מלחמת חרבות ברזל הציבה נשים גיבורות בחזית ובמרכז. הן היו שם גם במלחמות קודמות, כי כל מלחמה מנציחה גבורה ומצמיחה גיבורים, אבל הפעם נדמה שקיבלו הרבה יותר במה וקשב. ציבור שלם נפעם מהנחישות שהפגינו, מהבחירות שעשו ומהתושייה והאומץ להגן על המשפחה, הקהילה והמורל. נירה שפק, ענבל ליברמן ונירה שרעבי הן שלוש נשים חזקות ואמיצות שגילו מנהיגות ועוצמה וריגשו רבים, כל אחת בדרכה. במהלך המלחמה הפכו לדמויות מייצגות, מבלי שביקשו, כמעט בעל כורחן.
קן של תקווה: לאחר שנהרס כליל הקן בשדרות נפתח מחדש
בנמל יפו: תצוגת אופנה בהשתתפות אימהות ללוחמים ברצועת עזה
שפק פעלה להצלת חיי תושבים וחיילים בכפר עזה ולזיהוי גופות רבים מחבריה מתוך הממ"ד שבביתה. שרעבי הצילה את בנותיה ביחד עם משפחות נוספות בלב הזוועה, כשבעלה יוסי נחטף לנגד עיניה ביחד עם בן הזוג של בתה יובל. מאוחר יותר יוסי נהרג בשבי חמאס. ענבל ליברמן הובילה את כיתת הכוננות לשערי הקיבוץ והגנה על הבית מפני עשרות רבות של מחבלים חמושים.
הסיפורים שלהן שונים, אבל המסר אחיד, מחזק ונוטע תקווה: "לא רק ב־7 באוקטובר, גם בחודשי המלחמה וגם היום אין לנו פריבילגיה ליפול או להיות חלשות", הן אומרות, "אנחנו צריכות להתעקש על החיים גם אם קשה ולמרות כל מה שקרה להמשיך להצמיח פה הווה ועתיד חיובי, משמח, גאה כדי שלסיפור הזה יהיה סוף טוב".
טלפון, שכפ"ץ, קסדה ונעלי בית
במשך למעלה משנה כיהנה ח"כ לשעבר נירה שפק, אל"ם במילואים ותושבת כפר עזה, כיו"ר המשנה למוכנות העורף בכנסת ונלחמה על ציוד ונשקים לכיתות הכוננות. היא הייתה אז חברת הקואליציה מטעם מפלגת יש עתיד, ובכל ועדה שבה השתתפה, גם בוועדת הכספים וגם בוועדת החוץ והביטחון, דרשה מהממשלה ומצמרת צה"ל לעשות הכל כדי למנוע את מה שלבסוף התרחש. "אנחנו יושבים על שעון חול ובכל דקה הוא יכול להתנפץ", הזהירה שוב ושוב, "ולכן חשוב שנספיק כמה שיותר ונציל חיי אדם". שפק לא הצליחה ולא הספיקה. גופי הביטחון נטלו מכיתות הכוננות את הנשקים, משרדי הממשלה לא אישרו את תוכניות העורף לשעת חירום שהציגה בפניהם, ושעון החול אכן התפוצץ כפי שהזהירה, באופן מחריד פי כמה ממה ששיערה.
ב־7 באוקטובר שמעה יחד עם כולם את הקסאמים ומאוחר יותר גם את היריות והזעקות לעזרה. "חתני יצא לכיתת הכוננות, אז רצתי לבית של הבת שלי כדי להיות איתה ועם הנכדים בממ"ד", היא מספרת. "השעות הראשונות התאפיינו בכאוס גדול, ולכן פתחתי חמ"ל בממ"ד גם כדי לעזור לתושבים וגם כדי לכוון את הצבא ואת הכוחות לבתים הנצורים ולאזורים ששרצו מחבלים. לא היה לי כלום, רק טלפון, שכפ"ץ, קסדה ונעלי בית, אבל בגלל שהייתי אלוף משנה בגזרה הזו, הכרתי את המפקדים ואת דרכי הפעולה במקרה חירום. לכן יצרתי קשר עם הכוחות מיוזמתי, התקשרתי למפקדי הגזרה, מפקדי הצוותים וכל אחראי על הכוח שהגיע לשטח, והכוונתי אותם לאיזה בית להגיע ולאיזו זירה להזרים כוחות".
איך הצלחת להשיג תמונת מודיעין על המתחולל בחוץ מתוך הממ"ד?
"קיבלתי את ההודעות בקבוצות הוואטסאפ ומבתי הקיבוץ שריכזתי והעברתי הלאה. אני מכירה את מפת הקיבוץ כפי שאני מכירה את מפקדי האוגדה, לכן יכולתי לכוון אותם ביעילות".
שפק הבינה מהר מאוד מה מתחולל בשטח, ועל כן ארגנה סביבה כוח חילוץ של יחידות חי"ר שהיו באזור. בעזרתם החלה להיכנס ולצאת אל הבתים, לחלץ את מי שנשאר, לשלוח עזרה לנצורים ולהציל רבים־רבים מהם. עם רדת הערב פונו ראשוני הניצולים מכפר עזה, אבל שפק לא הסכימה להצטרף אליהם והתעקשה להישאר עם הכוחות. "הידע שיש לי לא אפשר לי לעזוב את הקיבוץ ביחד עם כולם", היא אומרת בפשטות.
"נשארתי בכפר עזה עוד שלושה ימים והכנסתי את הצבא אל הבתים שבהם היו עדיין מחבלים ותושבים חיים ומתים. לא היה לי כלום, רק טלפון, מזל שהוא פעל. חברתי לכוחות ונכנסתי איתם אל הממ"דים. הכוונתי חילוצים וחילצתי בעצמי, וככל שעברו הימים הפסקנו לחלץ אנשים והתחלתי לזהות את הגופות. זה היה מסע נוראי, לא אנושי. הייתי צריכה לזהות את התושבים ולהבין מי חי ומי מת ולנסות להקל את חוסר הוודאות של המשפחות. היו שלקח שבועיים ויותר לזהות אותם, אבל המשפחה כבר ידעה כי אנחנו זיהינו בקיבוץ. בעזרת נציגי הנהלת הקיבוץ הגענו אליהם וסיפרנו, והם סמכו עליי כי הכרתי את כולם".
זה לא נגמר שם. שפק הצטרפה למחנה שורה כדי לוודא שהזיהוי מתקיים באופן מהיר וכדי להציל זרע מצעירים שנפטרו. "אני זוכרת ששי־לי עטרי, שבעלה יהב נהרג, אמרה לי באותן שעות קשות, 'הם הרגו לי את החיים עם יהב, אבל הם לא יצליחו להרוג לי את מה שעוד יוכל להמשיך אותו'", היא מספרת. "ובאמת, חיפשנו אותו, הצלחנו לאתר את גופתו ולהעביר אותה למרכז הרפואי אסף הרופא כדי לשאוב את הזרע, אבל לצערי זה כבר היה מאוחר מדי".
היא בת 57, סבתא לשניים וכלת אות אבירת איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון. הייתה המח"ט הראשונה בצה"ל ומפקדת העורף באוגדת עזה בעמוד ענן ובצוק איתן. נדמה כאילו כל החיים הכינו אותה למעשה הגבורה הזה, אבל שפק לא מרגישה גיבורה.
"יש לי כנראה כישורים ומיומנויות לעשות דברים ובזכותם היו לי הכוח והיכולות לעזור", היא אומרת. "המציאות הניעה אותי לעשות מעשה שאני יודעת שהוא לא שגרתי, אבל מי שהחזיקה ידית של דלת במשך שעות, ומי שהחביא את המשפחה שלו מתחת למיטה הם לא פחות גיבורים. גם להישאר בבית עם חלק מהילדים ולהפעיל שיקול דעת כשהילדים האחרים הם במקום אחר והאינסטינקט הוא לקום וללכת אליהם זה סוג של גבורה. אני חושבת ש־7 באוקטובר הצמיח המוני גיבורים וגיבורות, חיילים, מתנדבים, שוטרים ואזרחים שעזרו אחד לשני וסיכנו את עצמם למען הזולת".
אז למה לדעתך דווקא הסיפור שלך תפס את תשומת הלב הציבורית וריגש כל כך?
"אני חושבת שייצגתי את מה שמצפים מנשים ואנשים לעשות במצבי מצוקה. וגם כי זה סיפור אנושי פשוט. בניגוד לחייל או חיילת שיצאו להילחם ולהציל אחרים מתוקף תפקידם. הסיפור שלי אומר שכל אחד יכול לעשות מעשה ושאתה לא צריך להיות בעל תפקיד או בעל דרגה גבוהה כדי לסייע בחיים ובמצבי חירום. כל אחד יכול להשפיע ולעזור גם ברמת הפרט, וזה כשלעצמו מחזק ונותן תקווה".
עבר כבר זמן מ־7 באוקטובר. כיום, במבט לאחור, היית פועלת אחרת?
"אני כל הזמן בלופ עם עצמי מה יכולתי לעשות אחרת, איך יכולתי להקטין או להגדיל או לחדד. השאלה אם הייתי יכולה לעשות אחרת תלווה אותי תמיד. והתשובה היא שכן, יכולתי לעשות אחרת, אבל זה חלק מהעניין של לדעת לחבק את עצמך, כי אנחנו נוטים לייסר ולבקר את עצמנו. אני חושבת שהייתי יכולה לעשות יותר, יכולתי להגיע לבתים נוספים, אולי יכולתי להיות יותר ממוקדת ויותר אסרטיבית. אבל אז אני מסבירה לעצמי שאי אפשר לשלוט בכל דבר ושכל מה שעשיתי היה לטובה".
החיים שלך השתנו בעקבות החשיפה?
"אני אומרת בציניות שלמרות שעשיתי המון בכנסת, לא קיבלתי חשיפה כמו שאני מקבלת עכשיו. זה עניין של סדרי עדיפויות. מעניין אותנו כמה שיותר צהוב, כמה שיותר מרגש וגם כמה שנותן יותר בוקס בבטן. אז כן, יש חשיפה, אבל שום דבר לא השתנה אצלי. נשארתי אותה נירה. עומדת בתור. מדברת עם אנשים. לובשת אותם בגדים. נפגשת עם אותם חברים. חזרתי לעסוק במה שעושה אותי מאושרת, כמו לפסל בחומר. אני יודעת מי אני, ומבינה שגם בגיל 57 אפשר להשתנות. כשהייתי צעירה הייתי אומרת, זה מה יש, כיום אני אומרת, בכל גיל אתה יכול ללמוד איפה ומתי אתה נלחם את המלחמות שלך".
בוואטסאפ שלה כתוב "משגעת פילים", וזה גם המסר שלה לנשים באשר הן: "אל תוותרי גם אם אחרים יראו בזה שיגעון. אם את מאמינה במשהו, תעשי אותו. אני מעדיפה לדעת שעשיתי ונכשלתי ולא להצטער על משהו שרציתי ובסוף לא עשיתי, כי הכישלון לא עושה אותי יותר קטנה, הוא רק עושה אותי יותר לומדת".
שינוי בתפיסת החוזק
ענבל ליברמן, הרבש"צית של קיבוץ ניר עם, עובדת כיום כמקעקעת. חמישה חודשים חלפו מאז הטבח, והיא מוצאת נחמה וריפוי בהטבעת חותם קעקועים אומנותי. היא בת 26, וחרף גילה הצעיר הצליחה בתושייה ובאומץ להגן על הבית ולמנוע מהמחבלים להיכנס לשערי הקיבוץ בשבת השחורה.
"התעוררתי ל'צבע אדום'", היא משחזרת את אירועי אותו בוקר. "אצלנו בקיבוץ כל כך קרובים, ששומעים כל בום ויודעים לזהות כל רעש, אבל בבוקר ההוא שמעתי רעשים שלא שמעתי מעולם. מהר מאוד הבנתי שמדובר במתקפת טרור. התפקיד שלי היה לצייד את חברי כיתת הכוננות בנשק. שמתי עליי את האקדח, רצתי לנשקייה והתחלנו לחלק שכפ"צים ונשק. חברי כיתת הכוננות תפסו מקומות ליד הגדר, ואני יצאתי לכיוון החמ"ל. כשראיתי את האחראי על החשמל ממהר אל הגנרטור כי החשמל נפל, עצרתי אותו ואמרתי לו אל תדליק את הגנרטור, כי בלי חשמל השערים יישארו סגורים וימנעו מהמחבלים להיכנס. כמה שינסו, לא יצליחו לפתוח אותם. בדיעבד הבנו שהגיע טנדר עמוס במחבלים לשערי הקיבוץ, ראה את השער הסגור והמשיך הלאה".
ידעת בכמה מחבלים מדובר?
"לא. גם לא ידעתי כמה עוד יבואו. אבל נערכנו לקראתם ותפסנו עמדות. עמדתי שעות ארוכות מאחורי הבטונדה עם עוד שני חברי כוננות משמאל ושניים על הגג. היינו כוח מאוד קטן שהעמדתי בזוגות, בעמדות אסטרטגיות, כדי שנוכל לראות מה קורה ולשלוט על כמה שיותר אזורים. בחטיבה הצפונית לא ענו לנו, כי הם היו בחמ"ל הגדודי והקשר לא תמיד עבד. אומנם היו לנו טלפונים, אבל הרשת נפלה בשש וחצי בבוקר.
מישהו עשה מיסוך על הכל ולא הייתה קליטה. ואז המחבלים הגיעו ברכב אדום והתבצרו במדגרת העופות. ראיתי אותם רצים לכיווננו, אז רצנו דרומה כדי להתקרב והתחיל קרב על הגדר בינינו לבינם. מחבל אחד טיפס על הגדר, חטף כמה כדורים ונפל. עוד מחבל נפל באמצע השדה ועוד כמה הגיעו עד השער. היו שם כמויות, ובכל פעם שהרגנו כמה, הגיעו עוד ועוד. התחלתי לצעוק בקשר, יש לי 16 מחבלים מול העיניים, הם עוד מעט מגיעים אליי, והחיילים שנלחמים בהם פשוט נופלים אחד אחרי השני בשדה. פחדתי שאני הבאה בתור. אבל בחטיבה הצפונית אמרו לי, יש לך רק 16 מחבלים? בכפר עזה יש 80".
רגע המפנה היה כשכוח מהחטיבה הטקטית של מג"ב הגיע לשערי הקיבוץ: "היה קרב מטורף, אבל החיילים הצליחו לחלץ את חבריהם הפצועים תחת אש ולהבריח את המחבלים. כשהכל הסתיים, ספרנו 30 גופות של מחבלים בשדות וליד השער. אם הוא היה פתוח, הכל היה נראה אחרת".
מאיפה העוצמה וקור הרוח לקבל החלטות ולהתנהל בשטח תחת אש?
"אני חושבת שפעלתי מתוך ידיעה שהמשפחה שלי והבית שלי מאחוריי, ושאין מישהו אחר, זה רק אנחנו וזה רק עלינו. אבל אני לא מרגישה גיבורה או מיוחדת. אני חושבת שכל מי שהיה בעמדה שלי היה פועל באותה צורה ועושה את מה שצריך ונכון לעשות".
אז למה לדעתך דווקא הסיפור שלך תפס כל כך הרבה נפח?
"אני לא יודעת, זאת האמת. אולי בגלל שהיינו בין הקיבוצים הבודדים שהמחבלים הגיעו אליהם ולא הצליחו להיכנס".
כיום, במבט לאחור, היית פועלת אחרת?
"ברור . יכולנו להכין דברים מראש כדי לפעול בשטח בצורה יותר מקצועית. כמו למשל הציוד שהיה מפוזר בין שני מקומות, נשק בצד הצפוני ומכשירי קשר בצד הדרומי, והיינו צריכים לרוץ ממקום למקום כדי לאסוף אותם ולהתמגן. היום אני גם חושבת שאם הנשקים היו בבתים ולא בנשקייה הכל היה יותר יעיל".
לא קצת בעייתי להניח בבית נשק ארוך בהישג יד?
"לכל חברי כיתות הכוננות יש אקדחים אישיים בבית, אז מה ההבדל? עדיף שיהיה להם נשק ארוך, שהרבה יותר אפקטיבי וגם חוסך זמן במתקפת פתע".
מה השתנה בך בעקבות אותה שבת?
"תפיסת החוזק שלי. ידעתי שאני אישה חזקה, אבל הפעילות ההיא הוסיפה לי עוד עוצמות. אפשר להגיד שכמה שהאמנתי בעצמי עד המלחמה, היום אני מאמינה בעצמי יותר".
"הדא בינתי, אל תהרוג אותן"
זו הייתה שבת שלווה ומנומנמת. שום סימן לא בישר על הזוועה האורבת מעבר לגדר. בוקר חג. בארי ירוקה ופורחת. קשישים וילדים ישנים בחדרים השלווים. הכלבים שקטים. החלונות פתוחים. נירה שרעבי, בת 54, אם לשלוש בנות ואלמנתו של יוסי שרעבי שנהרג בשבי, שמעה ראשונה את האזעקות. היא קראה לבעלה, לבנות ולחבר של הבת הגדולה, וכולם נכנסו אל הממ"ד. "זה היה 'צבע אדום' מוזר ושונה מהרגיל", היא משחזרת. "בטלוויזיה היו תוכניות לילדים וזה היה מוזר, כי בדרך כלל רואים רצועות כתומות של האזורים המטווחים. רק בשבע בבוקר הגיעה הודעה על חשד לחדירת מחבלים".
מה עשיתם?
"כל אחד התעסק עם הטלפון שלו, ואז מתחילות הודעות של 'אני שומעת ערבית', 'יש ערבית מחוץ לבית שלי', במין לופ כזה, ועוברת עוד חצי שעה ואז אנחנו מקבלים הודעה שיש חדירת מחבלים לבארי וסגנון ההודעות השתנה. 'אמא שלי נפצעה', 'אבא שלי פצוע', 'ירו בי'. ומתחילות להישמע צעקות בערבית מרחוק, וגם יריות ופיצוצים ובנייד כותבים לנו, 'כיתת הכוננות בדרך וגם הצבא', אז הייתי רגועה".
חצי שעה לאחר מכן הרעשים בערבית התקרבו לבית שרעבי: "במקביל קיבלתי הודעה מגיסתי ליאן: 'נירה, תצילו אותי, תקראו לעזרה, תזעיקו עזרה'. והכל בשורות חתוכות, כאילו במקטעים. ואני כותבת לה 'ליאן, אני על זה, אני על זה ותהיי חזקה'. עשר דקות אחר כך כתבתי לה שוב, וכבר לא היה מענה".
היריות התגברו. המחבלים התקרבו אל בית משפחת שרעבי ונכנסו פנימה: "שמענו אותם פורצים את הדלת ומדברים. שיח לא של צעקות, לא של לחץ, כמעט כמו שיחות חולין. הם אפילו צחקו ביניהם כשעברו מחדר לחדר. בעלי יוסי עמד בצד והחזיק את הדלת ואני מאחוריו ומאחורי אופיר. עוד הספקתי להגיד לבנות, 'תסתובבו לקיר, תתכסו בשמיכה', ואז המחבלים ניסו לפתוח את הדלת. יוסי החזיק אותה חזק כמה דקות, אבל מהר מאוד הם הצליחו לפתוח אותה. ראינו קנה שחור של נשק, ושמענו ירייה שפגעה בכלב שלנו והרגה אותו. ואז נכנסו שלושה מחבלים. כולנו הרמנו את הידיים למעלה ואמרנו להם בערבית, אל תהרגו אותנו, בבקשה. המחבלים הצביעו על המיטה, ואני, בערבית המגומגמת שלי, אמרתי להם, 'הדא בינתי, אל תהרוג אותן, בבקשה, הן לא עשו כלום'".
המחבלים הקימו את הבנות והוציאו את כל המשפחה החוצה אל הגינה: "ואני רואה את השכנה שלי עם שלושת הילדים שלה, ועוד מחבלים מחכים לכולנו. מבקשים מאיתנו להביא את הטלפונים, מושיבים את כולנו בשורה, ואחד המחבלים אפילו מצטלם איתנו סלפי. הבנות היו מאוד מבוהלות, אבל אני אחזתי אותן בידיים, ליטפתי, הרגעתי. הייתי על אוטומט".
המחבלים אזקו את ידי הגברים והובילו את כולם לכביש שמפריד בין שתי השכונות הקדמיות. שם המתין רכב קטן שלתוכו המחבלים דחפו את הגברים ונסעו. "נשארתי עם הנשים והילדים וידעתי שאם לא נברח, יחזרו לקחת גם אותנו", היא משחזרת. "היה לידינו תיק אמל"ח גדול, ואני אמרתי לעצמי שעוד רגע המחבלים יחזרו כדי לקחת אותו. חיפשתי מקום להסתתר. הבית מולנו נשרף, בכל מקום היו פיצוצים, יריות, צעקות. ביקשתי מהחבורה ללכת אחריי והגענו לבית שלם אבל נעול. החלטנו לפרוץ לתוכו דרך החלון. מצאתי מזמרה בחצר, שברתי את הרשת ואת החלון, קפצתי פנימה ופתחתי את הדלת מבפנים וכולם נכנסו. שכבנו שם כמה שעות בשקט מוחלט. עשן נכנס והבאתי מגבות רטובות במים מהמטבח ונשמנו דרכן. אחר כך כבר לא היה מים, לא היה חשמל. אבל לקראת ארבע וחצי פתאום שמענו עברית. וגם קרב יריות. היינו בטוחים שבאו להציל אותנו. אבל אז פסקו היריות והקולות התרחקו עד שלא שמענו כלום. שוב נכנסתי למוד כזה של שקט, וכולנו מחובקות, ואני נוגעת בכולם כדי להרגיע ולהרגיש.
ככה שכבנו עד תשע בערב בחושך מוחלט, עד שראינו ריצודים של פנסים דרך החלון ושוב שמענו עברית. קפצתי על הרגליים, רצתי לחלון וצעקתי, 'לא לירות, אנחנו פה, אל תפוצצו את הבית'. החיילים כיוונו אליי פנסים מסנוורים, ואני אמרתי בבכי, 'אתם משלנו? אתם ישראלים? אנחנו מתחבאים פה מהבוקר', והם אמרו, 'הכל בסדר, רק תפתחי את הדלת'. פתחנו והם נכנסו כמו מלאכים. אמרתי לכולם, 'ידעתי שהצבא יבוא. ידעתי שבסוף הצבא יציל אותנו'".
מאיפה הכוחות והעוצמה להתנהג ככה?
"אני חושבת שזה יצר ההישרדות. פתאום בשעות קשות אתה מגלה דברים שלא ידעת שהם קיימים בך. וגם המוח עושה את הניתוקים שלו, לא מתעסק עם החטיפה של יוסי ולא עם מה שראינו בקיבוץ, אלא רק בהישרדות".
את מרגישה גיבורה?
"אני רואה בסיפור ההצלה שלנו מזל וגם כוח ועוצמה שהיו נחוצים לי כדי לעבור אותו כמו שבסוף עברנו, אבל כשאני מסתכלת מהצד על מה שקרה לנו באותה שבת, אני לא חושבת שהתנהגתי בצורה יוצאת דופן. פשוט דאגתי לבנות וזה מה שהנחה אותי ושיתק את כל הדברים האחרים שהיו שם, כאילו מחק את הפחד, את ההלם, את המראות הקשים. בסך הכל רציתי לשמור על החיים של הבנות ושל המשפחה שהייתה איתנו".
אז למה לדעתך הסיפור שלכם התפרסם וריגש יותר מאשר סיפורים אחרים?
"אולי כי הסיפור שלנו הוא בחלקו אופטימי. היינו בסכנה גדולה, ולפחות הבנות ואני ניצלנו. יוסי לא הצליח. הוא נהרג בשבי כנראה מאש כוחותינו, אבל בבוקר השבת ההיא אנחנו יכולנו להיחטף ביחד איתו ולהיפגע ולמות, כמו עשרות מהשכנים שלנו שנרצחו בבארי באכזריות שאי אפשר לתאר. אז אולי הסיפור שלנו שהסתיים בזה שהצליחו להציל את רוב המשפחה, מבטא מסר של תקווה בתוך כל החושך ולזה אנשים מתחברים, כי אנחנו תמיד אוהבים סיפורים עם סוף טוב. באותו שלב חשבנו שיהיה סוף טוב, כי היינו אופטימיים. חשבנו שיוסי ישתחרר ויחזור הביתה. הוא איש חזק, יודע לשמור על עצמו.
רק אחרי שלושה חודשים בשבי נודע לנו שהוא לא בין החיים. זו הייתה מכה אנושה, אבל כחלק מההישרדות היומיומית אמרתי לבנות, תסתכלו על חצי הכוס המלאה, היה יכול להיות גרוע יותר. אם חס וחלילה לא היינו פועלות כפי שפעלנו, ייתכן שגם אנחנו היינו עכשיו ברשימת הנפגעים".
החיים שלך השתנו בעקבות החשיפה הכפולה, גם אחרי השבת ההיא וגם אחרי שנסיבות מותו של יוסי התפרסמו בקלטת שחמאס פרסם?
"אני בן אדם פרטי. אנחנו מתגוררים מאז תחילת המלחמה במלון בים המלח, ולמרות שהקהילה כולה איתנו והכל מסוקר ומתוקשר, עדיין יש איזו פרטיות במקום המבודד הזה ששומרת עלינו. אבל כשאני מסתובבת עם הבת שלי ובן הזוג שלה אופיר אנגל בחוץ, ואנשים מזהים אותו ומחבקים אותו, אני מסתכלת מהצד ומתפעלת מהדרך שבה הוא יודע להכיל את כל האהבה והחיבוקים שהאנשים שפוגשים אותו מרעיפים עליו. זה מאוד מחזק ונותן המון כוח".
מסר לנשים גיבורות?
"יש כל כך הרבה נשים גיבורות שאפילו לא יודעות שהן כאלה. הן לא עשו את מעשה הגבורה מתוך מטרה להפוך לגיבורות, אלא כי זה מה שהיה צריך לעשות באותו רגע נתון. אני אומרת, כל מי ששרדה את התופת הזאת היא גיבורה, וכל מי שקמה בבוקר בידיעה שהילד או האבא או הבעל איננו ובוחרת להמשיך בחיים היא גיבורה. הדרך לעשות את זה היא להפנות את המבט ממה שהיה ולהסתכל קדימה אל מה שצריך ויכול להיות. רק ככה נוכל להצמיח פה הווה ועתיד טובים יותר".
