בגיא ההריגה: ביקור מצמרר במתחם הטבח במסיבת הטבע נובה

משתתפי טיול ג'יפים שהגיעו כדי להיות חלק מהאבל, האמא שרוצה שילדיה יראו שזה באמת קרה ולא ישכחו, הרופאה מסורוקה שרוצה להמשיך לחיות עבור הנרצחים, האב ובניו שבאו לבקר את דודם בכפר עזה והבעל שלקח את אשתו לראות את המקום שבו נלחם במחבלים. מאיה בואנוס הצטרפה למבקרים באתר מסיבת הנובה ברעים.

לא משאירים אף רוקד מאחור: פרויקט הסיוע לשורדי ה"נובה"
אחד ממפיקי מסיבת נובה סיים השבוע את קורס המ"פים: "ידענו שחברים שלנו בחזית"

זהו יום שישי של אמצע פברואר ואנחנו נכנסים לחניון רעים. שלט של יערות קק"ל וכוחות צה"ל מקבלים את פנינו. השילוב בין התופת ובין יופי הטבע צורם מהרגע הראשון. המחשבה מיד נודדת לשעות הבוקר של ה־7 באוקטובר ולתיעודים הראשונים משטח המסיבה. צילומים פרטיים ולייבים מצמררים שהציגו תמונה מבעיתה של צעירים וצעירות נסים על חייהם ומתחבאים בכל גומחה אפשרית בטבע. לפתע, המרחבים שכולנו מכירים מטיולים משפחתיים נושאים דימוי וזיכרון אחרים כל כך.

ארבעה חודשים לאחר מכן, עשרות ישראלים מסתובבים במתחם. מכוניות נוספות מגיעות וניכר כי מזג האוויר החורפי לא הרתיע את המבקרים מלבוא ולראות במו עיניהם את המקום שבו אירע הטבח הנורא. מישהי חולפת על פני תמונה ומספרת לבן זוגה שזה הספר שעיצב את שערה ביום חתונתה; אמא מניחה על יד תמונת בתה שנרצחה פרחים טריים; זוג מבוגרים מדליק נרות זיכרון, קבוצה מתאספת לשיחה בצד ורעש ההפגזות שנשמע ברקע מעניק פסקול לכל זה.

"מצד אחד הלכנו לראות כלניות ופריחה ומצד שני שילבנו גם את המקומות העצובים האלה", מסביר שרון לבנון שהגיע במסגרת טיול ג'יפים לאזור. "זה מקום שאנחנו מבקרים בו כל שנה, לכן ידענו שנגיע גם השנה ונגיע גם כדי לחוות את העצב ולראות את הדברים מקרוב. אנחנו מקווים להצליח להיכנס גם לאזור היישובים, ולחוות את החוויה".

למה לצאת לטיול כזה? 
"זה כמו להיות חלק מהאבל. זה עצוב מאוד להיות פה. אנחנו עם דמעות בעיניים ושומעים את הבומים ברקע. המראה סוריאליסטי. לצד הפריחה המדהימה של הכלניות, כשהכל ירוק, אדום, צהוב וצבעוני, אתה רואה את הפרחים במיצג לצד התמונות של החבר'ה הצעירים, שהם עצמם עוד סוג של פרחים, שנעלמו לנו מהעולם".

גם סיוון, מאזור בית שמש, הגיעה עם שלושת ילדיה כדי להביט בכל מקרוב: "רצינו שהעיניים יראו ושהילדים לא ישכחו. שהם יראו שזה באמת קרה, שלא נשכח את זה אף פעם. רצינו להתייחד עם הנופלים".

ועכשיו כשאתם כאן, אפשר לעכל את זה? 
"לא. את רואה את זה ועדיין לא מאמינה. אבל אני רוצה שהילדים ידעו שלא משנה מה קורה, עם ישראל חזק, תמיד צריך לעמוד על הרגליים ואנחנו פה כדי להשאיר שורשים. זאת המדינה שלנו, תמיד יהיו מלחמות ותמיד יהיו אנשים שירצו ברעתנו, אבל אנחנו ננצח הכל".

"צריך לראות מקרוב"

בין התמונות אנחנו פוגשים את אריקה אילטוב, רופאה בבית החולים סורוקה, שמסבירה: "רצינו לראות את הלא ייאמן. זו הפעם הראשונה שלי כאן מאז אירועי ה־7 באוקטובר. היינו מטיילים הרבה באזור ואנחנו עדיין לא מאמינים שדברים כאלה התרחשו כאן. אם מסתכלים מסביב, זה ממש נראה גן עדן".

ב־7 באוקטובר אריקה הייתה בחדר לידה, לקראת סיום תורנות בסורוקה. היא סייעה להביא חיים, כשבמרחק קצר ממנה נזרע המוות. "התחילה האזעקה", היא משחזרת, "שמענו שיש טילים וקיבלנו ידיעה על פצועת הירי הראשונה שהתקבלה".

שהגיעה מהמסיבה?
"לא. מהעוטף. היא הייתה בהריון וירויה בבטן. לכן קיבלנו את הידיעה וישר הצוות של חדר הלידה הוקפץ. אחרי זה פשוט נשארתי בתורנות וניסיתי לסייע בכל מה שאפשר. זה היה אירוע טראומטי. היה כאוס טוטאלי. אני זוכרת שהעבירו דיווח על אירוע רב־נפגעים ואף אחד לא הבין מה קרה. ואז לאט־לאט התחילו להגיע פצועים לבית החולים. הצוות תפעל את זה באמת בצורה מדהימה, בזמן שאנחנו מגלים שיש לנו קולגות לעבודה שנמצאים בעוטף, וחלקם גם נהרגו". אריקה מצביעה על התמונות ומוסיפה, "זה לא פסח על אף אחד, לכל אחד יש פה לפחות בן אדם אחד שהוא מכיר".

לצד הקשרים האישיים והרצון להתייחד עם הנופלים, נשמעה גם לא מעט ביקורת על הטיולים החדשים דרומה, על תיירות המלחמה. המונח "תיירות אפלה" לא הומצא כמובן ב־7 באוקטובר. מזה שנים שתיירים רבים נוסעים למקומות מוכי אסון כדי לראותם מקרוב. צ'רנוביל למשל, הוא דוגמה מובהקת לכך. אך יהיו מי שיקשרו גם בין הרציונל מאחורי המסעות לפולין ובין הנהירה דרומה בשבועות האחרונים, כאשר אוטובוסים גדושים במבקרים ממדינות זרות וקבוצות של ישראלים יוצאים למסעות בין יישובי העוטף למתחם הנובה.

גם אריקה עצמה מתארת את אי־הנחת שזה עורר בה לפני שהגיעה בעצמה. "אני הגעתי אחרי שראיתי סרטון שסקאזי העלה ליוטיוב", היא אומרת, "רואים אותו מתקלט מול מיצג תמונות הנרצחים, הוא ממש ניגן עבורם. זה עורר בי אמביוולנטיות אבל האנשים האלה באו לרקוד ולחגוג את החיים וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות עבורם".

אז למה היית אמביוולנטית?
"כי זה היה נראה לי מוזר, להגיע לאנדרטה ולנגן בה. זה היה קצת הזוי מבחינתי. לא הבנתי איך אפשר לחגוג משהו כזה ואז ככל שעבר הזמן אמרתי 'זה נכון, האנשים האלה הגיעו בשביל לחגוג את החיים', וזה מה שאנחנו צריכים לעשות עבורם. צריכים להמשיך לחיות, לשמוח ולשמוע מוזיקה".

בניגוד ל"תיירות אפלה" בפינות רחוקות בעולם, נדמה שקשה להפריד בישראל בין סיפור המקום ובין סיפור מבקריו. כך למשל אייל באום מרמת השרון מספר שהגיע עם אחיו ואביו באותו הבוקר לבקר את דודו, יורם, תושב כפר עזה שנלחם ב־7 באוקטובר. "כל השכנים מסביבו נרצחו או נחטפו", הוא מתאר, "היינו איתו עכשיו בכפר עזה וראינו את הכל מקרוב, גם את שכונות הצעירים. עכשיו הגענו לכאן כי אני מכיר אנשים שאיבדו כאן את חייהם, אז באתי לראות את זה מקרוב ולהרגיש את זה לא רק דרך הטלוויזיה. רק כשאתה פה אתה מבין את הזוועות שהם עברו, את המחשבות שהיו להם בנוגע לאן לברוח ואיפה להתחבא. זה אירוע היסטורי, צריך לראות את זה מקרוב".

זה כמו המסע לפולין? 
"קצת. זאת דוגמה נוראית אחרת. הנוכחות פה בעיקר גורמת לך לכעס, אתה שואל איך זה קרה, איך הם תפסו אותנו ככה, איזו שנאה יש בצד השני? איך הם פגעו באנשים שבאו לחגוג, אנשים במיטות שלהם. אף אחד לא חשב שיקרה דבר כזה".

“חוויות שנצרבות”

בין העצים, במרחק מה מהמיצג, אנחנו מבחינים בזוג שמסתובב בשטח. אנחנו ניגשים לשוחח איתם ובתחילת השיחה נדמה שהם הגיעו לכאן כמעט במקרה. ורד ובן זוגה שמשרת בקבע מספרים כי הם בדיוק שבים מסוף שבוע זוגי ראשון מאז שפרצה המלחמה, ועל הרצון לרגע אחד של אסקפיזם. אך ככל שהיא מוסיפה לספר מתגלה כי למעשה בעלה לחם ממש כאן ב־7 באוקטובר. "אני פה כי אני רוצה להבין אותו", היא אומרת, "הוא לא מדבר אף פעם. אני מקווה שזאת הדרך שלו גם קצת לעכל את כל מה שהוא עבר ועובר".

זה מפתיע אותך שסוף השבוע הזוגי שלכם בסוף מסתיים פה?
"אני עוד בשוק שאנחנו פה. היינו בבאר שבע והתחלנו לנסוע הביתה והוא פתאום שאל אותי אם אני רוצה שהוא ייקח אותי. לא ידעתי מה להגיד. לא אמרתי כן ולא אמרתי לא, נתתי לו להחליט, עשינו פרסה ונסענו לכאן. אני כל כך שמחה שהוא מוכן להכניס אותי קצת למה שעבר עליו. לקח לו לדעתי שלושה חודשים בכלל לספר לי על הריח. כל מי שהיה פה כשזה קרה מדבר על הריחות של הימים הראשונים. אלה חוויות שנצרבות. זה הרבה מעבר למראות עיניים. עם ריח אתה ממשיך ללכת. במשך חודשים הוא הסתובב עם הדברים ולא אמר מילה".

ומה הוא מספר עכשיו? 
"בכל מקום שאנחנו עוברים בו הוא מתאר לי ש'מכאן הם נכנסו ומשם עברו לעזה', 'אלה יצאו מפה', ו'איפה שאת רואה את השחור על הכביש זה בגלל המכוניות שנשרפו'. אז כן, עכשיו אני קצת מבינה איפה הוא היה, ומה הוא עשה ומה קרה. אני הייתי נורא מנותקת, לא רציתי לראות, לשמוע, לא רציתי לדעת. בכלל היה לי קשה להאמין שזה קרה. אני לא מצליחה להבין איך קרה דבר כזה, איך קרתה שואה כזאת במדינת ישראל. זה הזוי לי, בטח בגלל שכבר יש לנו מדינה ובגלל שיש לנו צבא, זה הופך את זה להרבה יותר גרוע".

מה מפחיד אותך?
"חוץ מהבריאות הנפשית שלו? מפחיד אותי שנשכח את זה מהר מדי. זה חלק מהיכולת ההישרדותית שלנו לשכוח ולהמשיך. וגם זה שכולם כל כך סתומים בעולם, זה בכלל מטריף את השכל. את אומרת לעצמך איך אתם לא מבינים מי הטוב ומי הרע פה ואיך מצליחים בכלל להמשיך לחיות כשיש לנו עוד חטופים שם".

גם ורד מעידה בצער כי זיהתה מיד את אחת הנרצחות שהתגוררה ביישוב שלה: "את מנסה לברוח אבל את כבר לא יכולה. זהו, שום דבר כבר לא יחזור להיות אותו דבר. בדרך ראיתי את המרחבים ואמרתי לבעלי, 'וואו. איזה מדהים לחיות פה'. וזה באמת מדהים לחיות פה, עד שנכנסים לך מחבלים לסלון. זה לא אמיתי. הדיסוננס הוא כל כך גדול. גם כשראינו את הפריחה, אמרתי לו שאין 'דרום אדום' יותר, הוא קיבל משמעות אחרת לגמרי. ומצד שני, אני חושבת שחייבים להקים את המקום הזה לחיים שוב. וצריכים לבוא לפה, לראות ולהבין". ד