החמ"ל האזרחי שייסדה תנועת אחים לנשק מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל הקים עשרות מרכזים יישוביים לחינוך משלים בגזרה הצפונית, כשהתכנון הוא להגיע לכמאה מרכזים ברחבי הארץ, במטרה להתאים תוכנית אישית לצורכיהם של כל נער ונערה שנעקרו מהבית בעקבות המתיחות בגזרה הצפונית של המלחמה.
"מחמם את הלב": המיזם שפועל לקיום פעילויות הפנאי עבור מפונים עם מוגבלות
תושבי העוטף המפונים: "עד שאין חמאס אין לי מה לעשות שם"
המרכזים מופעלים באמצעות מערך רכזי נוער, שמכירים היטב את בני הנוער המפונים מכל קהילה שעליה הם אמונים. הרכזים, כולם עם רקע בהדרכה או הוראה, עוברים הכשרה מתמשכת המלווה במערך המנטורים המקצועי של המתנדבים באחים לנשק, והפרויקט כולו מופעל על ידי כ־70 מתנדבים בדסק החינוך של החמ"ל האזרחי, בראשות אל"ם (במיל') עמית פרבר.
עידו ישי, בן 28 ומפונה ממטולה, הוא רכז נוער במלון הסקוטי בטבריה שאליו פונתה קהילת שאר ישוב, והוא מספר: "לי יש 20 ילדים בגיל לידה עד 18 במלון. יותר משהרגשתי שאני אוזן קשבת לילדים, הרגשתי אוזן קשבת להורים. היה לי ילד שהייתי רכז נוער שלו לפני, הוא היה צריך את העזרה שלי ולא היה לו בית ספר, חיברנו אותו למכבסה במלון ונתנו לו רגע תחושה של אחריות בתוך המלון עצמו. קודם הוא השתולל וככה הוא הרגיש חלק, משמעותי".
"אני מרגיש שהצלחנו לייצב את השגרה במלון כאי של שקט בסערה של אי־שפיות, אבל אף על פי שהייתי רכז נוער בשאר ישוב בעבר, הייתי צריך לבנות מההתחלה את הקהילה, למנות כל אחד לתפקיד. בנינו גן ילדים ובכלל עשינו יש מאין, אבל אמרתי לבני הנוער שצריך גם לשנות את התודעה מחופשה לשגרה, למשל שהעובדים במלון לא משרתים אותנו ואנחנו מפנים בעצמו את הצלחות, היה צריך לצקת חוקים למציאות הכאוטית הזאת".
שני קפון רוט (39), מפונה ממעיין ברוך, לקחה על עצמה את בני הנוער המפונים במלון כינר ברמות, שם היא משמשת כרכזת מיח"ם (מרכז חינוכי יישובי משלים) האחראית על מפוני מעיין ברוך וקיבוץ דפנה.
"החלטתי לעבור עם המשפחה שלי למעיין ברוך רק ביולי האחרון והיה לנו פשוט כיף, גן עדן. הילדים ראו את כל הסיבות למה לעזוב את חיפה ולעבור לקיבוץ. אנחנו עכשיו מעבירים את הזמן במלון ומאוד רוצים כמובן לשוב הביתה".
היא מספרת על החוויה האישית שלה ומוסיפה: "במלון יש 34 בני נוער ואנחנו מספקים להם תגבורים מקוונים, פרטניים וקבוצתיים בלימודים. אי־הוודאות והארעיות מקשים לקיים שגרת לימודים של ממש, אבל הקמנו גם אוהל גיימיניג לנוער ואני מרגישה שאנחנו רואים אותם, מרגישים אותם ומקווים שזה עושה להם טיפה טוב על הלב.