לרעות בן חיים בת ה-37 הרבה כובעים, היא גננת ומדריכת כלות, סטודנטית לעבודה סוציאלית, נשואה ואמא לשמונה. את הבת האחרונה ילדה במהלך המלחמה, כשבעלה במילואים והיא רחוקה מביתה. פרט לכובעים האלה, בימים האלה, לרעות כובע נוסף, של בלאגניסטית, אבל מהסוג הטוב, סוג שזוכה להרבה אהדה בציבור הישראלי. בראיון למעריב, היא משתפת במה שעורר אותה ואת בעלה ספי ליזום את פעולות המחאה של ארגון צו 9, בתיאום עם מטה משפחות החטופים. למי שעוד לא הכיר, הארגון חוסם בצד הישראלי של הגבול בצורה די יעילה את משאיות הסיוע ההומניטרי שעושות את דרכן לעזה.
ההתארגנות התחילה ביוזמה של מטה המשפחות שפרסמו שהם חוסמים את המשאיות, הפעולה הזו נתפסה אצל רעות כמאוד הגיונית. אבל... "הגענו וגילינו שהם לא חוסמים, כי לא מאפשרים להם", כך היא מספרת. "ניסינו וגילינו שאנחנו מצליחים לחסום, עברנו את המחסום הגענו למעבר הגבול, נכנסו והבנו שברגע שאנחנו שם אנחנו מצליחים וחוסמים את המשאיות".
ההצלחה שלהם הביאה אותה לתובנה שלמען האפקטיביות, נדרש לשחזר אותה, אבל עם מסה גדולה יותר של מוחים. כשהיא מתארת את מקור המוטיבציה שלה, ניכר שיש בה הבנה לאילוצים מדיניים, מבחינתה היא עוד זרוע שדווקא מסייעת לממשלה. "ההבנה שיש לי פה מעשה אקטיבי אפקטיבי שאני כאזרחית יכולה לעשות והבנה שאפילו את צריכה לעשות בגלל המגבלה של הממשלה לעשות את הדבר הזה בעצמה לאור הלחץ המופעל עליה, זה מה שהניע אותי".
היא מונה את העלאת העניין על סדר היום והמודעות לפעולות שלהם בציבור, כאחת ההצלחות. עם זאת, להשאיר אותו בכותרות, צפוי להיות אתגר מתמשך. בן חיים מעוניינת לחשוף הרבה יותר אנשים לנושא, לגרום לרבים לצאת מהבית ולהגיע לפעולות האלה, לא רק לתמוך מרחוק. אלפי אנשים כבר נרתמו והם במחסומים שם לצידה. מי שצמודה שעוד אליה שם, תרתי משמע, ממש על גופה, היא ביתה התינוקת שמממשת חופש ביטוי דמוקרטי יחד עם אימה. רעות זוקפת לזכות הארגון 15 ימים (לא רצופים) של הצלחה, בהם נחסמו המעברים והמשאיות לא עברו את הגבול. בימים רבים נוספים הם הצליחו לחסום באופן חלקי, והיו גם ימים בהם ניסו ולא הצליחו במשימתם. יש בפעולות האלה לתפיסתה מסר: "אנחנו דורשים לחיות בביטחון, דורשים להשיב את הבטחון ואת החטופים ולא נשקוט עד שהדברים האלה יקרו".
חשוב לה להדגיש שהמחאה שלהם היא א-פוליטית, "באות משפחות החטופים, משפחות שכולות, תושבים מפונים מהעוטף ואפילו מהצפון. יש אזרחים דואגים, יש הייטקיסטים. נשים בחופשות לידה, פעילים חברתיים ותיקים ואנשים שלראשונה יוצאים למטרות כאלה, נוער, פנסיונרים... אין אפיון חד משמעי. יש את המגוון של העם הזה". חמישה חודשים אחרי, היא כבר מזהה שחיקה, "אנחנו חווים איזושהי אדישות וירידה דרסטית ביחס למחאה."
תמיכה שמגיעה היא לא בהכרח צפויה, לעיתים היא מפתיעה ומחממת את ליבה. חיילים מספרים לה כמה הפעילות שלה מרימה להם את המורל. "כשחיילים מעזה שולחים את זה ומבקשים שנמשיך ובייחוד חיילים שהמשימה שלהם היא אבטחה של המשאיות והם מספרים כמה זה שומר עליהם, כמה זה מציל אותם, כמה זה מגן עליהם וכמה זה מחזק את רוחם. מול הקשיים במחאה זה מרים את הרוח ונותן כוח להמשיך עוד קדימה."
לא קל לה רגשית עם היד הקשה שמופעלת מולם, לטענתה "זה לא גורם לי לפקפק אבל בהחלט מעלה שאלות קשות". היא גם לא אדישה לעובדה שחלק ממשפחות החטופים מתנגדות למחאות האלה, היא הייתה רוצה לקבל תמיכה מלאה אבל מבינה. "אני יודעת שאי אפשר לרצות את כולם. גם אם ההתנגדות היא ראייה חלקית של העובדות או מחשבה שגוייה. עדיין זה דבר שקשה לי ומחליש אותי."
יש לה מסר לעם ישראל שחשוב לה להעביר: "קומו, אל תשבו בשקט, אל תמשיכו את החיים שלכם כרגיל, 134 חטופים זה דבר שצריך לטלטל לכולנו את הלב. מאורעות ה-7.10 זה דבר שאנחנו כאזרחים צריכים לדאוג שלא יישנה. אנחנו מבינים כבר שלשבת בבית ולהגיד אנחנו ניתן לצבא שלנו ולמדינה לעשות את התפקיד שלהם והתפקיד שלנו כאזרחים הוא רק לעודד כאן מהעורף זה לא מספיק, זה לא מספיק, יש צורך בפעולות אקטיביות שיעבירו את המסר הזה". למחאה של צו 9 יש עוד פנים, בן חיים מפרטת "אנחנו דורשים שיהיה בטוח כאן בצפון בדרום בכל גזרה, אנחנו דורשים את ההתראה ולא את ההתמגנות, ואנחנו דורשים מדיניות ברורה מול האויבים שלנו, מדיניות חזקה מול האויבים שלנו."
לאחרונה מופצים יותר ויותר פרסומים בישראל וגם מחוצה לה, על רעב בעזה. הרשתות החברתיות הן כר פורה לכך והתבטאויות כמו של נשיא ארצות הברית ביידן, סגניתו ואחרים בהחלט מסייעות לקבע נרטיב שהמצב בעזה מזעזע מהבחינה הזו. רעות אומרת שהיא פחות צופה בסרטונים, היא שומעת על הפרסומים האלה. "הילדים הרעבים בעזה הם תוצאה ישירה של התנהלות חמאס, של גניבה של המשאיות, של הרעבה של חמאס את האזרחים" היא מסבירה ומוסיפה "כמובן שלחמאס יש את היכולת הכלכלית והיכולת בשטח להזין את האזרחים רק מהמאגרים שהוא צבר לפני ה-7.10 ובטח מכל מה שעובר אליהם".
האינטראקציה עם כוחות הביטחון שמנסים למנוע מהם את החסימות היא מעניינת. "הדרך שלנו היא עד כמה שאפשר לפנות בדרכי נועם בדיבור מולם, בטח מול הדרגים הגבוהים לבוא ולהיות בקשר אישי". רעות מספרת שלעיתים יוצא להם לשוחח עם כוחות הביטחון במקום. שלא לציטוט חלקם אומרים להם: "תמשיכו, תמשיכו עם זה, תעשו את זה, יש לזה אפקט, יש לזה משמעות. אל תחלשו".
חסימת המשאיות היא רק האמצעי, היא מדגישה שההישג המיוחל הוא כמובן "שישובו החטופים ושנדע ונראה את הפעולות החד משמעיות שצהל והמדינה עושים ללחימה בעוז ולשמירה על חיי אזרחי מדינת ישראל."