לאחר ימים ספורים בשבי, תמר מצגר הרגישה איך האנרגיה שלה דועכת במהירות. הקולות של אנשים בקרבתה נשמעו חלשים, כולל זה של בעלה, יורם, שהתווכח ללא הרף עם חבר בן עשרות שנים על כל דבר, מהיסטוריה ועד תרבות.
תמר בת ה-78, מצאה את עצמה סופרת אריחים חומים על הקיר הנגדי במרחק של כמה מטרים. איתה היו כתריסר אנשים מקיבוץ ניר עוז, ביניהם שני עובדי חווה תאילנדים, היסטוריון ישראלי מבוגר, חובב קולנוע ואב חרד שלא ידע אם אשתו וילדיו בחיים. הם הוחזקו במתחם מנהרות ענק שנבנה על ידי חמאס מתחת לעיר חאן יונס שבדרום עזה, כך סיפרה ל-וול סטריט ז'ורנל.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
לא היה ברור לתמר כמה עוד חטופים היו איתם מתחת לאדמה - חמאס לקח יותר מ-250 בני אדם בשבי במהלך מתקפת הפתע הרצחנית ב-7 באוקטובר. בשלב מסוים, כשהחדר שלהם החל לרעוד מהתקיפות האוויריות הרחק מעל, השובים שלהם מיהרו כולם לחלל אחר עם עוד כמה בני ערובה לכמה ימים. בת ה-78, ששוחררה לאחר 53 ימים בשבי, תיארה את החוויה היום יומית שלה בשעות של ראיונות ל"וול סטריט ג'ורנל".
עד מסירתה לצלב האדום ב-28 בנובמבר, היא לא חשבה שתזכה לחזור הביתה, שלא לדבר על מה יקרה לאלו המוחזקים איתה - בעלה וגברים אחרים. היא אמרה שרבים מקבוצתה מקווים שממשלת ישראל תגיע להסכם עם חמאס אשר יביא לשחרור של כולם. תמר הייתה חלק מקבוצת נשים וילדים שהוחזרו לישראל מעזה בפעימות יומיות במהלך הסכם הפסקת אש של שבוע בין ישראל לחמאס בסוף נובמבר, אך ארגון הטרור עדייו מחזיק ביותר מ-130 בני אדם.
התיאור על החיים במנהרות מבוסס על זיכרונותיה של תמר וכן על ראיונות עם קרובי משפחה של בני ערובה משוחררים ועל עדויות וידאו של בני ערובה לתקשורת הישראלית. ממשלת ישראל והמתווכים הבינלאומיים מנהלים משא ומתן לשחרור החטופים, בעוד שחיילים וקציני מודיעין ישראלים חיפשו אחריהם בקפדנות.
נוסף על הייסורים הקולקטיביים של המדינה, המידע עליהם כלל סרטוני תעמולה עם הצהרות לא מאומתות - ביניהם ירדן ביבס, שאמר שאשתו ושני ילדיהם הקטנים והג'ינג'ים - שכבשו לבבות בישראל - נהרגו כתוצאה מתקיפה אווירית ישראלית. בשבועות האחרונים פשט הצבא הישראלי על מתחם המנהרות של חאן יונס, שלדבריו היה מזווד בחומרי נפץ ודלתות ממולכדות וסביר להניח שעלויות הבנייה שלו הגיעו למאות אלפי דולרים.
למרבה הצער, הלוחמים לא מצאו בני ערובה, אך חשפו כי מצאו ראיות לכך שכ-20 חטופים שהו שם בזמנים שונים. הוול סטריט ז'ורנל אימת קטעים ותמונות שפורסמו על ידי דובר צה"ל המציגים מעבר באורך של כ-80 מטרים המתפתל בעומק של יותר מ-20 מטרים, עם מטבחון, חדרי רחצה ותאים.
תמר סיפרה כי הייתה בהלם כשהוכנסה בכוח לרכב יחד עם בני ערובה נוספים ב-7 באוקטובר. פניה היו חבולות ודם ירד על רגליה כתוצאה מנפילה מאופנוע קודם לכן. לפתע שמעה לחישה נשית לידה: "תמי, אני איתך. אל תפחדי". זו הייתה חברתה, נילי מרגלית בת ה-41. הנשים הורדו בפיר מנהרה ליד בניין בסגנון מחסן. היה מסוכן לדבר, שלא לדבר על לחבק אחד את השני. החוטפים שלהם, שלבשו בגדים אזרחיים, העבירו אותם לאנשי חמאס לאחר מה שהיה נראה כמו ניסיון מיקוח.
כשירדו מתחת לאדמה, בקושי היה אפשר לראות את השביל. תמר, מעשנת ותיקה, סבלה מאסטמה ויתר לחץ דם. היא נאחזה בגב המכנסיים של נילי כדי לעמוד בקצב הצעידה. היא הייתה יחפה - נעלי הבית שלה נפלו קודם לכן. הם עברו על פני סלעים, ארגזים, שקי חול וחומרי בנייה אחרים. בשלב מסוים, רגליה של תמר היו כל כך קהות עד שהיא לא הצליחה להרגיש את האדמה. "לכי, לכי, לכי", החוטפים שלהם אמרו כל הזמן, כך סיפרה ל-וול סטריט ז'ורנל.
תוך שהם צועדים במנהרה, הם הספיקו להבחין באזור גדול ומואר היטב עם מחשבים שבו עבדו אנשי חמאס. חלקם ראו מאוחר יותר תא דמוי כלא שזוג ישראלים הוחזק בו משום שהאישה הרימה את קולה עם בן ערובה אחר. "ברוכים הבאים לעזה המחתרת", אמרו פעילי חמאס לכמה בני ערובה כשהגיעו למתחם הנרחב מתחת לעיר חאן יונס.
בסופו של דבר הם הגיעו לחדר שבו ראו כ-20 בני ערובה יושבים על הרצפה - ביניהם בעלה של תמר, יורם מצגר, שהיה באזור אחר בביתם כשהחוטפים פרצו פנימה. חלק מהאנשים היו פצועים ומדממים. חמאס הפריד בין הפצועים הקשים יותר לבין קשישי ניר עוז, ולקח את הקבוצה האחרונה ל"אזור מעצר".
בחלל קטן שהיה מיועד לבישול, עדינה משה, גננת לשעבר בת 72 וחברה של תמר ונילי, הכינה אורז ואפונה ירוקה מקופסת שימורים, למרות שלא היו לה משקפיים ולא ראתה טוב. המדפים היו מצוידים היטב, כאילו הוכנו לקהל רב. חמישה או שישה מבני הערובה התאספו סביב צלחת אחת, כל אחד עם כפית. לאחר כשבועיים, נותר רק אורז. במהרה הם הבינו שעליהם לשרוד בתנאים קשים עוד יותר.
אלכס דנציג, היסטוריון בן 75, גם הוא תושב ניר עוז, החל לשאת הרצאות על לימודיו בנושא השואה. הוא נולד בפולין לאחר המלחמה, אבל אחותו הייתה ניצולת שואה. חלק מהקבוצה הפצירו בו לשנות את הנושא. יורם בן ה-80, שוחח עם הקבוצה על התנ"ך והתרבות הפופולרית. הוא ידע ערבית אז שובי חמאס לקחו אותו בשלב מסוים לחדר אחר ושם הכריחו אותו לתרגם עבורם את החדשות בעברית. ליורם לא היה את מכשיר השמיעה שלו אז הם נאלצו להגביר את הווליום.
גם חיים פרי, יוצר קולנוע בן 80 שדיבר על ההיסטוריה של הקולנוע, סיפר על עלייתה של הוליווד. מאוחר יותר, הכריחו אותו ואת יורם להופיע בסרטון תעמולה ששודר לעולם החיצון שכותרתו "אל תשליכני לעת זקנה". אבל אפילו עם שלושת הגברים הפטפטנים, החדר השתתק לעתים קרובות. אנשים בילו ימים ארוכים בראש של עצמם, במיוחד ירדן, אביהם של הילדים הג'ינג'ים. בן ה-34 נחטף בנפרד מאשתו וילדיו, ששהו בממ"ד של ביתם.
תמר אמרה ל-וול סטריט ז'ורנל שירדן חש אשמה על כך שלא נשאר איתם, והוא קיווה שלוחמי צה"ל הצילו את משפחתו. יום אחד, השובים אמרו לו שהם הבחינו בילדיו בתל אביב, רק כדי שיירגע. נילי ביקשה מהשומרים טבליות של קלונאזפאם - תרופה נגד חרדה - שאותן חילקה בין בני הערובה כולל ירדן כדי לעזור להם להירגע ולישון. בן ערובה אחד סבל מסיוטים ולא הפסיק להכות את חברו במהלך השינה.
חוסר הידיעה אם יום או לילה החמיר את המצב. כשהחשמל כבה, הביאו תאורת חירום כדי לשמור על המקום מואר אך עמום. נילי השתמשה בשעון אנלוגי כדי לעקוב אחר השעה, ובכל זאת, הימים החלו להיטשטש. חלקם ניסו לנקות את עצמם עם מטליות טבולות במים קרים, למרות שלשוביהם היו מים חמים. פעם אחת ביקשה תמר מבעלה שיבקשו מהם לתת לה גם דלי מים מחוממים, ולהפתעתה, הם נתנו להם. המים החמים על עורה הרגישו כמו מותרות.
לאחר כמה ימים, הצטרפו לקבוצה דניאל אלוני ובתה, אמיליה, שהייתה אז בת חמש, כך סיפרה עדינה בראיון טלוויזיוני לערוץ 12. אמיליה התגעגעה הביתה ובכתה לעתים קרובות. היא הייתה מבועתת מנשקי ה-AK-47, אז עדינה ניגשה לאחד החוטפים הבכירים יותר כדי לומר לו להוריד את הרובים. "אנחנו אנשים זקנים וילדה קטנה שלא יכולה להזיק", אמרה עדינה למחבלים שנענו לבקשתה.
שבועות לאחר מכן, חמאס דיווחו כי "שירי ביבס וילדיה נהרגו מתקיפות אוויריות של חיל האוויר הישראלי", וכי "הוצע למסור את גופותיהם לישראל אך גורמים ישראלים סירבו לקחת אותן". בסרטון התעמולה, ירדן נשמע אומר: "ביבי, הפצצת את המשפחה שלי. הרגת את אשתי והילדים שלי, אני מתחנן בפניך, תחזיר אותי, ואת אשתי וילדיי הביתה. בבקשה, אני מתחנן", רגע לפני שהסרטון נקטע. מדובר צה"ל נמסר שלא ניתן לאשר את טענות חמאס וכי ארגון הטרור משתמש ב"לוחמה פסיכולוגית" נגד ישראל.
אף אחד מבני הערובה לא היה בטוח אם מה שנאמר לו הוא נכון. בכל יום, החוטפים שלהם היו אומרים שהם ילכו הביתה למחרת. ב-24 בנובמבר הגיעו לקחת את עדינה, ואמרו לה שהיא תהיה בין הראשונים שישוחררו. בידיעה שתמר מבוגרת ומתקשה לנשום, עדינה התחננה לשחרר את חברתה במקום זאת. ארבעה ימים לאחר מכן, נאמר לתמר לאסוף את חפציה, כולל שני משאפים שנילי שכנעה את חמאס לספק לה קודם לכן בשבי. הצעירה בקבוצתם, רימון קירשט בוכשטב, אז בת 36, נבחרה להשתחרר איתה באותו יום.
בין הפרידה מנילי ובעלה יורם, תמר בקושי הצליחה להתמודד. "את תצאי בקרוב", היא אמרה לנילי, שהחלה לבכות. יורם חיבק את תמר חזק. "עדיף שתלכי", הוא אמר. זה היה כמעט יום הנישואים ה-40 שלהם. בשבי, תמר עברה את הלילות בעזרת מיכל חמצן שנילי הכריחה את מחבלי חמאס לספק לה. כשהם שכבו זה ליד זה בתא התת-קרקעי שלהם, יורם מעולם לא נרדם לפני תמר. זה היה היורם שהיא הכירה.
פעיל חמאס הוביל את תמר ורימון החוצה, דרך אותה המנהרה שבה נכנסו למתחם כמעט חודשיים קודם לכן. הפעם, הותר להן לעשות הפסקות, ולפעמים אפילו לשבת מעט. כשהגיעו לפיר היציאה, הן ראו סולם עם כשמונה שלבים והחלו לשמוע את הקול המוכר של התנועה. השמיים זרחו בעיניהן ובחוץ הן ראו הורים פלסטינים נושאים אוכל וילדים.
המון פלסטיני מקומי התאסף סביב כלי הרכב, כולל אמבולנס, שלקח אותם לצלב האדום. תמר שמעה חבטה על הגג ואמרה שהיא חוששת לחייה. בסופו של דבר, הן הועלו למיניבוס לישראל שם התקבלו על ידי קציני צבא ישראלים. תמר הוטסה אז במסוק למרכז הרפואי שיבא במרכז הארץ, שם אמרו לה הרופאים שמצבה לא טוב וכי היא ככל הנראה תזדקק לניתוח בקרוב.
משפחתה של תמר נדהמה מהעובדה שהצליחה לשרוד בתנאים הקשים. הלחץ בשבי לא עשה טוב לבריאותה, והם האמינו שנילי אולי הצילה את חייה על ידי השגת תרופות ללחץ הדם הגבוה שלה. בראיון מדירתה החדשה בקריית גת, אמרה תמר שההישרדות שלה בשבי "לא מעניינת, רק המציאות". מצבו ומיקומו של בעלה, יורם, אינם ידועים. תמר סיפרה כי היא מדמיינת אותו עדיין יושב במקום שבו היה כשהיו יחד. "לעולם לא נרכין את ראשנו מול חמאס", כך אמרה ל-וול סטריט ז'ורנל.