"ממצב שאתה מתנהל ועושה הכל, אתה פתאום כלום"

כשמתהלכים במסדרונות המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, לא ניתן שלא לחשוב מה ראו הקירות הללו בשבת ההיא ב־7 באוקטובר, כשלבית החולים פונו ביממה הראשונה כ־680 נפגעים, מתוכם כ־130 פצועים במצב קשה. מאז פרוץ המלחמה טופלו בסורוקה למעלה מ־2,860 פצועים. רובם סבלו מפציעות רסיסים והדף, נדרשו לעבור ניתוחים וטיפולים שונים ובהמשך דרכם גם הליכי שיקום ממושכים ומאתגרים, כדי שיוכלו לשוב לתפקוד מיטבי.

נשק לחמולות בעזה? המהלך המפתיע ששוקלת מערכת הביטחון | דיווח
"תומכת טרור שמגנה על פשעי חמאס": עימות חריף בין דנון לנציגת דרום אפריקה

אל מול המספרים האלה זה כמעט קשה ואולי אף בלתי אפשרי לדמיין את החודשים האחרונים ללא מחלקות השיקום. מה היה עולה בגורל האלפים הרבים שנפגעו במלחמה ללא המסע חזרה לחיים. אך למעשה, לו הייתה פורצת המלחמה לפני כמה שנים, כנראה שזה היה התרחיש. שכן, מחלקת השיקום בסורוקה נוסדה רק ב־2015 ולמרות שענף השיקום נמצא בהתפתחות מתמדת, רק עתה מקבל הנושא את ההכרה המגיעה לו. 

"בסורוקה חלמו על זה עשרות שנים. כי לא רק שלא הייתה מחלקת שיקום, לא היה שיקום בדרום בכלל", אומר ד"ר יולי טרגר, מנהל מחלקת שיקום סורוקה ויו"ר ועד איגוד השיקום הארצי, שהגיע לסורוקה מבית החולים לוינשטיין בשנת 2014 על מנת לפתוח את המחלקה. "הייעוד שלנו הוא לתת מענה שיקומי לתושבי הדרום. כלומר לכל מי שחלה אצלו ירידה תפקודית משמעותית על רקע בעיה רפואית".

ד"ר טרגר מציין כי בהמשך ייפתח גם שיקום יום, אולם כרגע כלל המטופלים מאושפזים במחלקה, שמאז ה־7 באוקטובר הפכה לשתיים. "פתחנו מחלקה נוספת כי הבנו מאוד מהר שאם לא נפתח, האזרחים לא יקבלו טיפול. יש לנו 20 מיטות במחלקה ובכולן יש חיילים היום". 

“אין פצועים קל"

התחנה הראשונה שלנו במחלקה היא משרדו של ד"ר טרגר. לפתע נכנס ד"ר אלון פרידמן, סגן מנהל המחלקה. "הוא בין הכוכבים של המלחמה", אומר טרגר. "כבר ביום הראשון של המלחמה קיבלנו החלטה שאנחנו רואים כל נפגע מלחמה שמגיע לסורוקה. כל חייל, שוטר או אזרח. ד"ר פרידמן עוקב אחריהם ביומיום". 

כלומר ראיתם למעלה מ־2,800 מטופלים. 
"נכון, כל נפגע חייב הערכה של רופא שיקום, וזה מאוד ברור במלחמה הזאת. גם הפצועים קל שנראה להם שהם פחות או יותר בסדר, הם לא כמו שהם היו קודם. אצל הרוב זה יסתדר באמצעות כניסה הדרגתית לחיים, אבל יש לא מעט שזה לא יסתדר אצלם, והם מתדרדרים. האתגר האמיתי שעוד נכון לנו הוא אותם חיילים שנפגעו קל, השתחררו ממיון, חזרו הביתה וקרסו".

אבל אם מדובר בפציעה קלה? 
"מבחינתנו, בטראומה קשה ובטח במלחמה, אין פצועים קל. גם יש מרכיבים פסיכולוגיים. פצוע קל בהגדרה רפואית הוא ממש לא פצוע קל בהגדרה תפקודית. אחד מהמטופלים למשל אמר לי 'אני לא מבין, מכל הבדיקות שעשיתם עולה שאני תקין, אבל אני לא תקין'. שאלתי אותו על החיים לפני והוא סיפר לי שהוא ניהל שמונה חברות והיה מאוד פעיל וחד ועכשיו הוא לא. יש פתגם כזה שאומר שמה שלא הורג, מחזק. אבל לא את כולם. את חלקם זה שובר, וצריך ללוות אותם ולעזור להם". 

במלחמת "חרבות ברזל" מרבית הפציעות נובעות מפיצוץ ולא מקליע, מסביר ד"ר טרגר. "זה 'בלאסט'. זה מייצר 'Mild Brain Injury' (פגיעה מוחית קלה) פר אקסלנס. האמריקאים כותבים על פגיעות מוח קלות על רקע פיצוץ, בהקשר של אפגניסטן וגם מדברים על הקשר לפוסט־טראומה. וראינו את זה. ראינו חייל עם פציעה אורתופדית, שהמרפאות בעיסוק שלנו עושות לו הערכה קוגניטיבית ומתארות שהמטופל לא זוכר, לא מתרכז, לא מצליח לעשות דברים. ואני אפילו לא מדבר על הסיוטים וההיבטים הפסיכולוגיים הנוספים, אלא רק על הרמה התפקודית. היו כמה וכמה שאפילו הגדרנו אותם גם כפגועי ראש".

רב״ט מבשר, בן 20, לוחם שריון מגדוד 77, חטיבה 7, הוא הדוגמה המובהקת לחשיבות השיקום. כשמביטים בו, קשה להאמין שרק לפני שבועות אחדים הוא שכב מורדם ומונשם לאחר שהגיע לסורוקה עם פגיעה חמורה בריאות. 

גדוד 77 תפס את קו עזה ב־7 באוקטובר. מבשר היה בבית באותה השבת והוקפץ מיד לאשקלון. "לא היו טנקים כשירים בשביל שנוכל לתפוס את העמדות, גם בהמשך השבוע", הוא מסביר, "ולכן היינו כוח עתודה. שמענו על עשרות פצועים פה, עשרות פצועים שם. אבל לא היה לנו מושג מה קורה. במוצאי שבת כבר הגענו לבסיס יפתח באזור הגבול, שמרנו עליו כמה ימים, משם המשכנו לצאלים והתכוננו לכניסה".

מבשר נכנס לעזה כבר בכניסה הראשונה. "זה היה מטורף", הוא מספר, "חיכיתי לזה, ציפיתי לזה וזכיתי להיכנס בתמרון הראשון כחלק מאוגדה 36. זה היה גם קשה. בקושי ישנו, בקושי אכלנו. זה היה שבוע מטורף, התקפנו והתקפנו, הגענו עד לאזור נצרים. אבל לצערי קיבלתי בצקות קשות ברגליים אז החליפו אותי, ואז חיכיתי להיכנס שוב פעם".

ונכנסת.
"כן, היה צריך תותחן בטנק סמג"ד וחיכיתי לזה כל כך. זה היה מאוד מרגש, היה לי מאוד משמעותי להיות שם, כחלק מטנק סמג"ד, עד לאירוע שנפצעתי בו". זה קרה ב־23 בינואר. באותו היום המג"ד חבר לטנק הסמג"ד, בעקבות תקלה בטנק שלו. הכוח יצא להתקפה בח'אן יונס ולפתע נשמע פיצוץ שהוביל להמון עשן בטנק. "היה הרבה מאוד עשן", מדגיש מבשר, "ניסיתי לברוח מהטנק, אבל כתותחן אין לי פתח קרוב אז שאפתי המון עשן, עד שהגעתי החוצה. אני זוכר שניסיתי לצאת, אבל כשהגעתי לפתח הייתי בהכרה מעורפלת ומשכו אותי מהכיפה. חלק אני זוכר כתמונות וחלק אני ממש זוכר. הייתי בהכרה כמעט כל האירוע. אני אפילו זוכר את המסוק, שדיברתי עם הפרמדיק. אני זוכר הכל, עד שהגעתי לפה, לבית החולים. מהרגע שנחתי אני כמעט לא זוכר כלום. אני יודע שהייתי בהכרה עדיין, אבל אני לא זוכר כלום. הגעתי לטיפול נמרץ, הרדימו והנשימו אותי". 

כי נפגעת בריאות? 
"כן. שאפתי עשן והריאות התדרדרו עד שהן הגיעו לאפס תפקוד, זאת אומרת, הן קרסו לגמרי. אז הייתי מורדם ומונשם במשך שבועיים, מחובר לאקמו. אחרי שבועיים הריאות שלי לאט־לאט חזרו לעצמן, עד שאפשר היה להוציא את האקמו ולמחרת העירו אותי והגבתי טוב, ברוך השם. השאירו אותי ער ומשם רק התקדמתי. יומיים אחר כך כבר הורידו אותי לפה, לשיקום. עכשיו אני הולך ברוך השם, אבל התחלתי מאפס". 

האירוע הזה שינה אותך?
"בהתחלה חשבתי שהוא יגרום לי לפחד יותר מלהיכנס שוב. אבל לאט־לאט אני חושב שאני מצליח לעכל אותו באופן טוב. אני רוצה לחזור, אני מקווה שאני אצליח. זה כן אירוע שמטלטל. זה יישמע מוזר, אבל ככל שעברו הימים בעזה, החשש והלחץ טיפה נרגעו, הייתי מאוד דרוך כי היינו בלחימה, אבל עובר עוד יום ועוד יום ואתה נרגע מעט. ואז זה קורה לך בבום - פיצוץ, אתה נפצע. הייתי במצב אנוש. ברוך השם, אני מרגיש שאני משתפר, אני כבר מצליח להתנהל בכוחות עצמי. אבל אני לא יודע מתי אשתחרר מפה ומתי אחזור. אלה תאריכים שרק כשהם יגיעו, אני אדע אותם".

ד"ר טרגר: "שיקום הוא תהליך ארוך". 

"רגעים שקשה לעכל"
לצד מבשר יושב רס"ל רם, בן 25, לוחם הנדסה קרבית בגדוד 646, מקריית ארבע. השניים הכירו במחלקה והתחברו מיד. הם שניהם מתארים עד כמה החברות הזאת חשובה בייחוד במקום הזה. "אתה עובר רגעים לא פשוטים", אומר מבשר, "וכשאתה רואה חברים בגיל שלך, כמוך, שחווים את אותו הדבר, זה עוזר. זה גורם לך להבין שזה בסדר, שנעבור את זה".

"בסוף הבן אדם היחיד שמבין אותך הוא החבר שנמצא לידך", מוסיף רם, "ביחד אנחנו נותנים אחד לשני כתף ומתקדמים". 

רס"ל רם התגייס למלחמה כמילואימניק. בחודש הראשון ללחימה חיפש אחר גדוד שיוכל לחבור אליו. "לפני המלחמה הייתי משובץ לגדוד אחר שלא קיבל זימון למילואים", הוא מסביר. "אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני לא נלחם. שלחתי את המספר אישי שלי לכל מקום ואז המ"פ מהטירונות שלי הצליח למשוך אותי לגדוד שלו, גדוד 710".

אל מול הניסיונות העיקשים של רס"ל רם, קשה שלא לחשוב על איתן מור ואליקים ליבמן, תושבי קריית ארבע שנחטפו מהמסיבה. "הם שניהם היו שנה מתחתיי", אומר רם, "איתן מור למד איתי ביסודי. אני מכיר את שניהם, אפילו די טוב". 

חשבת עליהם בכניסה לעזה?
"ברור. חשבתי גם על דוד שלי שהיה במסיבה ברעים. יחד איתו היו עוד ארבעה ברכב, הוא וחברה שלו חזרו, שלושה מתוך החמישה נרצחו. לכן, כל הסיפור הזה, וגם כל האסונות שהיו בקריית ארבע עוד לפני גרמו לי להגיד שגם אם לא זימנו אותי, אני אבוא ואעשה את המקסימום. הגיעה העת ללחימה ואתה מבין שעכשיו תורך ולכן אתה רוצה לעשות את זה בצורה הכי טובה שיש".

בשבת ה־8 בדצמבר נכנס רם לעזה. "אני שומר שבת, אז זה היה קצת מוזר, אבל ברור שמחללים שבת בשביל פיקוח נפש ומה יותר פיקוח נפש מהדבר הזה. לכן זה גם היה מרגש, מטלטל, זה אפילו נותן כוח בצורה מסוימת". 

במשך כמעט חודש היה רם בעזה. מטרת הגדוד שלו הייתה השמדת תשתיות טרור. "טיהרנו את המרחב בצורה מדהימה. מצאנו עשרות בתים שהיה צריך לפוצץ, המון משגרים, רקטות, פירים ותוואי תת־קרקעי. זה גם היה הזיה שבכל בית שאתה נכנס אליו, אתה מוצא רימונים מתחת למיטות של ילדים או פיר מתחת לחדר מדרגות, זה מטורף".

אני מניחה שזה גם מורכב להימצא בסיטואציות כאלה.
"באחת הפעמים שהיינו צריכים לפוצץ שכונה גדולה של בניינים, פתאום הבנתי שאני שם מוקש בחדר ילדים. זה היה מצמרר, בלב שאלתי אם מה שאני עושה הוא נכון, בסוף זה בית שאנשים גרים בו. אבל אחרי שמצאנו רימון מתחת למיטה בחדר הילדים ופיר של מנהרה בחדר המדרגות, זה הכניס אותי לפרופורציות. זאת באמת מדינת טרור. גם ממש כמה דקות אחרי שעלתה לי המחשבה הזאת, היה פיצוץ בבניין שלידנו. זה היה אירוע קשה עם שני הרוגים ועשרה פצועים מצנחנים. לכן מהר מאוד אתה חוזר לאירוע ומבין שאין שם בית שהוא 'כשר' ושהכל ייתכן".
ב־2 בינואר נפצע רם. יום קודם לכן גדוד 6646 מצא חומר מיוחד לייצור דלק רקטי, שצה"ל חיפש אחריו ברצועה. "אנחנו היינו עם גדוד 6646 ולפני שמצאנו אותו, לא ידעו אם יש אותו בעזה, ובעצם לא רק שמצאנו אותו, מצאנו כמות חומר שמספיקה לכמעט 600 רקטות ארוכות טווח. ישר אחרי שמצאנו את החומר שלחנו דגימה לארץ כדי לבדוק איך להשמיד אותו. כימאי בדק ואמר לנו שמדובר בחומר אדיש ואפשר לגעת בו, להזיז אותו ולשים עליו את מערכת החבלה ולפוצץ אותו". 

אלא שכשהלוחמים הכינו את החומר להשמדה החל לעלות עשן לפתע. "היו שם איזה 20 אנשים ואני הייתי הכי בקצה", משחזר רם. "כשהעשן התחיל לצאת אני ועוד אחד ראינו את זה וישר אמרנו לכולם לברוח כי הבנו שיכול להיות פיצוץ גדול. כולם ברחו ונשארתי אחרון כדי לוודא שלא נשאר אף אחד, אני חפ"ק סמ"פ, אחראי בטיחות. כשראיתי שכולם ברחו, גם אני התחלתי לרוץ, הייתי במרחק של שבעה מטר, ואז כל העסק התפוצץ".

ואתה נפגעת.
"היה פיצוץ עצום ונפלתי על הרצפה. נגעתי בעצמי לבדוק שאני עדיין חי. הסתכלתי על הרגליים, ראיתי שרגל ימין בכלל לא מחוברת, מה שהחזיק אותה היה עורק וגידים. כל המכנסיים נהיו טלאים בגלל הרסיסים שעפו עליי. ישר תפסתי את רגל ימין ממש חזק, כדי לעשות חוסם עורקים כזה, וצעקתי לעזרה. תוך שניות בודדות הגיע אחד המ"כים בפלוגה ושם עליי חוסם עורקים, אני עזרתי לו. אחרי זה הגיע הפינוי וכבר התדרדרתי במצב. אלה היו כאבי תופת. פינו אותי במסוק והגעתי לבית החולים במצב אנוש".

מה עובר בראש ברגעים כאלה? 
"כל הזמן הזה חשבתי על המשפחה, על הבית, על חברה שלי. על זה שלא תהיה לי רגל". 

אפשר להתכונן לאירוע כזה? 
"בלחימה יש קורבנות. לפני שנכנסתי ללחימה, הבנתי שאני נותן את החיים שלי עכשיו בשביל המדינה ומה שיהיה יהיה. לדעתי כל חייל מבין את זה. בסוף אתה נכנס לקרב ואתה לא בטוח שתחזור ממנו. ברור שאנחנו עושים הכל, ומקדשים את החיים ואוהבים את החיים, לא כמו הצד השני שרק מת להרוג ולהשמיד ומבחינתו גם למות. אנחנו ההפך המוחלט. ומתוך זה שאנחנו מקדשים את החיים, אנחנו נלחמים עליהם. ברור שחווים אובדן, אבל אני מעדיף לחוות את האובדן הזה במלחמה, מאשר לחוות אותו כי רוצחים את הילדים שלנו בחדרים שלהם". 
שניכם הגעתם במצב אנוש ואתם יושבים פה היום.

רם: "יושבים, הולכים, מדברים, שמחים. כשהגעתי לבית החולים נכנסתי לניתוח שנמשך עשר שעות. עברתי סך הכל שמונה ניתוחים. הניתוח האחרון היה לפני שבוע וחצי".

ובשיקום אתה עובד על ללכת ולרוץ שוב? 
"אנחנו מתחילים בדברים הכי בסיסיים, שיישמעו לך אולי הזויים. אני עובד על לקום מהמיטה. לא הצלחתי לעשות את זה כשהגעתי לפה. אחרי זה אתה מתקדם ועובד על המעבר לכיסא גלגלים, לשירותים. קודם עובדים על הדברים האלה, אחרי זה כל השאר".

"עכשיו זה תלוי בך"

"כל שבועיים אנחנו מציבים מטרות", מוסיפה מיכל ורד, פיזיותרפיסטית אחראית במחלקת שיקום סורוקה. "והן בדרך כלל פיזיקליות כמו טווחי תנועה, כוח, שיווי משקל, אבל הן גם פונקציונליות, כמו מעבר בין כיסא גלגלים למיטה, בין קימה לעמידה, הליכה, ריצה, עלייה במדרגות".
טרגר: "אנחנו מדברים על חבר'ה שהיו לא ב־100% תפקוד, אלא ב־300% תפקוד, הם עשו מאות דברים כל הזמן ואפילו לא שמו לב, כי זה יצא אוטומטית, ועכשיו פתאום הם לא יכולים".

רם: "אני הייתי מאמן כדורגל, התעסקתי בספורט, הייתי ספורטיבי ברמות ובסוף אני לא מצליח לקום. זה מתסכל ברמות, אבל לאט־לאט למדתי שזה תלוי בי עכשיו. הרופאים, הפיזיותרפיסטים וכל הצוות פה ייתנו לך הכל כדי שתצליח, אבל עכשיו זה תלוי בך, כמה שתעבוד קשה ככה תצא מפה יותר מהר".

מבשר: "ממצב שבו אתה מתנהל ועושה הכל, אתה פתאום כלום, אתה שוכב במיטה וצריכים לקחת אותך לכל מקום שאתה רוצה לזוז אליו. אלה רגעים שקשה לעכל אותם. אבל אני מאוד שמח על הצוות פה, הם מבינים אותנו, נותנים לי את מה שאני צריך". 

יש גם רגעי הצלחה? 
מבשר: "ברור. אני חושב על הרגע שיכולתי להגיד להורים שלי שאני לא צריך שהם יהיו פה כל הזמן. הם הרי היו לידי 24 שעות ביממה. ואז הרגשתי מספיק עצמאי, שאני יכול ללכת לשירותים לבד, יכול ללכת, יכול לסדר את הארון לבד. זה היה רגע שחיכיתי לו".

במלחמה האחרונה הגבול בין החזית לעורף היטשטש כפי שלא אירע במלחמות ישראל מאז הקמת המדינה ובמחלקות השיקום קשה לערוך חלוקה דיכוטומית בין נפגעי המלחמה לצוות שמטפל בהם. "יש שלוש עובדות בצוות שב־7 באוקטובר החזיקו את דלת הממ"ד שלהן", אומר ד"ר טרגר. "כולן שרדו למזלנו, ואחת מהן מבארי, אני לא צריך לספר מה קרה שם. הן באו מאוד מהר לעבודה ואמרו שאם הן צריכות שיקום, העבודה תהיה השיקום שלהן. לא אשכח את המפגש של שתיים מהן פה. זה היה מצמרר". 

"זה לא פסח על אף אחד", מוסיפה מיכל שגם היא מתגוררת באזור הדרום. "בעלי איש צבא, תוך שנייה הוא כבר לא היה בבית. נשארתי עם ארבעה ילדים לבד וגם איבדתי קרוב משפחה". היא מתארת את תחושת השליחות הגדולה בתפקידה אך מודה בגילוי לב שהמראות בימים הראשונים בסורוקה היו קשים. חיילים, אזרחים צעירים, קטועי איברים. "ראית אותם ממש פצועים וזה גם היה עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. משהו במראות האלה הרגיש לי כמו סדרה שראיתי בנטפליקס על מלחמת העולם הראשונה. ממש קשוח". 

אך אל מול המראות הקשים של ימיה הראשונים של המלחמה, במחלקת השיקום מתרחשת פעמים רבות טרנספורמציה מרגשת כשהפצועים מצליחים לשוב לתפקוד מלא ואף המבט בעיניים משתנה, כפי שמתארת מיכל. "לפעמים יש תחושה שיש איזשהו חיץ בין מה שהם רואים ובין מה שרואות העיניים שלהם. מה שיפה בתהליך השיקום הוא שהמבט חוזר להיות רגיל. ואז מופיע החיוך, ארשת הפנים משתנה, תחושת המסוגלות. הם בעצם חוזרים להיות מה שהם היו קודם".

לדבריה, הטיפול הפיזיותרפי, שמהווה חלק ממכלול טיפולים רחב, מתמקד בהשגת מטרות פיזיקליות ותפקודיות, אבל הרבה פעמים הוא גם כולל התייחסות לרגש ולחששות. "הוא לא מכני. זה תהליך מאוד רגשי", היא אומרת.

מה הופך את הטיפול לכזה? 
מיכל: "גם הרגישות שלנו, וגם זה טיפול שמייצר מגע מאוד אינטימי, באופן חיובי כמובן. אז המטופלים מרגישים הרבה פעמים פתוחים לשתף אותנו ולדבר איתנו".

לצד הלוחמים שמיכל מטפלת בהם, היא מטפלת גם באלמה אברהם בת ה־84 שנחטפה לעזה מנחל עוז ושבה במסגרת העסקה במצב פיזי קשה. "אלמה מרגשת אותי כל פעם מחדש. בכל פעם שהיא מצליחה עוד משהו, אני נפעמת. בשיקום אנחנו אומרים שהשמיים הם הגבול, וטפו טפו זה באמת מרגיש ככה". 

מי חשב לפני המלחמה הזאת שבחדר אחד ישתקמו חטופים ולוחמים שנכנסו לעזה להילחם עליהם.
מיכל: "בפעמים הראשונות שהבאתי אותה לפה היא עוד הייתה בפנימית ו' ואני זוכרת שהסתכלתי עליה, מישהי שהייתה בשבי, מתחככת בזמן טיפול באותו החדר עם מטופלים שנכנסו כדי להוציא אותה ואת שאר החטופים. יש כאלה שאומרים 'הפקירו אותנו', אבל פתאום הייתה תחושה שהנה, כל כך הרבה נפצעו פה, בשביל כולם, בשביל כל מה שקרה בעוטף, בשביל המדינה כולה. גם אתמול נכנסו שתי דודות של חטוף כדי להעצים את החיילים, זה גמר אותי. הן באו להעצים אותם ולהגיד להם כל הכבוד שהם נלחמו גם בשביל להוציא אותו, זה היה אירוע מכונן, באמת. אילו תעצומות נפש היו להן כדי להגיע לפה ולהביא את המסר הכל כך יפה הזה". 

נשמע שיש כאן לא מעט רגעים מרגשים. 
מיכל: "כן. יש גם קשרים שנרקמו בין המטופלים, בין שוטרים, אזרחים וחיילים מה־7 באוקטובר. או קשרים בין משפחות של מאושפזים. למשל, קשר מרגש במיוחד נרקם בין קצין יס״מ שאימץ אליו חייל בודד שנפצע, הם היו מאושפזים באותו חדר. הוא דאג ללוות אותו גם לאחר שהוא השתחרר והחייל עוד היה מאושפז, וזה ככה גם היום כשהם כבר לא בשיקום אצלנו בסורוקה".

המלחמה הוכיחה עד כמה השיקום הכרחי.
 מיכל: "אני כבר שנים עושה את זה, אבל המלחמה שמה את השיקום על במה חשובה. חשובה גם לימים שאחרי, לא רק ללוחמים, אלא בכלל. הלוואי שלא יהיו פצועים יותר ונוכל לטפל בכולם, והלוואי שהחטופים יחזרו ונוכל לשקם עוד, כמו את אלמה".