פתאום את מרגישה שלעבודה של עיצוב פנים יש יותר משמעות מ'כן בטרנד, לא בטרנד', זו גם דרך של שיקום וחוסן. כשאת נותנת לאנשים לבחור מחדש את הפריטים לבתים שלהם, אז הם בעצם לוקחים מחדש את השליטה בחיים שלהם", אומרת אורלי רובינזון, מעצבת ומחברת ספרי עיצוב ואדריכלות.
עם פרוץ המלחמה ייסדה רובינזון עם ילדיה, עדיה (24, משפיענית באינסטגרם בתחום עיצוב הבית) ועידו (27, סטודנט לפסיכולוגיה וברמן), את המיזם החברתי־התנדבותי "חזית הבית". המיזם, שבהתחלה נועד לאבזר ולרהט בתים זמניים של מפונים, התרחב עם הזמן גם לעיצוב בתי משפחות חטופים, משפחות שכולות וחיילים שנפצעו במלחמה.
"עם פרוץ המלחמה ישבתי עם הילדים, מוטרפים מהדאגה, כי יש לי גם בן לוחם בצבא. אמרנו שאנחנו חייבים לעשות משהו", מספרת רובינזון. "אמרנו בוא נפתח האנגר למפונים, כי קודם כל הבנו שבתים נחרבו. פתחנו האנגר של 1,500 מ"ר בחוות כרמי בעין החורש בעמק חפר והפכנו אותו לחנות קסומה ענקית וחינמית עבור תושבי העוטף. היום, חמישה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, טיפלנו ביותר מ־1,200 משפחות, ולא רק מהעוטף".
בהאנגר הענק, מספרת רובינזון, אפשר למצוא הכל. "עם ישראל תורם הכל - מכפית ועד ספות, סרוויסים, אמנות, מראות, מנורות. תדמייני לעצמך כאילו איקאה של יד שנייה, והכל בחינם", היא אומרת. "משפחה נרשמת בטופס הדיגיטלי ומחברים אליה מעצבת פנים. יש במיזם כ־400 מעצבות מתנדבות שאנחנו מחברים אותן למשפחה והן מעצבות איתה את הבית הזמני במטרה לתת שוב תחושה של בית. מדובר בתושבים מכל אזור העוטף, כאלה שעברו לדיור זמני די בהתחלה או שעם הזמן החלו לעזוב את המלונות. נוספו עליהם גם תושבי הצפון שפונו מבתיהם וגם מקרים מרגשים נוספים, כמו למשל חטופים שחזרו מהשבי".
ספרי על מקרה מרגש.
"יום אחד למשל קיבלנו טלפון ממטה החטופים שתוך 24 שעות צריך לעשות בית לחטופה שאמורה לחזור יום למחרת משבי חמאס. הבית היה עבור רז בן עמי. זה פרויקט שעדיה הובילה בשכונת בבלי בתל אביב".
"קיבלנו טלפון שצריכים את העזרה שלנו עבור הבית של רז בן עמי. בתוך כמה שעות טסנו להאנגר, אספנו פריטים, הגיעה משאית לקחת את הדברים, נסענו לדירה בתל אביב וסיימנו לסדר שם בשעה 04:00 בבוקר", מספרת עדיה רובינזון. "בהתחלה לא ידענו למי אנחנו מעצבים, רק ידענו שזה עבור חטוף או חטופה שחוזרים מהשבי. לא אמרו לנו כלום מעבר לזה. הלכנו על עיצוב קלאסי, בהיר, נקי. זה היה כמו משימה נגד השעון כי היא חזרה יום למחרת והיה צריך לתקתק את זה מהר. עשינו את זה מאוד מהר. אחרי שרז שוחררה, יצא לי לפגוש אותה והיה נורא מרגש. היא ממש הודתה לנו, אמרה שזה עשה לה טוב לחזור למקום ביתי וחמים. כל העיצוב מורכב מתרומות של עם ישראל. אנחנו מרגישים שהפרויקט הזה הוא שליחות, אנחנו מרגישים שאנחנו עושים משהו משמעותי, והכל בהתנדבות".
תרפיה ותקווה
"לכל סיפור עיצוב הבית, שלפעמים נעשה גם בשיתוף האדם שמעצבים עבורו, יש גם צד של תרפיה. בעזרת העיצוב של הבית מבינים גם שיש פה משהו עם תקווה שיכול להיות שהתפוגגה בינתיים", מוסיפה אורלי ומספרת על מקרה מרגש נוסף: "הגיעו אלינו למשל גם חבר'ה מ'אגוז'. אחד החברים שלהם מהצוות נפצע במלחמה והפך לקטוע רגל. הוא עמד להשתחרר מבית החולים משיקום והחבר'ה שלו מהצוות החליטו שהם עוברים לגור איתו ביחד בדירה בתל אביב. החבר'ה שלו בחרו ריהוט ואמנות לסלון. אנחנו חשים סיפוק אדיר בזכות הפרויקט".
"עיצבתי למשל בית בהרצליה למישהי מכפר עזה שהבית שלה כולו נשרף", מספרת עדיה. "הפרויקט שלנו עדיין נמשך, יש הרבה אנשים שעדיין יוצאים מהמלונות, יש כאמור גם חיילים פצועים שגם להם אנחנו מעצבים".
החלוקה בין בני המשפחה ברורה: אורלי מנהלת מלמעלה את כל האופרציה, עדיה מעצבת יחד עם מעצבים נוספים, ואילו עידו מנהל את ההאנגר. "לבית ולעיצוב יש הרבה כוח ברמה הפסיכולוגית העמוקה", אומרת עדיה. "זה לתת לאנשים תחושה שהם לא לבד, שעם ישראל איתם, שאנחנו נותנים להם בית. הסיפוק הוא גם בכך שאנחנו מקילים תחושות של האנשים, וגם מפתחים בפרויקט הזה אג'נדה של קיימות, שאפשר לעצב בית מיד שנייה".
"בהאנגר יש צד אחד שמלא בציוד ותרומות של עם ישראל, ויש גם נגרייה שבה מתקיימות סדנאות מיחזור. אנחנו גם בונים רהיטים חדשים מרהיטים לא טובים", אומרת אורלי. "ההאנגר הוא ממש בסטייל, יש גם מחלקת כלי בית מטורפת, מחלקת וינטג'. עכשיו כל מיני סלבים מתחילים לפזול לכיוון ההאנגר שלנו. לקראת פסח, אנחנו רוצים גם לעשות ממש דוגמאות לעריכות שולחן חג הכי מהממות בעולם".