במותם ציוו את החיים: המפגש המרגש של ההורים השכולים עם אלו שיקיריהן הצילו

אירן שביט פוגשת את איילת אפשטיין, אמו של נטע אפשטיין ז״ל, שנהרג כשזינק על רימון והציל את חייה

צבין אירן שביט, זוגתו של נטע אפשטיין ז"ל, לבין אמו של נטע, איילת, בעיקר, לדבריהן, כי הבחירה בחיים ובצד היפה שלהם זו הצוואה שהותיר להן במותו. “איילת היא אמא שנייה שלי", פותחת אירן ומספרת על הקשר שהתהדק אחרי מותו של נטע. “היחסים בינינו היו טובים עוד לפני מה שקרה, אבל עכשיו נקשרנו בגורל אחד לנצח ואנחנו משפחה, זה משהו שלא ישתנה לעולם, זה מה שנטע היה רוצה". איילת עצמה מוסיפה: “אירן היא כמו הבת שלי, וזה קשר שרק מתחזק ומתהדק בכל יום שחולף מאז".

איילת מספרת כי בנה הבכור נטע (22), יליד כפר עזה, ראה בקידוש החיים ערך עליון: “הוא היה ילד מתוק שמאוד אהב את החיים, אח לשתי אחיות צעירות (רונה ועלמה), הוא היה מאוד חברותי וספורטיבי, שיחק כדורגל מגיל מאוד צעיר, בשער הנגב ובהפועל באר שבע, אהב את בית"ר ירושלים ואת ליברפול באנגליה. כשהוא גדל הוא בילה כמה קיצים במחנה קיץ בארצות הברית ובכל מקום שהוא היה – הוא רכש חברים רבים ושמר איתם על קשר לאורך השנים. כשהוא התחיל לנסוע לחו"ל גילינו אצלו את היכולת להתחבר לאנשים עם תרבויות ושפות שונות - הרגיש בנוח בכל סיטואציה חברתית, וזו הייתה סגולה בולטת שלו. הוא מאוד אהב את קיבוץ כפר עזה וגם ראה בו את העתיד שלו".

“אני חושבת שאת המהות של נטע מאוד קשה להעביר במילים", מוסיפה אירן, זוגתו בשנה וחצי האחרונות. “היה לו קסם מיוחד. הוא היה יכול לדבר אתך חמש דקות ולגרום לך להרגיש שאתה חשוב בעולם הזה ושהוא רואה אותך. מאוד היה חשוב לו לראות את האנשים השקופים וזה היה מקור לגאווה עצומה, אבל כשהלכנו לחדר אוכל, והוא התחיל לדבר עם כל אישה מבוגרת וילד קטן – העצבים שלי התחילו לעלות כי עד שהיינו מתיישבים בשולחן, האוכל היה קר. הוא באמת התעניין בכל אדם שהוא פגש. נטע היה תרומה אחת גדולה לאנושות, הוא תמיד חשב על האחר. הלכתי בגאווה כבת זוג של נטע והוא ידע את זה. הזוגיות התקדמה מאוד מהר, תוך שבועיים וחצי כבר הוא הביא אותי לארוחת שישי אצל המשפחה שלו, ואחרי שמונה חודשים כבר עברנו לגור ביחד. ראינו את העתיד שלנו ביחד".

ב־7 באוקטובר שהו איילת, בעלה אורי ובנותיהם בביתם בכפר עזה, ונטע ואירן שהו בדירתם בשכונת הצעירים בקיבוץ. “נכנסנו לממ"ד עם הצבע האדום הראשון והיינו בקשר טלפוני עם אירן ונטע. אחרי מספר דקות צלצל אליי חמי וסיפר שאשתו, חמותי, סבתא של נטע, לא נמצאת בממ"ד. רצתי אליהם ומצאתי אותה ירויה על המרפסת", משחזרת איילת.

“בשעות הבאות הייתי עם חמי, עמוס, ואורי והבנות היו בבית שלנו בממ"ד. היינו בקשר טלפוני כל הזמן, וכשהתקשרתי נטע כתב לי: ‘אני לא יכול לענות, יש פה מחבלים בחוץ’. כל השעות הבאות ניסינו בכתב להבין מה שקורה, דאגנו זה לזה. בסביבות 9:00 גילינו שדוד של נטע, אופיר ליבשטיין, ראש המועצה שלנו, שנלחם מול המחבלים, נורה ונהרג. סיפרתי את זה לנטע ואירן מספרת שהוא לקח את זה מאוד קשה. ניצן, בן הדוד של נטע ובנו של אופיר ז"ל, שגם גר בדירת הצעירים, כתב שמחבלים נכנסו אליו הביתה, ירו בו דרך הדלת של הממ"ד והוא נפצע בירך".

“נטע לא זז מהטלפונים והיה חייב לשאוב כמה שיותר מידע, ובשלב מסוים נגמרה לו הסוללה אז הוא השתמש בטלפון שלי", נזכרת אירן. “התארגנו על בקבוקי מים ותכננו לצאת לכיוון של ניצן כדי לעזור לו כי נטע לא רצה שהוא יעבור לבד את הפציעה ואת הידיעה על רצח אביו, אבל ניצן צעק עלינו שלא נעז לעשות זאת כי המחבלים בחוץ, וזה היה מאוד קשה לנטע. הוא היה מוכן לסכן את חייו כדי להציל את ניצן. בסוף נשארנו בממ"ד, ובסביבות 11:30 המחבלים שברו את החלונות, פוצצו את דלת הבית, פתחו את הממ"ד וזרקו את הרימון הראשון לקצה המיטה. הוא התפוצץ ושנינו לא נפגענו ממנו".

"במקביל הם צעקו לנו בעברית ‘איפה אתם?’. לא ענינו, ואז הם זרקו את הרימון השני, שאני לא יודעת אם נטע נפצע ממנו כי הכל היה ממש מהיר. נטע ואני לא דיברנו בינינו כדי שהם לא ישמעו אותנו, אבל את הרימון השלישי הם לא זרקו אלא גלגלו, ואני זוכרת שראיתי את הרימון לידי, ואז שמעתי צעקה ‘רימון’ ולא הבנתי למה שמישהו יצעק בעברית ‘רימון’, הרמתי את הראש וראיתי את נטע קופץ על הרימון כשהם יורים בו צרור, ואז שמעתי את הרימון מתפוצץ. ואז הם זרקו רימון רביעי שהתחיל שריפה ואז הם יצאו. צלצלתי ישר לאורי, אבא של נטע, וסיפרתי לו שנטע מת ושהתחילה שריפה. אורי הדריך אותי מרחוק מה לעשות עד שחולצתי".

ספרו לי על הקשר ביניכן אחרי האירוע הזה.
איילת: “הקשר התחזק מאוד. הקשר היה טוב מאוד גם קודם וראינו לנגד עינינו את האהבה הזו בין נטע לאירן שגדלה ומתפתחת. הם היו נורא בטוחים בעצמם לגבי המשך בניית הזוגיות, ומבחינתנו הכי טבעי בעולם היה לקבל את אירן כבת, וככה זה היה. עכשיו זה יותר ברור. אחרי שזה קרה היינו בתקשורת בהודעות, והיה ברור שצריך להוציא את אירן משם בתוך התופת הנוראית. היה ברדק לא נורמלי, ובתוך הבלגן הזה היה לי מאוד ברור שאנחנו צריכים איכשהו לדאוג לזה שיגיעו חיילים לחלץ את אירן. קיבלתי טלפון של מישהי מיחידת דובדבן, צלצלתי אליה וסיפרתי לה מה קרה. נשארו לי 3% בסוללה והשיחה התנתקה וגם התקשורת הייתה מאוד גרועה, אז צלצלתי לאמא של אירן, יעל, נתתי לה את המספר של ההיא מדובדבן וביקשתי שתנדנד להם עד שיוציאו אותה, וזה מה שקרה. וגם זה נס כי הרבה אנשים לא חולצו בזמן. למזלנו הרב את אירן כן הצליחו להוציא תחת אש".

"במפגש הראשון שלנו אחרי האירוע הזה היה חיבוק כל כך עצום בין אירן לבינינו, כאבנו מאוד את הכאב שלה ואת מה שהיא עברה, כאבנו גם מאוד את נטע, אבל הידיעה שהוא איננו ושהוא נתן את החיים שלו בשביל להציל אותה ובשביל החיים שלה – זה משהו שיש בו נחמה רבה. הוא לא מת סתם. הוא מת בידיעה שהוא מציל חיים".

אירן: “הוא היה שוער מאוד טוב ש’מתאבד’ על כל כדור, וגם מאוד חשוב היה לו להיות לוחם, והוא שירת בצנחנים, ככה שזה מרגיש שהוא התכונן לרגע כזה כל החיים. וגם בקיבוץ אנשים לא הופתעו מהמעשה שהוא עשה, מזה שהוא הקריב את חייו כדי להציל מישהו אחר, הוא לא ויתר לפחד. הוא הכי טוב בעולם וכולם יודעים את זה".

איילת: “ברור לי שאם לא היה קורה מה שקורה, ביום ראשון הוא כבר היה עולה על מדים ונשק ונכנס להילחם בעזה. אין בכלל שאלה".

מה המורשת שנטע השאיר אחריו?
איילת: “הדבר הכי משמעותי בעיניי זה לחיות. ככה קיבלנו את זה. זה המסר שלו אצלנו, שזה מה שהוא רצה שיקרה, שאנחנו נחיה, שאירן תחיה, ושאנחנו נחיה ונמשיך הלאה ונתקדם. הוא לא היה רוצה שנישאר בתוך העצב והאבל שהם רבים וגדולים, וברור לי שאנחנו עוד רק בתחילת הדרך מהבחינה הזו של לעכל ולהבין את מה שקרה, אבל המסר המיידי שלו – זה מה שאני מרגישה שהוא אומר לי ואומר לנו. לחיות".

אירן: “נטע משאיר אחריו מורשת של לראות את האחר, המון הכלה ומחילה. הוא תמיד היה אומר לי: ‘הלוואי ותאהבי את עצמך כמו שאני אוהב אותך’. אני עוד לומדת את זה ועוד לא שם, ואני עוד כועסת עליו שהוא הפסיק לעשות את התפקיד הזה, אבל אני בדרך. זה מה שהוא היה רוצה".

סמ"ר צבי כהן פוגש את עמיחי רסלר, אביו של סמ“ר דביר חיים רסלר ז“ל, לוחם צנחנים, שבלם בגופו מטען חבלה שהושלך למיגונית שבה שהו ובכך הציל את חייו

מהשיחה הראשונה עם עמיחי רסלר, אביו של סמ"ר דביר חיים רסלר ז"ל, אי אפשר שלא להתפעל משמחת החיים, האופטימיות והאהבה שהוא מרעיף לכל כיוון. “אני שגריר השמחה של דביר חיים הי"ד, זו הצוואה שלו וזה מה שאני מתכוון לעשות עד יומי האחרון", אומר האב. “דביר דאג שכולם יהיו שמחים, דאג להפיץ את השמחה בכל מקום ובכך שאני שמח – אני ממשיך את המורשת שלו וממלא מבחינתי את צו לבו".

הוא מדביק בגישה האופטימית הזו גם את סמ"ר צבי כהן, אחיו לנשק של דביר, שהפך מאז אותו אירוע לבן בית אצל משפחת רסלר, ועמיחי עצמו מגדירו כ"בן נוסף" שלו. “אנחנו אוהבים לכנות את צבי בשם ‘צאבי’, איש מיוחד עם אור שהכרתי בזכות דביר חיים", אומר עמיחי.

דביר חיים (21) נולד במועצה המקומית קדומים בשומרון, בנם הבכור של רוית ועמיחי ואחיהם של דותן, גילי ואורי: “מכיתה א’ ועד כיתה י"ב’ כל הזמן מספרים לי שדביר חיים היה החוט המקשר של כולם, זה שנותן אור לכולם. כולם ידעו שהוא יכול לאחד בין כולם, וזה משהו שאפיין אותו. הוא נתן לכל אחד להרגיש יחיד ומיוחד, וכל אחד חשב שהוא החבר הכי אהוב בעולם של דביר חיים, אבל הוא נתן את התחושה הזו לכולם. הוא היה יחיד ומיוחד. אני מסתובב עם דסקית של התמונה של דביר שעליה כתוב ‘שמחה־אחדות’, ומראה לכולם את החיוך שלו. זו לא צוואה שהוא כתב לנו, לעם ישראל, אלא הוא חרט את זה על הפנים שלו, לכן אני מקבל ממנו את האנרגיות כי אני מרגיש שאני צריך להמשיך את שמחת החיים שהוא נתן לכל אחד, לחזק ולהתחזק עם כל עם ישראל. זה מה שהוא עשה בחייו וזה מה שהוא עושה עכשיו למעלה. הוא נותן לנו את הכוח בזה בזכות השמחה, השמחה זו האנטיביוטיקה הכי טובה בעולם ופותרת את הכל".

“עמיחי מתאר בדיוק את האופי של דביר", מוסיף צבי. “הכרתי את דביר בדצמבר 2021 בהכשרה בבא"ח גולני. היה קל מאוד להתחבר אליו, הוא מיד מקשר אותך לאנשים וישר אתה יודע שאם תתחבר אליו לא תחוש את הבאסה ואת הקושי של ההכשרה והתמרונים. הוא הפיץ שמחה. עם הזמן עברנו את ההכשרה והגענו לגדוד 51 שבחטיבת גולני והפכנו לחברים הרבה הרבה יותר קרובים כי כל הזמן היינו ביחד. הרבה פעמים ראיתי את הנתינה והאהבה שלו לא רק כלפי אנשים אלא גם כלפי מקומות שבהם עברנו. כולם ידעו שהוא מיוחד מאוד ותמיד אפשר לסמוך עליו".

ב־7 באוקטובר ישנו צבי ודביר באותו חדר במוצב סמוך לנירים. “דביר, אני ועוד חבר התעוררנו משינה לצלילי צבע אדום, באנו לרוץ למקלט, אבל מחבלים ירו על הדלת ודביר ספציפית החזיק את הדלת בכוח כדי שהם לא יפתחו, ואז הם הניחו מטען חבלה סמוך לדלת, ובגופו דביר ספג את הפיצוץ והציל את החיים שלי ושל החבר הנוסף שהיה איתנו בחדר", מספר צבי. "אני בטוח שהרוח של דביר שמרה עלינו כי גם כשהוא נהרג מהפיצוץ, המחבלים לא נכנסו לחדר ולא רצחו אותנו".

רק כעבור ארבעה ימים התבשרה משפחת רסלר על מותו של דביר. “אני נפצעתי ביד מהפיצוץ והחבר השני במזל לא נפצע", מספר צבי. "כיוון שטופלתי בבית חולים לא אפשרו לי לצאת להלוויה של דביר, אבל אמרתי לעצמי שהדבר הראשון שאעשה כשאצא מבית החולים זה לנסוע להורים של דביר ולספר להם את סיפור הגבורה שלו. אני זוכר שכשהתעוררתי מהניתוח בבית חולים, ראיתי את אמא שלי והדבר הראשון שאמרתי לה זה: ‘אמא, משהו קרה לדביר’. אחרי זה ראיתי שעמיחי ורוית מחפשים את דביר ללא הרף, ולא היה לי נעים בתוכי כי ידעתי מה קרה, אבל לא הרשו לי לספר ולהגיד כלום, וזה שבר לי את הלב מבפנים, זה היה קשה במיוחד, והיה ברור לי שאיך שאצא מבית החולים ישר אגיע למשפחת רסלר היקרה".

“בסביבות 8:00 בבוקר דביר נהרג ואנחנו גילינו את זה רק ביום רביעי בבוקר", מספר עמיחי. “קשה לתאר במילים את מה שעבר עלינו בכל הימים האלה, אי אפשר להסביר את התחושה. לא הבנו למה אף אחד מהצבא לא מדבר איתנו ומסביר לנו מה קרה לדביר. פניתי למרכז הנפגעים, פניתי למ"פ שלו והרגשתי שהוא מסתיר ממני משהו כי אסור היה לו לספר, וביום שלישי כבר איבדתי את זה ונסעתי לדרום למוצב שהוא היה בו, התחלתי לחפש את הגדוד של דביר, וכשמצאתי לא נתנו לי להיכנס למוצב וחזרתי הביתה בלי לדעת איפה דביר. עד שהגיעה הבשורה הקשה מכל".

ספרו על הקשר שנוצר ביניכם מאז הטרגדיה.
צבי: “הכרתי את ההורים של דביר כי כששירתנו בעבר ליד הבית שלו, הוא היה מזמין אותנו לארוחה אצל ההורים שלו ומיד התחברנו אליהם. אין ספק שאחרי האירוע שקרה הקשר ביני לבין הוריו של דביר מאוד־מאוד־מאוד התחזק. הרוח של דביר מחברת אותי אליהם לנצח. הם הפכו להיות חלק מהמשפחה שלי. אם לא הגבורה של הבן שלהם – לא הייתי מדבר איתכם כאן".

עמיחי: “זה קשר עצום ועוצמתי שאי אפשר לתאר במילים, הפכנו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים זה של זה וצבי הוא ממש בן משפחה שלנו ותמיד יהיה. כשהוא הגיע לבקר אותנו בשבעה ולספר לנו על איך דביר הציל את חייו – חיבקתי אותו ואמרתי לו שבזכות דביר זכיתי להכיר אותו ולהיות חלק מחייו וזה לנצח".

מה המורשת שדביר השאיר אחריו?
צבי: “אני חושב שמה שדביר משאיר זה מה שעמיחי אומר, האחדות והשמחה, וגם כשהוא עלה לשמיים הוא חיבר אותנו לנצח, גם במותו הוא ציווה לנו את החיים, את האחדות ואת השמחה".

עמיחי: “שמחה מביאה אחדות וזו צוואה שתיחקק לנצח בעם ישראל. כל בן אדם שאנחנו פוגשים אומר לנו את זה על דביר. אני הולך ומסתובב ברחבי הארץ אצל נוער מדרום לצפון, מספר להם את סיפור החיים של דביר חיים. אני מפיץ את החיים שלו. הוא איתנו פה ונותן לי, לצבי ולכולם את הזכות לחיות ולהרגיש את החיים. הנפש שהוא משאיר איתנו תמיד תישאר פה".