הלב, “מחבלים עוברים מבית לבית ויורים באנשים". שלושה מסעד לא זקוקים אפילו לא לשנייה כדי להחליט: “אנחנו נכנסים".
אחד מהם הוא אהרון. חגיב מוסר לו את נשקו ואת אפודו הקרמי. כשהוא יחף, כשלראשו כיפה ועל גופו ציצית ומכנסי ברמודה, חש אהרון להילחם במחבלים. מישהו שם על חגיב אפוד של “איחוד הצלה", והוא שב לנהל את העניינים בשער. לא להרבה זמן.
ב־8:40, ובהקלה שמעבר למילים, מחזיר חגיב את שרביט הפיקוד לסאסי, שהגיע מאור עקיבא. “ותודה על החוויה המקסימה שסידרת לי", סחט מעצמו חיוך רפה. הירי מתלקח בין שוטרים למחבלים. מקצת התוקפים נהרגים, השאר בורחים לחורשה סמוכה. ואז מגיע טנק של חטיבה 401.
מפקד המחלקה הוא סגן א' ממושב רועי בבקעת הירדן. כשניסיתי לדבר איתו, נמסר לי מדובר צה"ל שהוא לוחם בעזה. לעלון סעד התראיין כשהמתין בשטח הכינוס לתחילת התמרון הקרקעי: “בשבת, מ־5 בבוקר, הוכרזה ‘כוננות עם שחר'. ב־6:30 החלו הפצמ"רים.
נשארתי טנק בודד לאחר שנחת פצמ"ר על המחלקה שלנו. קיבלתי החלטה לנסוע להגן על כפר עזה וסעד. הגעתי לאזור הגדר המערבית של סעד. שם התנהל קרב הבלימה שלנו. חיסלנו בדרך 20 מחבלים ופצענו עוד 50 בערך. את רובם הצלחנו להניס חזרה לרצועה.
היו ביניהם חמושים, בטנדרים ובאופנועים, חלקם עם נשק אר־פי־ג'י. זאת הייתה ליבת הקרב שלנו. היינו שם בערך שעה או קצת יותר, ואז החלטנו להתמקם בגדר הצפונית של כפר עזה.
סרקנו את השטח ויצאנו למבצע חילוץ של צוות טנק שכיתרו אותו והוא ננטש במוצב ‘סחף' ליד בארי. גם שם נתקלנו במחבלים. הגענו בצהריים ליד בארי והמשכנו להילחם עד שלישי בצהריים בין קיבוץ בארי לקיבוץ רעים. חסמנו את הפלישה של המחבלים לסעד".
המראיינת חגית רפל הביעה באוזני הקצין הערכה ותודה בשם החברים. א' רק השיב: “אנחנו צריכים להודות לכם שאתם יושבים באזור כזה ולא מוותרים".
הטנק היה הישועה.
סאסי: “היו המון ישועות, המון שליחים היו לדבר הזה".
ביום הנמהר ההוא, גורס לנדאו, היו עוד טנקים. כשהתחילה המתקפה, הטנק מ"חץ שחור" באזור מפלסים עלה לעמדות. הוא זיהה פרצות בגדר ופתח באש אל המחבלים. גם טנקים בגדוד נחל עוז יצאו לשטח. מקצתם תפסו עמדות ופגעו בחוליות רבות.
יחידות מיוחדות הגיעו מוקדם יחסית ונתקלו במחבלים בין סעד לנחל עוז. “ברור שהיה לנו נס גדול, גם בגלל שאנחנו טיפה בעומק", הוא מדגיש, “אבל באמת חסד גדול שלא הצליחו להיכנס פנימה".
איך נגמר היום ההוא?
סאסי: “אצל חגיב הוא רק התחיל".
כשהוא חמוש באקדח בלבד וחגור אפוד “איחוד הצלה", התקשר חגיב לקצין הגמ"ר (הגנה מרחבית). כשביקש תגבורת, שמע תשובה שתיצרב בו לעד: “עכשיו זה רק אתם, אין לנו כוחות לשלוח לכם".
חגיב: “אבל אנשים נרצחים בכפר עזה".
קצין: “אם סאסי לא נותן לכם הנחיה, אתם לא יוצאים מסעד. כמו שאמרתי: ‘עכשיו זה רק אתם'".
כעבור רגע מתהפך הכל. סוואנה צבאית עוצרת ליד חגיב, דלתה נפתחת ומישהו צועק: “חובש, חובש, דחוף לכאן חובש". מושכים אותו פנימה, סוגרים עליו את הדלת “ואני לא מבין מה קורה איתי". הם חוצים בדהרה את שער כפר עזה, מקיפים את הקיבוץ ומגיעים לנקודה בכביש העוקף, “ואתה מרגיש כאילו נכנסת לסרט אחר".
מה רואים בסרט הזה?
“רואים אנשים זרוקים על הארץ, רואים זקן יושב בקלנועית וכדור נעוץ בראשו, רואים מכוניות מפויחות, רואים יישוב בסערה".
הם יורדים מהסוואנה, וסמל המחלקה אוחז באפוד החובשים שלו: “מהרגע אתה הצל שלי, אתה דבוק אלינו". פותחים בריצה בין הבתים, מזהים דמות במסתור אשפה, חוברים לדמות, זה איש בטרנינג וסניקרס ששב מריצת בוקר. ממשיכים. סורקים בית־בית. בראשון מוצאים זוג הורים ירויים.
מתקדמים. מהבית הרביעי בוקעות זעקות: “הצילו! הצילו!". סמל המחלקה פותח חלון, רואה אם ובת. לרגליהן מוטל האב. כפות ידיו עיסה מדממת. חלון הממ"ד גבוה, החיילים עושים סולם גנבים ומשליכים את חגיב פנימה. “אתה נשאר כאן לטפל, אנחנו מתקדמים", מודיע לו הסמל. שש וחצי שעות של מסירות ואימה יעברו כאן על חגיב חכמון.
הפצוע הוא ארז יצקן, חברו הטוב של נחום לנדאו. גם לאחר שנחנך בית כנסת בקיבוצו, בכיפור הקפיד להתייצב בסעד להתפלל ברוב עם. “השנה רצה הקדוש ברוך שיישב לידי", מספר לנדאו.
עתה הוא שוכב חסר אונים על הרצפה. כדי לעצור דימום קטלני עשתה בתו חוסם עורקים מכבל מטען הנייד שלה. חגיב מתקין לו מיד חוסם עורקים תקני. תוך כדי מגוללות האם יפעת והבת גילי את סיפור גבורתו של ארז, אב המשפחה.
לאחר שחדרו לבית והחריבו אותו ברימונים, התנפלו המחבלים על הממ"ד. ארז אחז בידית בעוצמה רבה. הם ירו על הידית, פצעו אותו אך הוא לא הרפה. ואז השתררה דממה. הרוצחים הדביקו מטען לדלת, ופיצוץ עז קרע את השקט. ואת ידיו של ארז. מההדף ננעלה דלת הממ"ד והמחבלים הסתלקו.
מתוך התופת זעק עתה ארז. “זהו, זאת הנשימה האחרונה שלי". הוא ביקש מיפעת שתתקשר לילדים. הוא רוצה להיפרד מהם אחד־אחד. בכל פעם ששב וחזר על משאלתו פרצה בתו בבכי, כרעה אליו, חיבקה חזק־חזק והתחננה: “אבא, לא. אבא, תהיה חזק".
כשהתקשה לנשום, שלפה מכסה פלסטיק מאחת המגירות, נפנפה בו בתזזית והשיבה את רוחו. “גילי נלחמה על אבא שלה", סיפר לי חגיב. ובינתיים אין מושיע ואין מחלץ. מתקשרים למד"א, מד"א מבקשים מיקום, אבל איש אינו נראה. הלכודים בממ"ד הדמים מאבדים תחושת זמן. צפים באי־הוודאות.
ובחוץ ירי ומציאות צבועה אדום. חגיב מבקש לסגור את החלון, אך הפצוע מזדעזע: “לא, לא, אין לי אוויר, אני נחנק". חמוש רק באקדח ואפוד קרמי, מוציא חגיב חצי גוף החוצה, עיניו סורקות את השטח, מנסות לקושש עזרה. על הדשא הוא רואה לפתע שני רצים. הוא מזהה שאלה שניים משלושת חברי סעד שנכנסו בבוקר לכפר עזה.
לאחד תחבושת על הלחי וכולו דם. זה אהרון. “אהרון, אהרון, בואו לכאן", הוא קורא אליהם. מתברר ששני כדורים ניקבו את לחיו של אהרון ולסתו מרוסקת. רק 3 מ"מ הפרידו בין הפגיעה לעורק הראשי. חגיב מחליף לו תחבושת, לוקח ממנו את ה־M16 ועם החבר האחר, שקד, הוא מתצפת החוצה.
הם רק שניים, חמושים רק במחסנית אחת, די במחבל אחד שיזרוק רימון לחלון ויגמור את כולם. ירי קרב ובא, ירי מתרחק והולך. דמויות צצות, דמויות נעלמות. משחקות תופסת עם המוות.
ברגע ההוא ותוך סיכון לא שפוי, יפעת מזנקת מהחלון, מתמרנת בין צרור לרימון ונכנסת הביתה להביא תיק תרופות, להחליף פיג'מה בבגדים ולקחת את מפתחות האוטו. היא מתכננת לחלץ את בעלה מהממ"ד, להכניס אותו לאוטו, לנסוע מסביב ולפנות אותו. אבל עשן הבתים הנשרפים מחניק באִבה את תוכניתה.
כשהוא ספון בדמדומיו חוצה את מוחו של ארז מחשבה מטרידה מאוד. יש להם כרטיסים לחו"ל. הוא חושש שהנופש המיוחל יעלה באש אף הוא. יפעת מנסה להרגיע, “לא נבטל, אפילו בלי ידיים אנחנו את הטיול שלנו נעשה". נותנים לו לינוק מבקבוק מים בסוכר, מרימים את ידיו, העיניים כל הזמן עליו. יפעת, שניהלה את סניף מכבי בנתיבות, מעלה כמה רופאים לשיחת וידיאו, מראה להם את הפצוע. הם מדריכים מה לעשות איתו.
נותנים לו אנטיביוטיקה, מזליפים משככי כאבים, גילי ויפעת רושמות מה קיבל ומתי, חגיב מנגב את הדם מפניו, “אתה תצא מפה חי", הוא מבטיח לו. ארז לא מאמין.
לפתע רשרוש נשמע מחוץ לחלון הממ"ד. “הצילו, הצילו, הצילו", שבה גילי לזעוק. היא מזנקת החוצה ורצה אל הקצין ממגלן שסורק בראש חייליו. “לא מעניין אותי כלום, אתם באים להציל את אבא שלי". הכוח מזנק פנימה, רופא בווידיאו קובע: “רק עירוי יקנה לפצוע כמה שעות".
מחליטים לקחת אותו לכספי, חובש מד"א שגר ליד. מקווים שבביתו הוא מחזיק עירוי. ארבעה אנשים מתלבשים על ארז, משחילים אותו לתוך החלון, מורידים בסולם לאט, לאט. חגיב מחזיק את ראשו, ידיו החבושות שמוטות לצדדים. תחת ירי כבד, מוקפים חיילים, כשגילי מובילה, הם רצים עם הפצוע לבית כספי. בחנייה אופנוע מד"א, סימן שהוא בבית. דופקים בדלת אך אין איש פותח. דופקים, דופקים, דופקים, וכלום.
גילי נזכרת שבאחת ההתכתבויות הקודמות סיפר לה כספי שהחלון במרפסת שלהם נשבר. הם נכנסים דרכו, משכיבים את ארז בסלון. דופקים שוב בטירוף על דלת הממ"ד. שואגים: “צה"ל, צה"ל, צה"ל". רק אז כספי פותח. “כמעט יריתי בכם", הוא מתוודה. פורשים את הציוד הרפואי, מנסים לתת עירוי אך לא מוצאים את הווריד. ארז מתחיל לשקוע. הוא נרדם.
מנסים להעיר אותו אך לא זוכים לתגובה, שוטפים את פניו והוא מתעורר. ושוקע שוב. לבסוף מצליחים להכניס ברוורס את הסוואנה שהביאה אותם לכפר עזה. משכיבים את ארז, יפעת עולה איתו. גילי נשארת בבית לעזור לחגיב עם הפצועים שיגיעו. מהדרך יפעת מתקשרת לבתה אבל “בום" ברקע ושיחתן נקטעת.
מתברר שצלף ירה אל הסוואנה ואחד החיילים נהרג במקום. חוצים את השער, מעלים את ארז למסוק. רק לאחר שהוא נוחת בשיבא ומופנה לחדר הטראומה ועובר סדרת ניתוחים מורכבת, נרגעת רוחה של הבת גילי. היא לא איבדה את אבא. כשנחום לנדאו מבקר אותו בשיקום, הוא שומע ממנו: “לא יודע במה זכיתי ובמה זכו הוריי וילדיי, מסביבי בתים חטפו חזק".
מה מצבו?
“דרך ארוכה לפניו, אבל הוא נחוש לחזור לחיים".
ב־3 לפנות בוקר ולאחר שצה"ל חילץ אותו, שב חגיב חכמון לביתו. ראה את יקיריו, אך מוחו התקשה להפנים את התמונה: “לפני דקה עוד היית בתופת", הדהד בו קול פנימי. אחת מבנותיו לא חדלה מהבוקר להקיא בממ"ד. הגדולה ממנה נסחפה להתקף חרדה.
“רצתה נורא את אבא", סיפרה מיטל חכמון לעלון סעד. “אבא לא יוכל לחזור בקרוב", הסבירה האם. הבת התקשתה לקבל את זה. לאחר זמן מה אספה מיטל את ילדיה ועברה לבית שכניה מירב וחופני דנין. בין חשש לחרדה העבירו יחד את היום. “אבל יש משהו ב'ביחד' הזה שמוריד את מד הלחץ".
די מוקדם נשאר בעלה בלי טלפון ולא נודעו לה עקבותיו. היא ראתה את אנשי כיתת הכוננות שבים לביתם, אך חגיב שלה לא היה עמם. “איפה הוא?", שאלה את סאסי בטלפון. הרבש"ץ השיב שחגיב בסדר אך היא לא קנתה: “אם הוא בסדר, למה אינו יכול לדבר?". מועקתה של מיטל חכמון גברה. בסופו של דבר הבינה שהוא ממש בפנים, בתוככי כפר עזה.
היא החליטה שלא תלך לישון לפני שתראה אותו. “בשנייה שהוא נכנס, כשראיתי אותו עם המדים, רצתי אליו, חיבקתי אותו וגם רציתי לחנוק אותו. זה היה רגע של נשימה לרווחה. ברוך השם שחזר אלינו בריא ושלם. הרגשתי בחיבוק שלו שעבר הרבה. שחווה וראה דברים קשים. אבל הרגשתי שעכשיו הזמן לעטוף ולשמוח, עוד יגיע הזמן לדבר ולפתוח את כל מה שהיה שם".
גילי, בתו של ארז יצקן, לא הניחה לזמן לחלוף. בהודעה ששיגרה לחגיב והודפסה בעלון סעד כתבה: “רציתי להגיד לך באופן אישי תודה ענקית שהצלת את אבא שלי, את אמא שלי ואותי. עד יומנו האחרון אנחנו נודה לך על המאמץ, הסיוע והאכפתיות !...שמור על עצמך, נשמח להיפגש שוב...", לב אדום.
בראשון בבוקר ביקש נחום לנדאו מהאנשים להגיע עם קפה ועוגות למען מפוני כפר עזה והחיילים. משנגמרו לו העוגות במקפיא, החליט אבי הלפרין לאפות חדשות. כשהתפשט ניחוחן, הזהירה אשתו לאה: “המחבלים יריחו ויידעו שאנחנו בבית". ב־17:30 יצאה ההסעה מסעד לשני מלונות בים המלח. בשני זוהו מחבלים באבוקדו ובפרדס.
בשלישי מסוקים עדיין סיירו בשחקים והצרורות צרצרו. כל שלושת הימים האלה היו החברים פרוסים על הגדרות. עשרה ימים עברו עד שהבינו שאין מחבלים במרחב. המשק המשיך בשלו. לסעד אין סיבה לבכות כרגע על חלב שנשפך. בזכות אנשים מסורים הרפת לא הפסידה אפילו חליבה אחת.
מתנדבים התייצבו, והעבודה נמשכה גם בענפים אחרים. את הלול אומנם נאלצו לסגור ולפנות, אך מפעל הגזר, שבו עובד חגיב, חזר לפעול כרגיל. אנחנו בחמ"ל מתחת לאדמה. אותה שבת הספיקה להצמיח פרספקטיבה עולת ימים, והשיחה היא על היום שאחרי.
ב־7.10 איתי וייס, סגן יו"ר צח"י, שהה בחמ"ל. חבר נרגש סיפר לו שאשתו שנכנסה לחודש התשיעי הזהירה אותו: “אם עכשיו איני יוצאת מפה, אלד בגלל הלחץ". במבצע משותף עם כיתת הכוננות פונתה במוצ"ש לבית הורי בעלה. היא ילדה בשלום ובמועד את בנה. “אתמול היא מתקשרת אליי", סיפר איתי, “ושואלת: ‘מתי אפשר לחזור, אני מתה לחזור הביתה?'".
הם אומרים לי שהאנשים רוצים לחזור אך אינם יכולים. רוצים קודם כל להיווכח שאכן הוסר האיום ברמה כזאת או אחרת. “כדי לשקם את האמון צריך שיקרה פה משהו מאוד דרמטי", קובע נחום לנדאו.
למה אתה מתכוון?
“לא יודע לשים את האצבע, אבל ברגע שהתפוררה קונספציית המיגון ולאחר הקריסה הטוטאלית, צריך שיקרה משהו שורשי, עמוק. האם צה"ל חוזר, למשל, להחזיק ברצועת עזה? את ההחלטה אני משאיר לטובים וגדולים ממני". לא מכבר נחתה בנייד שלו מפה. אחיו של אחד החברים שרטט שטחים חקלאיים בצפון הרצועה וחילק אותם לפי מועצות.
זה רציני?
“זאת אוטופיה, לא יקרה ממחר בבוקר שמפה ועד הים יהיו שטחים חקלאיים".
איתי וייס: “צריך להיות ריאליים. לא תהיה התיישבות עד הים. בוא נשים דברים על השולחן. ולמחוק את החמאס זה לא חודש או חודשיים".
אתם רואים את החיים שלכם נמשכים במקום הזה?
חגיב: “כן, אין לנו מקום אחר. אם בכל פעם נתרחק לפי קצב האיום, לא נהיה. אבל אשתי והילדים יחזרו רק לאחר שננטרל את האיום באופן מוחלט. המקום הזה היה גן עדן".
איתי: “אבל עם רקטות".
סאסי: “לאנשים ייקח המון זמן לחזור לפה ולקבל את המציאות. יש להכיר בכך שמולנו אנשים שלא חושבים רציונלי, שמניע אותם הרצון להרוג אותנו. מול זה צריך לחיות, וכל אחד יעשה את הבחירות שלו".
נחום לנדאו אינו רואה אפשרות שלא לחזור. הרוב המכריע של התושבים לא חרד. אבל הוא מאמין שיהיו אנשים שלא ימצאו את הכוח לשוב. “ואנחנו נכבד את זה לגמרי".
באינתיפאדה הראשונה, לאחר פיגועים תכופים בחקלאים, ניסה להקים עמותה לעבודה עברית. זה לא עבד. מהר מאוד הודו החקלאים: “אין לנו כסף לשלם לישראלים". אלה היו הימים הטרום־תאילנדיים, והחקלאים חזרו לפלסטינים. עתה יש סיכוי שהישראלים יחליפו את הפלסטינים ואת התאילנדים שבצַו מלכם שבו למולדת? “יש דרישה גדולה לידיים עובדות. האם המתנדבים יהיו לעובדים מקצועיים? לא כל כך מאמין".
מאז שמחת תורה חש חגיב חכמון שהתחזק באמונתו. בשובם ממסע בהודו, הוא ומיטל התחתנו, שלחו את ילדיהם למסגרות דתיות והתקשו לנהל בבית חיים חילוניים. בהדרגה חזרו בתשובה. לפני 12 שנה נחתו בסעד. לאחר הלילה שבו נחלץ מכפר עזה תפס שזאת הייתה שעתו הנשגבת, שזכות התגלגלה לידיו. לא רק שהזדמן לו לעזור, הוא גם הצליח לצאת מזה בחיים.
הטענה שהשבת שמרה על סעד, שהודות לשער הנעול דילג האסון על קיבוצו, מקוממת את איתי וייס. הטוענים מאמינים בכך בכל לבם, אך לדעתו לא כך מנהל הקדוש ברוך הוא את חשבונותיו. אחותו חברה בניר יצחק של הקיבוץ הארצי ואינה שומרת תורה ומצוות.
מחבלים נכנסו לבית משמאלה ולזה מימינה “ואליה ברוך השם לא". יש באזור קיבוצים שאינם שומרי שבת ואף הם לא נפגעו. ויש קיבוץ שומר שבת (עלומים) שמחבלים חדרו אליו. פה ושם הוא שומע על מי שנסדקה אמונתם.
איך זה מתבטא?
“לא שהם יגידו מחר בבוקר שאין השגחה ואין אלוקים, אבל הם מבינים ניצולי שואה שנפגעה אמונתם או שאיבדו אותה כליל. אני עצמי יצאתי חי, אבל בשכניי, 700 מטר מפה, טבחו ללא רחם. נכון שלא נפגע בתוך סעד איש, וכמעט כל הקהילה במלון אחד, ויש לנו עבודה, ויש לנו בתים לחזור אליהם, אבל תראו מה עשו לשכנים שלי, לעם שלי".
וזה לא מעלה בך סימני שאלה מאוד יסודיים?
“לא באמונה שלי. הייתה פאשלה נוראה בצבא, אבל לא איבדתי אמונה בצה"ל. לו איבדתי, לא הייתי מדבר איתך היום. הייתי במקום אחר בגלובוס. אז גם לא איבדתי אמונה בקב"ה. עכשיו הדיאלוג אפילו חזק יותר".
מה אתה אומר לו?
“שואל את השאלה הכי בסיסית: ‘במה אני זכיתי ואלה מכפר עזה לא זכו?'".
זה עושה ייסורי מצפון?
“לא עניין של ייסורי מצפון אלא מעלה שאלה עוצמתית יותר: האם היינו יכולים לעשות עוד משהו לעזור להם?".
מה אתה משיב לעצמך?
“בראייה ריאלית אתה אומר: ‘אז היו מגיעים עוד שניים־שלושה מאיתנו לעזור? לעומת כמות המחבלים שהייתה שם, כנראה שזה לא היה הופך את הקערה על פיה'. אבל בתחושה אתה אומר לעצמך: ‘אולי הייתי יכול לעשות משהו שהיה מציל עוד שתיים, עוד שלוש נשמות, ולא עשיתי".
ביחסיו עם מלך העולם, יש לנחום לנדאו גישה מנחה: “אנחנו ברגים קטנים במערכת הגדולה הזאת". השקפת עולמו מתכנסת למשפט אחד שהוא נוהג לצטט: “כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי" (ישעיהו נה, ח). אמונתו דווקא מתחזקת.
הכאוס, היכולת של חמאס לפגוע בנו, למוטט את המערכות החכמות הם מעשי אלוקים. מעשים שצריכים להוביל לאן שהוא. לאן? אין הוא מתיימר להבין בתהליכים, בטח לא בתהליכי גאולה. “אנחנו צריכים להיות טובים, לעשות טוב בעולם הזה כדי להמשיך להיות ראויים לבנות, לקיים את הארץ שלנו".
בסרט לפני 20 שנה סיפרת שבערב אתה מתפלל עם ילדיך שלא יהיו להם חלומות רעים. מה החלומות שלך כשאחד הילדים האלה - סמג"ד צנחנים - לוחם עכשיו בעזה?
“אני משתדל לא לחלום".
היד החזקה
מנכ"לית קהילת סעד, שרון בר־אל, גרה בכלל ברחובות, אבל מדברת ב"אנחנו" ופועלת בכל הכוח כדי להחזיר את החברים הביתה
זה שנתיים שרון בר־אל היא המנכ"לית של קהילת סעד. הזדהותה עם עבודתה מוחלטת. אף שהיא גרה ברחובות, על סעד היא מדברת בלשון “אנחנו". כשפרצה המלחמה, בישרה לארבעת ילדיה: “אמא גויסה בצו 8". בחודשיים הראשונים העבירה את חייה לים המלח. את ביתה ראתה רק בסופי שבוע. היא מודה לבעלה שאפשר לה את ההתמסרות הזאת.
כבר במהלך השבת כשהבינה שהאירוע מתפתח לכיוון פינוי תושבים יצרה קשר עם סוכן תוכנית “משב רוח", המוכר לקיבוץ מסבבים קודמים, על מנת לאתר 250 חדרים. המטרה הייתה לפנות את החברים למלון אחד, ואם לא ניתן, לפנות אותם בהתאם לקפסולות שגיבושן כמעט הושלם כמה שבועות לפני 7.10.
לאחר כמה הצעות שסתרו את העקרונות האלה, קיבל תמיר עידאן, ראש מועצת שדות נגב, החלטה אמיצה. אף שעדיין לא היה בידיו אישור של המדינה, הורה לחברים להתפנות לים המלח. על המימון הוא כבר יתחשבן במישרין עם ירושלים. 800 איש מ־1,050 תושבי סעד התמקמו בשני בתי מלון סמוכים.
בתוך כמה ימים התחילה להיסרג שגרת חירום. חמישה גני ילדים שפעלו בחללי המלון, בית ספר שהופעל באוהלים שהוצבו בחניית המלון, מערך חינוך חברתי, מועדון ותיקים וכלל מוסדות הקיבוץ. יום לפני שבאנו לסעד נחנכו בים המלח מתקני קבע זמניים שמשרד החינוך בנה בסיוע המועצה האזורית תמר. רוב המורים והמנהלים הם מהקיבוץ.
בין הקיבוצניקים לעובדי המלון נרקמה מערכת יחסים חמה. בהוראת המנכ"ל שי דדוש. נפתח למפונים כל המרחב הציבורי במלון. לרבות “הטרקלין" בקומה 8, שהיה למועדון החברים הוותיקים. לפני כמה שבועות הגיעו המנכ"ל ו־35 עובדיו להתנדב בחממות ובאבוקדו של סעד. המפונים הגיבו בארוחת מלכים שהתקינו לכבוד הצוות.
כמובן שיש גם קשיים. “עלינו לקבל החלטות בחוסר ודאות חריף", אומרת בר־אל. “אין אנו יודעים מתי נחזור הביתה, והחיים עצמם מאוד מורכבים. חלל אחד הוא גם חדר שינה, גם חדר משחקים לילדים, גם סלון, גם חדר אירוח. במרחב הציבורי אתה אפילו לא יכול לצעוק בשקט על הילדים שלך". כאשר 80 גברים מגויסים ואין שליטה על סדר יומו, התא המשפחתי נפגע אנושות. החברות שישנות לעתים עם ארבעה ילדים במיטה מכונות “נשים בצו 8".
הדבר שנקרא “מדינה" קיים בסיפור שלכם?
“המדינה החליטה לפנות אותנו, עכשיו היא זו שצריכה לבוא, להסתכל לתושבים בעיניים ולומר: ‘חברים, בשלו התנאים לחזרתכם', אנו קוראים לכם לחזור הביתה. אבל המדינאים לא מדברים איתנו. איש לא אומר לנו מה לעשות".
עם זאת, היא מציינת שנציג משרד הרווחה היה הראשון שהתייצב במלון וסייע. אנשי הבריאות והחינוך הגיעו בשבוע הראשון. “אני יכולה לומר שאין מדינה כמו שאנחנו מצפים שתהיה". המדינה גם לא עמדה, לדעתה, בהסכם בסיסי עם המתיישבים. החלטת הממשלה מלפני 20 שנה לקרוא להם יישובי “עוטף עזה" מבטאת זאת. הם באו לעשות התיישבות, והיא הייתה אמורה לספק ביטחון ולא עמדה בכך. בעצם המושג “עוטף עזה" הניחה על כתפי המתיישבים גם תפקיד ביטחוני.
“אנו עסוקים בימים אלה", היא אומרת, “בהנהגות שלנו ובשיח קהילתי ועם היישובים סביבנו והמועצות שלנו ביצירת מתווה החזרה הביתה. מתי ואיך זה יקרה וכמובן מה התנאים ההכרחיים שיאפשרו לנו לחזור לסעד ולאזור כולו". שרון בר־אל מדגישה שקהילת סעד רוצה לחזור הביתה, לבנות ולהפריח מחדש את הנגב המערבי עם מרקם הקהילות השזורות זו בזו המרכיבות את חבל הארץ היפהפה הזה - הנגב המערבי.