דמותה של שירי ביבס, אוחזת בבהלה בשני ילדיה, כפיר בן התשעה חודשים (כיום בן שנה) ואריאל בן ה־4 בעודם עטופים בשמיכה, מובלים אל תוך עזה, נצרבה בלבו של כל ישראלי. גם בעולם הפך סרטון החטיפה לסמל של זוועות 7 באוקטובר. השבוע, 140 ימים לאחר היעלמותם, פרסם צה"ל סרטון ממצלמת אבטחה בח'אן יונס, מרגעי החטיפה של שירי וילדיה.
“היא אמא גיבורה", אומרת יפעת זיילר פז, בת דודתה של שירי, “זה כל מה שראיתי בסרטון הראשון. רואים שהבעתה שלה שקטה, בשביל לא להפחיד את הילדים. איזה אינסטינקט בסיטואציה לא הגיונית. גם כמה זה כבד להחזיק שני ילדים ככה, לי יש ילדה בת שנתיים ותינוק בן עשרה חודשים ואני לא מסוגלת. אומרים שאמהות שרואות את הילד שלהן במצוקה יכולות להרים גם מכונית. זאת לגמרי ההוכחה. אבל אני מסרבת שהווידיאו הנוראי הזה יהיה הזיכרון האחרון. הם הפכו לסמל בעל כורחם. אני חושבת שזה קרה כי הסרטון היה אחד הראשונים שהתפרסמו באותו יום זוועתי. הרבה ילדים נחטפו ונרצחו באותו יום, אבל לא היה תיעוד. באיזשהו מקום הסרטון ייצג את מכלול הסיפורים הנוראיים".
מה הרגשת אחרי שראית את הסרטון שדובר צה"ל פרסם השבוע?
“התחושות שלי רק התחזקו בנוגע לחשיבות ולמחויבות שיש למדינה שלנו להחזיר אותם בכל מחיר. אין מחיר כבד מדי, זאת רק ההוכחה לכך. נכון, אנחנו יודעים שעומד מולנו אויב אכזר, אבל הייתה גם למדינה שלנו מחויבות לשמור על שירי שלי ועל הילדים. ואם אפשר להחזיר את האמון שלי, את האמון של העם בכך שהמדינה שלנו שמה את האזרחים במקום הראשון, זה רק דרך החזרת החטופים שלנו. כי היום זאת בת הדודה שלי ומחר זאת יכולה להיות בת דודה של מישהו אחר, וכולנו מסכימים שאין לנו תקומה בלי החטופים".
אימוג'י לב ואז שקט
בפעם הראשונה שיפעת ראתה את הסרטון מבוקר 7 באוקטובר, הטלפון נפל לה מהיד. מאז היא הספיקה להתמקד ולדלות ממנו כל פרט. “מי שהסתכל עליו מספיק פעמים מבחין בכתם דם שיש על השמיכה", היא מתארת. “תהיתי אם הוא של אחד הילדים. האם שירי פצועה? הייתי בחרדה ענקית לירדן (ביבס, בעלה של שירי ואבי הילדים - מ"ב) שלא מופיע בסרטון. הייתה שנייה ששירי מסתכלת הצדה לרצפה, ואמרתי ‘אוי ואבוי, מה היא רואה שם?'". ארבעה חודשים ארוכים חלפו כשאותם רגעים מצולמים היו לרמז יחיד באשר לגורלם של האם ושני בניה. ירדן, שנחטף באותו בוקר בנפרד, צולם בידי חמאס, ובסרטון שפורסם בתחילת דצמבר הוא מתבשר לכאורה על מות אשתו וילדיו.
שירי, ירדן, אריאל וכפיר חיו בניר עוז. יוסי, אביה של שירי ועידית, אמה של יפעת, הם אח ואחות. בני משפחת סילברמן שעלו מארגנטינה בשנות ה־70. “אמא שלי נשארה במרכז עם סבא וסבתא שלי", אומרת יפעת. “יוסי, דוד שלי, שהיה מאוד ציוני ואהב את סגנון החיים הקיבוצי, עבר ישר לדרום. הוא הכיר את מרגיט, אשתו, שהייתה פרואנית, והיה ממקימי קיבוץ כרמים, ליד דימונה. דנה, הבת הבכורה שלהם נולדה שם. אחר כך הם עברו לניר עוז וחיו בו כ־30 שנה".
יוסי ומרגיט נרצחו ב־7 באוקטובר: “הם הוגדרו כנעדרים במשך יממה או שתיים, ואז במשך שבועיים הוגדרו כחטופים. אחר כך הודיעו לנו שהגופות שלהם נמצאו, מה שנותר מהן בעצם. הם נשרפו בבית שלהם, בממ"ד. מרגיט הייתה חולת פרקינסון, ויוסי אסתמטי מאז שהוא ילד, כך שהסיכויים שלהם לשרוד או להצליח לברוח היו מאוד קטנים".
יש פה התמודדות כפולה.
“משולשת ומרובעת. אנחנו יושבות פה היום, ארבעה חודשים אחרי, וזה מרגיש כמו היסטוריה רחוקה, אבל מבחינתי הכל קרה אתמול. זה כל כך חי בי, ועדיין לא התחלתי בכלל להתאבל ולעכל את האובדן, כי אני כל כך עסוקה בלהיאבק על שירי, ירדן והילדים".
ספרי לי על יוסי ומגריט.
“הם היו אנשים מדהימים. יוסי היה צייר שלימד אומנות במשך תקופה ארוכה. בשנים האחרונות עבד במוסך בקיבוץ. הוא היה איש עם ידיים טובות וחיבוק גדול, וג'ינג'י, משם מגיע הגן. מרגיט הייתה אשת חינוך, היא אחת הגננות המיתולוגיות של הקיבוץ, גידלה דורות של ילדים שכבר אינם ושל הורים שכבר אינם. אני לא גדלתי בקיבוץ, אבל הייתי מגיעה בחגים, בחופשות ובשבתות, אז יש המון אנשים שמכירים אותי ובכל פעם שאני פוגשת אותם הם אומרים לי ‘דודה שלך גידלה את הילדים שלי'".
ב־7 באוקטובר, בסביבות השעה 6:30, נשמעו האזעקות גם בדרום תל אביב. יפעת ומשפחתה נעמדו במסדרון כמקום מחסה: “הדבר הראשון שאנחנו עושים כשמתחיל סבב הוא לשלוח הודעה בקבוצה שלנו, של בני הדודים שבה גם אחי הקטן רועי ודנה, אחות של שירי. כתבתי להן ‘בנות, אני מקווה שהכל בסדר, שאתן בממ"ד, תנעלו את הדלתות, אתן יודעות שאתן מוזמנות לתל אביב'".
איך ידעת להגיד להן לנעול את הדלתות?
“זה דובר. הפחד הכי גדול של תושבי העוטף היה חדירת מחבלים. ידעתי שבקיבוץ תמיד משאירים את הדלת פתוחה, זה מראה איזה ביטחון מרגישים כשחיים שם, אפילו בקיבוץ בעוטף. ידעו לתת להם את התחושה שהם בטוחים, שמסתבר שהייתה תחושת שווא. הם לא היו בטוחים בכלל".
הן ענו?
“שירי ענתה בערך בשבע וחצי עם אימוג'י של לב ענק. ואז היה שקט. גם דוד שלי לא ענה לטלפון. אח שלי שלח בסביבות 11 בקבוצה 'בנות, תענו בבקשה, תנו סימן'. הוא לא ידע שכבר קיבלתי את הסרטון של שירי מדנה. את הסרטון קיבלתי מדנה. היא התקשרה אליי, אמרה שהיא בממ"ד ושיש סרטון של שירי, ושהיא לא יודעת איפה אבא ואמא".
איפה דנה הייתה?
“במושב ישע. שירי נשארה בקיבוץ, ודנה עברה לגור במושב של בעלה, במרחק רבע שעה נסיעה. גם לשם נכנסו מחבלים".
עם היוודע החדשות יפעת נסעה לאמה בהרצליה, כדי להיות לצדה: “היו כל כך הרבה שאלות וכל כך הרבה חוסר אונים. צלצלתי לכל מי שאני מכירה, שיש לו איזשהו קשר לחבר שנמצא ביחידה מיוחדת בצה"ל, השגתי איכשהו את הטלפון של הרצי הלוי ובחוצפתי התקשרתי אליו והתקשרתי אליו. התקשרתי למשטרה, שלחתי להם בידיים רועדות תוצאות מיקום מגוגל ארת' של הבית של דודים שלי, כדי שמישהו יוכל ללכת לשם לראות שהם בסדר".
אלא שאיש לא יכול היה לסייע, ולמעשה, הכוחות לא הגיעו בזמן לניר עוז להציל את תושביו. “אחי ואני ניהלנו חמ"ל קטן מהבית של אמא בימים הראשונים", היא מספרת, וכבר יום למחרת יפעת התראיינה ל־CNN, ראיון שהפך לאחד מרגעי המלחמה הזכורים ביותר, כאשר העיתונאי אנדרסון קופר לא הצליח להוציא מפיו מילה והשתנק מבכי כשהתחננה בפני העולם “בבקשה, תעשו משהו". “ישבתי על המיטה, הטלפון היה על החלון מולי, זה היה באמצע הלילה מבחינתנו, כי זה היה לפי שעון ארצות הברית", היא נזכרת. “לא ידעתי מול מי אני מתראיינת, אמרו לי שזה ראיון ל־CNN ואמרתי ‘בסדר'. רק בדיעבד הבנתי את האימפקט שהוא עשה. הייתי מאוד נסערת. יום למחרת קופר כבר היה אצלי. ישבנו פה בהרצליה, התחלתי להבין לאיזה תפקיד נכנסתי וכמה הקול של שירי חשוב, ושמה שקרה פה ב־7 באוקטובר חשוב".
זה לא תפקיד שלרוב אזרחים צריכים לקחת על עצמם.
“זה היה בתקופת הדיון סביב ההסברה שלא קורית. אני לא למדתי תקשורת, אין לי שום קשר לעולם הזה, אבל אחי ואני ניהלנו בשבוע הראשון קרוב למאה ראיונות לכל כלי תקשורת אפשרי בעולם, כדי שיראו מה קרה בישראל. כל העולם הסתכל על ישראל בשבועיים הראשונים ואמר ‘אוי ואבוי'. סוף־סוף נרטיב של שנים נשבר, לא היינו הגוליית הענק. הראינו להם את הפצע האדיר שנפער פה, לכן גם אמרנו שיש לנו זכות להגן על עצמנו. אבל אז, מהרגע של הכניסה הקרקעית, התחילו לצאת תמונות מתוך עזה, וכבת למשפחה חטופה את מוצאת את עצמך פתאום מתראיינת לגופי תקשורת בחו"ל שאומרים לך ‘אבל יש ילדים מתים גם בעזה'".
איך הרגשת מול זה?
“שזה לא פייר לשאול אותי את השאלות האלה, אבל אני מרגישה שיש קול שחשוב שיישמע, במיוחד החוצה, מתוך כאב. לי שחטו חצי מהמשפחה וחטפו חצי ממנה, ולכן אני אומרת להם שאותי לא חינכו להרוג ילדים, שכל ילד הוא עולם ולא משנה מה הדת, הגזע או המין שלו. ולא הצבא שלנו ולא אנחנו שמחים על הרג של ילדים. להגיד לך שזה מעניין מישהו שחמאס משתמש בהם כמגן אנושי, או שהוא לא מאפשר להם להיכנס למנהרות? לא. זה לא מה שהם רואים בעולם. אנחנו לא פרסמנו את התמונות הנוראיות שקרו לנו מתוך כבוד לחיי אדם, זה מה שמבדיל אותנו, וזה נורא".
התחושות הקשות התעוררו גם אל מול הצלב האדום?
“הייתי בפגישה עם נשיאת הצלב האדום (מיריאנה ספוליאריץ'־אגר - מ"ב), ישבתי שם מזועזעת מהסיטואציה, מהאטימות. הרי העברנו להם מההתחלה רשימות של תרופות. לאריאל יש מחלת עור, אטופיק דרמטיטיס. זאת אסתמה של העור שעלולה להתפרץ תחת תנאי לחץ. זו מחלה בלתי נסבלת לחיות איתה, גרד נוראי. העברנו את המשחות שהוא צריך, את הפורמולה שכפיר עוד צריך. הוא הרי תינוק, היה בן תשעה חודשים כשהוא נחטף. כשהגיע התור שלי לדבר בפגישה, אמרתי לה שזה שהם לא אומרים שחמאס הוא ארגון טרור והוא לא מאפשר להם להגיע לחטופים, לגוף בינלאומי שזו המטרה שלו, זאת הסכמה שמה שקרה לנו ב־7 באוקטובר הוא לגיטימי".
מה הם אמרו?
“הם ענו ‘הצהרנו'. אני לא מרגישה שזה נעשה".
ארבעה חודשים אחרי כבר התרגלת לפוזיציה של המרואיינת?
“גם עכשיו מוזר לי לשבת פה, כי אני מרגישה שזה לא הסיפור שלי. אבל הציבור צריך לשמוע קול והוא לא יכול לשמוע את שירי. הוא לא יכול לשמוע את ירדן, כפיר ואריאל. בסוף אנחנו הזרוע הרחוקה של אלה שרואים רק על פוסטרים ברחוב. לקח לי זמן להבין את זה. אם שירי הייתה יודעת כמה היא מפורסמת, היא הייתה מאוד נבוכה. היא ציפור נפש עדינה, היא השקטה מארבעתנו".
ספרי לי עוד עליה.
“יש לה צחוק מתגלגל, והיא כל כך דומה לאמא שלה, גם היא הלכה בדרכי חינוך. הלב שלה היה תמיד סביב ילדים, החלום שלה היה להיות אמא. אני מרגישה שנכתב עליה כל כך הרבה בידי אנשים שמכירים ולא מכירים אותה. נכתבו דברים מדהימים, אבל לי יש את שירי שהיא שלי. שירי וירדן חיו חיים פשוטים בקיבוץ, היו להם מחשבות לעבור לצפון, אבל לשירי היה קשה לעזוב את אמא שלה. גם אחרי שנים שאת גרה באותו המקום ועוד בקיבוץ, פתאום לעבור למקום אחר, זו החלטה שהיא קצת יותר מורכבת, אבל בשיחות האחרונות שלנו, בהריון המשותף, בלילות הלבנים, כשהיו לנו צרבות, הנושא הזה עלה יותר מפעם אחת".
"ירדן הוא אבא מדהים", היא ממשיכה. "הוא איש גדול, והנפש שלו עוד יותר גדולה. אני יודעת שאומרים את זה על כולם, אבל הוא באמת אחד האנשים היותר טובים שיצא לי להכיר בחיים שלי, והאהבה שלו לילדים והדאגה שלו ביום רגיל שלא יקרה להם שום דבר, הייתה אדירה. הדאגה לכך שאריאל לא ייפול, למשל, כי הוא ילד כל כך אנרגטי שאוהב לטפס, לרוץ ולקפוץ. אז אני רק חושבת מה עובר עליו עכשיו".
אנחנו יושבות במרפסת בדירתה של יפעת ומשפחתה. בתה דניאלה ובנה גיא מגיעים מהגן. יפעת ושירי חוו את ההריון יחד, גיא נולד חודשיים אחרי שכפיר הגיח לאוויר העולם. “את יודעת כמה פעמים קראתי לו כפיר בטעות? אני רואה אותו, כמה הוא גדל בארבעה החודשים האלה, ואז אני חושבת על כפיר ואריאל, כל מחשבה היא עליהם", היא אומרת. “מה הם ראו, מה הם חוו, מה הם עוברים שם. קשה להסביר את הריק הזה שאנחנו מרגישים כשאנחנו חושבים כמה כפיר בטח גדל, אולי הוא כבר צעד את הצעד הראשון שלו ואולי הוא אמר את המילה הראשונה, והעובדה שזה קורה בסיטואציה הזאת שהם נמצאים בה היא נוראית".
כשיפעת מספרת על כפיר, היא מתארת תינוק חייכן ורגוע, שנמצא בשלב שבו תינוקות מזהים פנים ומושיטים ידיים, “הוא ג'ינג'י", היא אומרת, “רואים את האופי הג'ינג'י כבר בגיל הזה. כמה אריאל שמח להיות אח גדול כשהוא הגיע".
לאכול מרק במזלג
בזמן שאנחנו מדברות, הילדים מתיישבים על יפעת, והיא משתפת שכמו כל אמא, גם לה לפעמים קשה, אבל אז היא נזכרת בשירי, שכבר ארבעה חודשים שומרת על ילדיה ומגינה עליהם: “כמה אני גאה בה. כמה אני מקווה לראות אותה, את ירדן והילדים. לחבק אותם ולהתנצל שלקח כל כך הרבה זמן להחזיר אותם".
ליום ההולדת השנה של כפיר, שצוין בינואר האחרון, גילי ורנר וגדי גולדמן כתבו שיר ילדים עבורו ועבור אחיו אריאל. כוכבי ילדים, בהם טל מוסרי וחני נחמיאס, לקחו בו חלק. “בהתחלה אמרתי, בשביל מה צריך עוד מחווה, פשוט תחזירו אותם, אבל זה שיר נורא יפה, והנה דניאלה כל הזמן מבקשת שנשיר לה אותו: ‘קוראים לי ג'ינג'י, נשארתי מאחור, אומרים אני גיבור'", מספרת יפעת.
את מרגישה שהמחוות לא עוזרות?
“זו תקופה מאוד מתסכלת. את עושה המון, אבל מבינה שגם אם יש לך איזשהו הישג מאוד גדול, לא עשית כלום. הם עדיין לא כאן".
מה זה הישג?
“נסעתי לקטאר. נסענו נציגים של חמש משפחות, זאת הייתה יוזמה אישית של המשפחות לשמוע ללא תיווך איפה עומדים הדברים ומה הם יודעים לגבי החטופים שלנו. טסנו ליממה ונכחנו בשלוש פגישות. חששתי לנסוע, זה הצריך הרבה אומץ. לא ידענו איזו קבלת פנים תחכה לנו ואיך יתנהלו השיחות. חזרתי בתחושה אחרת. אפשר לדבר המון על המעורבות של קטאר, אבל הבנתי שאני כרגע בוחרת להתייחס למאמצים שלה להחזיר את החטופים והיא הרי הצליחה להחזיר 110 מהם. ראש הממשלה של קטאר, השייח' מוחמד בן עבד אל־רחמן אל־תאני סיפר לנו ש־18 מבני משפחתו נחטפו בעיראק. הוא שיתף אותנו כדי להראות שהוא מגיע ממקום הומניטרי ושגם מבחינתם הרבה דברים השתנו ב־7 באוקטובר".
זה באמת הישג מאוד משמעותי.
“גם בני דודים של ירדן נסעו לארצות הברית ופגשו נציגים מהממשל האמריקאי, אנשים שלא היינו חושבים שנפגוש בחיים. ואז את חושבת, הנה, עשיתי משהו, הצלחתי לעשות איזשהו אימפקט, להבין את התמונה טוב יותר. אבל זה כמו לאכול מרק עם מזלג, כי בסוף הם עוד לא פה. הבטחתי לדנה שאעשה הכל להחזיר את המשפחה שלה. זה כל מה שנשאר לה, שירי, ירדן והילדים. הלוואי שהם יחזרו בקרוב ויוכלו לראות שאף אחד לא שכח אותם".
את חוששת שזה מה שעובר להם בראש?
“ירדן ראה את נילי מרגלית שהייתה איתו עוזבת. הוא ראה אנשים משתחררים, ומאז הוא בטח יושב ושואל ‘מתי אני?'. אני בטוחה שהתחושות האלה, שאולי זה כבר לא יקרה, מלוות אותו. ובטח ובטח עם ההודעה של חמאס שדאגו לשבור את נפשו".
הסרטון שבו רואים את ירדן לא היה סימן החיים היחיד שקיבלתם ממנו.
“על ירדן קיבלנו המון אינפורמציה מהשבים. בעיקר על המצב הנפשי הקשה שלו. העובדה שהדהימה אותי שהוא בכלל לא ידע ששירי והילדים נחטפו. הוא יצא מהממ"ד להילחם, כמו אבא אריה שרוצה להגן על הילדים שלו. אנחנו יודעים שהוא הספיק לתת להם נשיקה ולהיפרד מהם. הוא ידע שאולי הוא הולך להקריב את חייו עבורם. המחבלים פצעו אותו וחטפו אותו. בהודעת חמאס הוא גילה לראשונה ששירי והילדים נחטפו. אז אני רק מנסה לדמיין מה עובר עליו מאז. זה מדגיש את הדחיפות, שצריך להציל אותו, צריך להציל את מה שנותר מהנפש שלו".
אמירות ריקות
ביום האחרון לעסקת החטופים, יפעת נכחה בפגישה, יחד עם פנינה ועפרי אמו ואחותו של ירדן בקריה עם גנץ ואיזנקוט, כחלק מסבב פגישות עם כל חברי הקבינט. היה זה ביום חמישי, כשהשאלה אם תהיה פעימה נוספת או לא ריחפה מעל. יפעת: "היה איתנו גם הקצין שמלווה את משפחת ביבס. זו הייתה פגישה כדי להבין למה אנחנו נמצאים ביום האחרון והילדים עדיין לא חזרו".
ומה נאמר?
“השיחה התחילה ועוד לא נאמר יותר מדי. נכנס המזכיר הצבאי של גנץ וביקש ממנו לצאת. איזנקוט המשיך את השיחה, אבל אני לא זוכרת מילה ממה שהוא אמר, כי משהו הרגיש לי לא טוב. גנץ חזר וביקש מהקצין שמלווה אותנו לצאת ואז כבר לא הייתי שם. תוך דקות הוא חזר ואמר לנו שחמאס הודיעו ששירי והילדים אינם. שהם נפגעו מאש כוחותינו, מהפגזות חיל האוויר. זה הרגיש כמו פטיש של 100 טון על הראש שלי. התפרקתי. ידעתי שכנראה אין ודאות, והם גם הזכירו את המקרה של חנה קציר, אמרו שיעשו הכל כדי לבדוק, ושמבחינתם ומבחינת המודיעין שירי והילדים בחיים. אבל אני פשוט התפרקתי לרסיסים".
היית מאוד נסערת.
“לא האמנתי שככה זה נגמר, שזה הסוף של הסיפור שלנו. קמתי מהכיסא והתפרצתי. הסתכלתי על גנץ ואיזנקוט ואמרתי ‘אם המשפחה שלי באמת הולכת לחזור בשקים, אתם כולכם הולכים לכלא'. פשוט הוצאתי את כל התסכול. לא משנה מי היה מולי באותו רגע, הייתי מתפוצצת עליו. הרי איך זה הגיוני? אמרתי להם שהם אמורים לדעת מתי כל מחבל הולך לישון. איך זה יכול להיות שכזה דבר קרה".
הם הגיבו?
“כל הלשכה עמדה בשקט. גנץ פשוט נעמד וחיבק אותי חזק, ואז דאגו לנו להסעה הביתה, שלא נצטרך לנהוג. אני מבחינתי נמצאת עדיין ביום האחרון של העסקה. אני עדיין מחכה בכל יום לשיחת טלפון שתגיד לי ‘המשפחה שלך חוזרת מחר'. זה היה אחד ממפחי הנפש הכי גדולים שעברתי, זה היה יותר גרוע מ־7 באוקטובר. ישבנו כמו כל עם ישראל מול הטלוויזיה ורק מאוחר יותר אמרו לנו שההסבר לכך שהם לא חזרו היה שחמאס לא עמד בהסכם. בפעימה הנוספת היו אמורים להשתחרר עוד נשים וילדים, ואנחנו נשארנו עם התחושה שהיינו אמורים להיות כבר חלק מהעסקה הקודמת".
על פי הדיווחים, חמאס טען שהם לא בחזקתם.
“שמענו הדהודים מהמודיעין על כך שכנראה זה נכון, שמי שמחזיק בהם כרגע הוא פלג של החזית העממית. אבל חייבים להבין, החזית העממית ומה שנותר ממנה אחרי שחמאס עלה לשלטון הם שרידי ארגונים, שחמאס אפשר להם להיות שם בהסכמה שהם עובדים תחתיו באופן ישיר".
כלומר, חמאס לא יכול לטעון שהוא לא יודע איפה שירי והילדים.
“אני לא אשת מודיעין, אבל אני יכולה להגיד את ההשערה שלי, אני חושבת שהיה כאוס בצד השני והם כנראה עברו ידיים. לא נתנו לנו אף פעם תמונת מודיעין מלאה לגבי מה קרה לשירי והילדים מהרגע שהם עזבו את הקיבוץ, כי אין, פשוט אין. עד כמה שזה עצוב להגיד".
מה הרגשת בזמן הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה?
“היה לי מאוד קשה, הבנתי למה זה נעשה, אבל גם אמרתי בקול שלא יצליחו להוציא 240 חטופים יד ביד מתוך עזה. הייתה לי דאגה ענקית לשלומם של החטופים, כי תמונת המודיעין לא הייתה ברורה, עד היום. בהתחלה דיברו על לחץ צבאי שיביא לשחרור החטופים, היום כבר פחות משתמשים במונח הזה ואומרים ‘עד הניצחון'. אבל אם יש מחבל שהרגע שחט תינוק בניר עוז והוא שומר על המשפחה שלי, מרגיש שצה"ל מתקרב וכל חייו הוא רוצה להיות שהיד, מה ימנע ממנו לתקוע להם כדור בראש ולעצמו?".
לכן אתם דורשים עסקה?
“העסקה הקודמת החזירה 110 חטופים, חטופות, ילדים, מבוגרות. לכן אנחנו רוצים עוד עסקה. אנחנו מבינים שככה נוכל להחזיר יותר, ובחיים. אבל אז יש כל מיני הצהרות פומביות שאומרות ‘החללים מבקשים שנסיים את העבודה', וזה מניח אותנו מול המשפחות השכולות".
ואת גם וגם.
“אני גם וגם, ואני אגיד לך יותר מזה, יש לנו בן דוד שנלחם מ־7 באוקטובר בתוך עזה, שאנחנו דואגים לו מאוד. זו המשפחה הישראלית שלי. אני באמת מאמינה שאנחנו כחברה, עם כל הרצון להשבת הביטחון וההבטחה שזה לא יקרה שוב, לא נוכל לחיות פה עם אנדרטה לחטופים שיכולנו להציל. מאחורי כל נפש שם יש משפחה שלמה בדיוק כמוני. המשפחה שלי כבר 20 שנה צועקת מהעוטף על כל בלון, ועל כל סבב, ואני הראשונה שחושבת שצריך להחזיר את הביטחון ושהמלחמה הזאת אמורה לצייר איזושהי תמונה אחרת".
אבל?
“אבל אמירות כמו ‘עד הניצחון' או ‘מיטוט חמאס' הן אמירות ריקות בדיוק כמו ‘חמאס מורתע' בעיניי. ב־7 באוקטובר למדתי לשאול את השאלות הקשות. אני היום חיה במרכז הארץ עם שני ילדים קטנים, ואני לא מרגישה ביטחון. מה זה מיטוט חמאס? תנו ערבויות, תדברו על היום שאחרי, מה מבטיח לנו שלא יהיה עוד סבב, עוד רקטות? יש מיליוני אנשים שנמצאים כרגע בדרום הרצועה, אתם יודעים מי מחבל ומי לא? גם אחרי ארבעה חודשים, שאני מסתובבת בעולם ונוסעת אפילו עד מדינות מוסלמיות רחוקות בשביל לקבל תשובות, הגיע הזמן שגם פה ייתנו לנו את התשובות".
והן לא מגיעות?
“לא. המשפחות באפלה. אף אחד לא פנה אלינו מלשכת ראש הממשלה להסביר לנו את המהלך מהכיוון שלהם, זה לא קורה. אז איך אפשר שלא לכעוס? צריך להחזיר אותם, אנחנו חייבים להם את זה. במקרה שלנו מדובר בתא משפחתי שלם של אבא, אמא ושני ילדים, שצריכים לחזור ביחד הביתה. הרי אם היה אפשר להציל כל נפש שנרצחה ב־7 באוקטובר, אני יודעת שכל חייל בשטח היה רוצה בכך. הוא היה רוצה עוד מישהו שאפשר להציל והנה, יש".
