כחלק מהניסיון לייצר שגרה מסוימת בתוך הכאוס החלו מפונים רבים לחפש משרות, בין שזמניות ובין שלאו, אך נתקלו בלא מעט קשיים בדרך: מלבד העובדה שהמשק נמצא במשבר ועובדים רבים מפוטרים, ישנם מעסיקים שלא מחפשים עובדים זמניים ולא מעוניינים לקבל לעבודה עובד שברגע שיוכל לחזור לביתו – יעזוב את המשרה.
יום כיף והתרעננות: הולמס פלייס רחובות אירח 120 חיילי מילואים של הצנחנים
בנוסף, מפונה שאיבד את מקום עבודתו בשל המעבר ומתכנן לחזור לביתו כשיתאפשר, לא יכול להתחייב לטווח הארוך, אבל חייב בינתיים לייצר פרנסה. אלו הם רק חלק מהדילמות שמעסיקים ומפונים נתקלים בהן. ועם זאת – ישנם מפונים שהצליחו לפתור את המשוואה ולמצוא משרות חדשות ואפילו לגלות את עצמם ואת יכולותיהם מחדש.
דניאל ניסים (30), יליד עין הבשור שגר בשנים האחרונות בקיבוץ ניר עם, גדל וחונך באווירה הקיבוצית של הנגב המערבי ועוטף עזה. “עבדתי בתחום משאבי האנוש, תחום שבו התמקצעתי. עבדתי בבאר שבע וחייתי את השגרה המוכרת והטובה לי", הוא מספר. “ב־7 באוקטובר קרה מה שקרה, האסון הזה, והוריי ואני, שניצלנו בנס, פונינו למלון באזור חיפה. הוריי עוד נמצאים שם, ואני, שהוצאתי לחל"ת ממקום העבודה והרגשתי שבמקום הזה לא כל כך מתחשבים בי או רואים אותי, לא בהיבט הכלכלי אלא בעיקר בהיבט הרגשי, נאלצתי לחשב מסלול מחדש".
איך?
“בשבועיים הראשונים של המלחמה לא היה עם מי לדבר וגם הייתי מוצף רגשית ברמה מאוד גבוהה ולא יכולתי בכלל לחשוב על עבודה. אבל ככל שעברו הימים וטיפלתי בעצמי מבחינת הנפש, הגעתי למסקנה שאני רוצה לעשות מהלימון לימונדה, למקסם את עצמי ולדאוג להתפתחות אישית ומקצועית. החלטתי לעבור לאזור המרכז, ומצאתי מקום עבודה בתל אביב בתחום משאבי אנוש ב‘מנורה מבטחים’, שזו קפיצת מדרגה עבורי בתחום שלי כי כיוונתי להיכנס לפונקציה בודדת בגוף יחיד".
ניסים מעיד כי בהתחלה די התקשה למצוא עבודה בתחומו, בעיקר בגלל אי־הוודאות שאפפה את התקופה הזו: “היה מאוד קשה לעבור את התהליך הזה. בהתחלה אתה חווה באמת מה אתה רוצה לעשות, איפה אתה רוצה לעבוד ובמה. בהתחלה רוב מדינת ישראל לא עסקה בגיוסים חדשים, אבל הייתה מנטרה שהכנסתי לעצמי שאני צריך לעבוד בלחפש עבודה. בהתחלה קיבלתי די הרבה תשובות שליליות בראיונות העבודה כי שפת הגוף שלי שידרה חוסר החלטיות, וזה היה טבעי לחלוטין כי עדיין לא הייתי סגור על עצמי בגלל מה שחוויתי ב־7 באוקטובר, וגם מקומות לא בהכרח מחפשים עובד זמני או לא החלטי. הכל השתנה כשהחלטתי עם עצמי שאני לא רואה את עצמי יותר חלק מהקהילה הזו שנפגעה כי אני עדיין בחור צעיר, לא נשוי ובלי ילדים. אני עדיין יכול להתחיל את החיים מחדש, ורציתי להתחיל מחדש. כשאתה נמצא בלי אלטרנטיבות אחרות ואתה מול הסיטואציה, אתה מגלה חוזקות שלא הכרת בעצמך, וזה קרה גם לי".
ספר על ההתאקלמות בתל אביב ובעבודה החדשה.
“חיי העיר שונים לגמרי מהקיבוץ, צריך להתרגל לזה, זה לא פשוט. אתה לומד להיות ניזון מדברים אחרים. אם בסוף העבודה אחרי יום קשה הייתי הולך לראות את השקיעה בנוף העזתי, אז עכשיו אני הולך לראות שקיעה בחוף גורדון. זה שונה. מצד שני, אין מה לעשות, במרכז יש יותר קדמה. הייתי צריך פשוט לחיות את זה, להתרגל לסיטואציה החדשה".
חושב לחזור בעתיד לעוטף?
“יהיה לי מאוד קשה לחזור לעוטף. אני מרגיש שאבדה תקוותנו, איבדתי הרבה מהחברים הקרובים שלי והרבה מורים ומורות והרבה קרובים אליי שנרצחו, וכל דבר יזכיר לי אותם. אני רוצה להתקדם ולא להישאר מאחור, אני רוצה להתחיל לחיות מחדש. אני גם לא יודע איזה אנשים יתיישבו שם מחדש, הסביבה לא תהיה אותו הדבר. גרתי בניר עם, בסביון של הנגב, יצרנו שם בית וזה היה הכי חלום שיש, אבל החלום נשבר בבת אחת, וזה הזמן עבורי לפרוח מחדש".
“מתרגלים די מהר"
אורלי דורון נולדה וגדלה בכפר עזה. ב־7 באוקטובר היא ובעלה היו בבית כשהמחבלים פרצו לקיבוץ וניסו לחדור לביתם בעודם בממ"ד. למרות המאמצים, כולל שימוש בחומרי נפץ ורימונים, המחבלים עזבו בסופו של דבר את ביתם, אך כל מי שגר בסביבת הבית נרצח או נלקח כבן ערובה. “כשחולצנו, הבן שלי לקח אותנו לבת שלי בערבה, ואז עלינו לשפיים, לשם פונו חברי הקיבוץ, אבל החלטנו שזה לא בשבילנו אז עברנו למשפחה, והתחלנו לחפש דירה גם כדי שיהיה לנו איפה להיות עם הילדים, והגענו לדירה בכפר סבא הירוקה", מספרת דורון. “לא רצינו להיות תלויים באף אחד ולכן עברנו לכפר סבא, בידיעה שזה זמני עד שנחזור".
דורון, הידרותרפיסטית במקצועה, עובדת שנים רבות במקצוע זה בשער הנגב בעמותה ליד שדרות. עם המעבר לכפר סבא נאלצה לחפש עבודה ולמזלה מצאה ללא מאמץ משרה בבית איזי שפירא ברעננה: “כנראה שעם הניסיון הרב שלי וה’אני מאמין’ שלי הצלחתי להתקבל לעבודה שם, לא מעט גם בזכות סגירת המעגל: לפני 24 שנים עברתי את ההכשרה שלי כהידרותרפיסטית בבית איזי שפירא, ושמרתי על קשר עם הצוות וגם עם אילנית, מנהלת המרכז להידרותרפיה והספורט שם, שהציעה לי את ההזדמנות לטפל בחלק מהמטופלים שלי בבריכה שלהם. אני עובדת פעמיים בשבוע עם המטופלים של בית איזי שפירא, ויום אחד עם המטופלים הקודמים שלי משער הנגב שחלקם גם פונו לאזור המרכז".
איך הייתה ההתאקלמות באזור חדש?
“החודש הראשון היה קשה מאוד, חודש של אבלות, בכל יום היו שלוש־ארבע לוויות ואז ה־30 והניחומים. אז בחודש הראשון לא עבדתי. בהתחלה חיי העיר היו קשים לי, ואני מודה על זה שיש ווייז. זה לא פשוט, זה מתחיל כמו רילוקיישן כזה, ללמוד את העיר, את המקומות, אבל לא רע בכלל. התרגלתי. היה ברור לנו מלכתחילה שלא נרצה לגור בשפיים, ואומנם אני לא רגילה לאזור המרכז אבל מתרגלים די מהר ואנחנו אפילו נהנים קצת. היה ברור לי גם שלא ארצה לעבוד במשרה מלאה כמו בשער הנגב, ידעתי שאני צריכה את זה עכשיו בעיקר בשביל הנפש. מבחינה מקצועית שחיתי עם הזרם, תרתי משמע. זו בעצם אותה שיטת עבודה, המים הם אותם מים, אתה קורא את האינדקס של המטופל ומתחיל לעבוד איתו. אני מנסה למצוא את האור בתוך החושך, אחרת הלך עלינו".
מבחינת בית איזי שפירא היה בסדר שאת עובדת שם באופן זמני בלבד?
“כן, הם הבינו זאת מההתחלה ומאוד באו לקראתי במובן הזה".
יש צפי חזרה לכפר עזה?
“בגלל שהקיבוץ שלנו לא במצב שאפשר להחזיר תושבים אליו אלא צריך לבנות אותו, אז אנחנו מקבלים מחנה זמני בקיבוץ רוחמה, ואנחנו צפויים לעבור לשם באזור ספטמבר. מחכה לזה".
“חוויה חדשה"
סילבי זנתי (70) מקריית שמונה, מנהלת חשבונות עם 40 שנות ניסיון באזורה, פונתה ב־10 באוקטובר עם משפחתה למלון אורכידאה בתל אביב, ותוך ימים ספורים מצאה שתי משרות זמניות בתחום שונה לגמרי מעיסוקה. “בהתחלה היינו אצל הבן שלי בהרצליה, ואחרי כשבועיים פונינו למלון אורכידאה, וההתאקלמות בתל אביב הייתה די מהירה", היא מספרת. "אומנם קשה לעזוב את הבית ולהיעקר מהמקום שהכרתי ובו בניתי את ביתי, אבל התל־אביבים מאוד נחמדים, מאוד לבביים ודואגים לנו, אז לא הייתה לי בעיה להתאקלם. גם אין לי ברירה אחרת. מדי פעם אני נוסעת לקריית שמונה ואני נסערת בכל פעם מחדש כשאני שומעת את הבומים והאזעקות, אז אנחנו במקום שקט. גילינו תל אביב אחרת לגמרי ממה שזכרתי מהעבר, זה אומנם שונה לגמרי מהאקלים של קריית שמונה אבל זה מקסים".
זנתי מספרת כי על אף שהיא מנהלת חשבונות, בתל אביב מצאה שתי משרות שונות במקביל: “המשרה הראשונה שמצאתי דרך מישהי שקישרה אותי למישהי וסידרה לי את המשרה הזו די מהר וללא בעיות היא ללוות ילדה לבית הספר. המשרה השנייה, שאותה קיבלתי דרך מיזם ‘אחים לתעסוקה’ של החמ"ל האזרחי 'אחים.יות לישראל' שמסייע למפונים לקבל משרות בהתאם לצורכיהם, היא גננת במועדונית בסמוך למלון. אני מרגישה כאילו נולדתי לזה, למרות שמעולם לא עסקתי בתחום הזה, זה בא לי בטבעיות ואני די התרגלתי לעבודה הזו. הציעו לי גם לעבוד כמנהלת חשבונות בעיריית תל אביב, אבל אני כרגע לא רוצה משרה מלאה כי אני יודעת שזה זמני, אז סירבתי בנימוס. רציתי גם משהו קצת אחר, חוויה חדשה".
איך מקומות העבודה שמצאת קיבלו את העובדה שאת זמנית?
“מלכתחילה אמרתי שאני זמנית, ושברגע שיתאפשר לחזור לקריית שמונה – אני מיד עוזבת. קיבלו את זה יפה ובלי שום בעיה. בהבנה רבה. כרגע הצפי לחזור הוא אוקטובר, אבל אמרו לנו שזה לא סופי. הכל יכול להשתנות".
