מכיל תכנים קשים
"חקלאי לא עוזב את האדמה שלו", אומר אבידע בכר ומחייך חיוך של מישהו שנחוש להסתער על המטעים בכל מחיר. והמחיר כבד: החקלאי הוותיק איבד אישה, בן ורגל, ובכל זאת חזר אל השדות כדי לזרוע מחדש. גדם הרגל מגביל ומייסר, הגעגועים אל הרעיה דנה, הגננת המיתולוגית של קיבוץ בארי, ואל הבן הקטן כרמל שגסס מול עיניו בממ"ד המפויח מרסקים את הנפש, אבל החיוך של בכר אופטימי ואיתן. מבעבע מעמקי הבטן, מידבק ומשכיח כל בכי.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
"כשהתעוררתי מהניתוח שאלו אותי 'אתה רוצה לדעת מה קרה לשכנים שלך?' ואמרתי שאני לא רוצה לדעת, גדול עליי", הוא אומר בראיון מטלטל שיפורסם במלואו מחר במוסף מעריב, "מי שמת מת. נגמר. וגם כשהתאוששתי קצת והתחלתי להסתובב עם כיסא הגלגלים ונסעתי לבארי לעבד את השדות, לא נכנסתי לבתים. זה קשה מדי. אבל חזרתי לבארי. בלי אישה, בלי ילד, בלי רגל, חזרתי ואמרתי לעצמי, חייבים להיות חזקים".
איך אפשר להיות חזקים אחרי אירוע בלהות כזה, אחרי אובדן כה כבד?
"אנחנו חזקים. זה לא קשור למה שאיבדנו. אשתי ובני נהרגו, זה נתון, אי אפשר להשפיע עליו. אז אני משקיע אנרגיה במה שכן אפשר לשנות. זו ההתמודדות שלי. אני מתגעגע לאשתי ולבן שלי, ואני לא יכול לנסוע לבקר אותם. זה לא כואב לי שהם מתו, אני פשוט מתגעגע אליהם. ויחד עם זה אני גם מודה על הזמן שהם היו איתי. זה שכול".
ואין לך טענות כלפי הצבא ושאר גורמי הביטחון שבמשמרת שלהם התרחש הטבח הנורא הזה ושלקח להם כל כך הרבה זמן לבוא ולהציל אתכם?
"לא. אומנם אם היו מגיעים אל הבן שלי כמה שעות יותר מוקדם, אולי היו יכולים להציל אותו כי הוא נהרג מאובדן דם מתמשך. אבל המחבלים היו פי עשרה מאיתנו. אני לא ראש ממשלה ולא איש צבא, אבל בתור חקלאי ותושב במקום שהופגז במשך שנים בטילים וקטיושות, אני יודע שצריך לשדר לעולם שעם השכנים האלה אנחנו לא יכולים לחיות יותר. דו-קיום כבר לא יהיה. זה או שהם ייסעו מפה או שאנחנו ניסע, כי הסכנה גדולה מדי. אם 7 באוקטובר היה מתרחש בעפולה, במטולה או בכפר סבא, היינו היום עם 140 אלף הרוגים. אני אומר, כל שטח שהצבא ישחרר לנו נעבד אותו ונזרע ונחייה ונהפוך לחקלאות ולאסם התבואה הגדול ביותר במדינת ישראל. אני לא קובע מדיניות, אבל אני מוכן לעבד את השדות עד קו הים, עד הגלים. ואני לא רוצה את הרצועה, כי אם היא תישאר שם, בעוד חודשיים נחזור לחטוף קסאמים, והפעם הבאה תהיה רעה יותר".
אתה לא מאמין שיש עדיין סיכוי לדו-קיום?
"ממש לא. עד 7 באוקטובר האמנתי בדו-קיום. פלסטינים מבית לאהיא עבדו אצלי בפרדסים. אמרתי שאם ניתן להם 400 שקל ליום ולא 100 שקלים, הם לא ירצו לפגוע בנו, והתבדיתי. התפכחתי. היום אני אומר, אם יש מאות חטופים בעזה ואפילו פלסטיני אחד לא מביא מידע עליהם, אז כולם חמאס, מקטן ועד גדול. אין אמצע. אין צדיק בסדום. לא קיים. ולכן אין להם תקומה. בתפיסה הביטחונית שלי, לא מגיע להם להיות פה, כי מי ששרף אותי זה הילדים שלהם ומי שירה בי זה ההורים שלו, ומי שלקח את השבויים שלי ובזז את הבית שלי זה הזקנים עם כיסאות גלגלים וקביים. ראיתי אותם במצלמות. בכל הגילים, בכל המצבים, כולם-כולם השתתפו בחגיגה. לכן מבחינתי אין להם זכות קיום במקום הזה. הייתי כורת את הדקלים ברצועת עזה, ואת הבארות הייתי מייבש ואת הבתים הורס כדי שלא יהיה להם מקום לחזור אליו. גם לא מפתח. אפילו את הדגים הייתי מרעיל כי אין תקומה לאזור הזה, רק תקומה שלנו. רק אנחנו מסוגלים לגדל פה חקלאות ולקום מהאפר והעפר".
הכתבה המלאה תפורסם מחר במוסף מעריב