בשנת 2015 הוקם ארגון "הצעד הבא", תחת עמותת קרן הל"ב - הקרן לרפואה בישראל, ופועל ללא מטרות רווח במטרה לסייע לקטועי גפיים בישראל להגיע לתפקוד גופני מקסימלי ולרכוש עצמאות תפקודית, פיזית וחוסר מוגבלות מבחינה חברתית. על פי נתוני הארגון, בעקבות מלחמת חרבות ברזל, הפכו כ־60 ישראלים לקטועי גפיים.
בעקבות גבורתה: רוני אשל ז"ל זכתה לאות מיוחד
בשנת 2010 הכריזה קואליציית קטועי הגפיים האמריקאית על חודש אפריל כחודש המודעות לקטיעות גפיים וחוסר מולד בגפיים במטרה להעלות את המודעות לנסיבות המיוחדות סביב חייהם של קטועי הגפיים ובמטרה נוספת להביא את תשומת הלב לצורך במניעת אובדן גפיים כתוצאה ממחלות כגון סוכרת, תאונות עבודה ותאונות דרכים. מאז הצטרפו ליוזמה זו עשרות מדינות מערביות שמציינות חודש זה.
"השנה אנו פועלים לציין חודש זה לראשונה בישראל ובדרך זו נוכל לסייע לעוד קטועי גפיים להגיע למקסימום עצמאות ומיצוי מלוא יכולותיהם ועל מנת להביא למודעות, לחינוך ולתקווה עבור אלו שחיים עם הקטיעה ובני משפחותיהם ולהציע את ההזדמנות לחיים ללא גבולות", אומר רונן ליטבק, מנכ״ל ארגון "הצעד הבא".
לרגל חודש המודעות, שלושה קטועי גפיים ממלחמת חרבות ברזל מספרים כעת על הרגע שבו איבדו את רגלם, על ההתאקלמות למציאות החדשה, על ההתמודדות עם הקשיים הפיזיים והנפשיים ועל החלומות - הישנים והחדשים - שהם מתכננים להגשים.
"התברר ששנינו בחיים"
בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר נסעו בן בנימין (29), בלם מ.ס קריית ים מליגה א' צפון, ארוסתו גלי סגל (26), אחיו וזוגתו ובן דוד שלו למסיבה בנובה כדי לחגוג לבן יום הולדת. "יצאנו מהבית ברמות מנשה בסביבות 23:30 והגענו בסביבות רבע ל־2 בלילה למסיבה", משחזר בנימין.
"בכניסה פגשנו חברה טובה שלנו, שני גבאי, שהייתה סלקטורית במסיבה, וקבענו איתה שתצטרף אלינו ב־6 בבוקר. עד 6 בבוקר נהנינו ממש מהמסיבה, וב־6 שני הצטרפה אלינו וישבנו, שתינו והתחלנו לחזור לרחבת הריקודים, כשבשעה 6:30 החל גשם מטורף של רקטות באוויר".
"אפילו לא קיפלנו את האוהלים אלא רצנו למכוניות והחלטנו לברוח. גלי ואני חזרנו עם שני באוטו שלה כי לא רצינו שהיא תישאר לבד, ואח שלי וחברה שלו ובן דוד שלי חזרו באוטו שאיתו הגענו. אחי ובן דוד שלי יצאו 5 דקות לפנינו וכשהוא צלצל אליי, בת הזוג של אחי התחילה לצרוח שמחבלים יורים עליהם. הם עשו פרסה, חטפו חמישה כדורים לאוטו והצליחו לברוח ולהתחבא במרתף וכך ניצלו".
"במקביל, שוטר ביקש מאיתנו להיכנס למיגונית, וכשהיינו בתוכה שמענו את המחבלים. היינו באמצע המיגונית והיו קרוב ל־40 איש שזה מטורף בתוך מיגונית כזו קטנה. אחרי כמה דקות המחבלים הגיעו ושמענו יריות מחוץ למיגונית. בתוך המיגונית התחילו להיכנס לפאניקה ומסתבר שהשוטר שהגן עליה נפצע והמחבלים ריססו את הכניסה למיגונית. כל מי שהיה ליד הכניסה נרצח".
"כעבור כמה דקות התחילו להשחיל רימונים מבפנים. גלי ואני איבדנו את ההכרה מהרימון שנשלח אלינו ובדיעבד העיף לנו את הרגל. שני הייתה צמודה לגב שלי ומסתבר שהיא לא נפגעה מהרימון. כשאנחנו איבדנו את ההכרה אז כל מי שלא נפגע מהרימונים ויכל לברוח – ברח. שני ניסתה לחלץ אותנו, אבל כשלא הגבנו לה כי לא היינו בהכרה – היא חשבה שאנחנו מתים ונאלצה להציל את עצמה. היא הוגדרה כנעדרת ורק אחרי חודש נודע לנו שהיא נרצחה".
אחרי 10 דקות מחוסרי הכרה, בנימין וסגל התעוררו. "גלי התחילה לצרוח ולבכות כשהבינה שאין לה רגל", משחזר בנימין, "ניסיתי להרגיע אותה, ובינתיים מי שהציל אותנו היה השוטר דניס, שהיה חלק מצוות האבטחה של המסיבה, שפינה קודם כל את גלי לבית החולים סורוקה ואחרי זה אותי. כשהוא הגיע לפנות אותי, ביציאה מהמיגונית ראיתי מישהי בלבוש דומה לשל גלי שכובה על הרצפה אז הייתי בטוח שהיא מתה. גלי עצמה חשבה שאני מת. בבית החולים התברר לנו ששנינו בחיים".
לשניהם נכרתה רגל ימין, ובחודשים האחרונים הם נמצאים בשיקום במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "לא פשוט להתאקלם למציאות החדשה, יש סיוטים בלילות וסיטואציות שאני מדמיין דברים ועל מה יקרה אם זה יקרה שוב, אני ישן עם כדורים ואם לא – אני לא מצליח להירדם. מאמין שיהיה יותר ויותר טוב, הדברים האלה לוקחים זמן", הוא אומר.
"בהתחלה חטפתי שוק של החיים והייתי בטוח שלא אצליח לעשות כלום כמו ללכת או לעלות מדרגות, ובטח לא לשחק כדורגל שהיה המקצוע שלי והאהבה שלי. כשפגשנו קטועי רגליים נוספים הבנו שהם חיים את החיים רגיל עד כמה שאפשר, ושאפשר לעשות הכל. כבר קיבלתי זימון לשחק בנבחרת קטועי הגפיים של ישראל אז זה עודד אותי להבין שהחיים ממשיכים ושזה לא סוף העולם. עצם העובדה שגלי ואני נשארנו בחיים מהמסיבה הזו – זה נס. לרבים אחרים לא היה המזל שלנו".
מה החלום הבא שלך?
"החלום הראשון שלי הוא להתחתן עם גלי בקיץ, שנרקוד על רחבת הריקודים יחד, ואז גם לחזור לעזור לשותף שלי בעסק הנדל"ן שלנו. קיבלתי גם הצעות להתחיל לאמן ילדים בכדורגל אז אני לא שולל את זה. אבל בעיקר אני רוצה שגלי ואני נחזור לעצמנו, שנביא ילדים ושנחיה חיים נורמליים עד כמה שאפשר".
"היה קשה להסתכל"
קרינה דרצ’וב (21) מחיפה, שעלתה מרוסיה לישראל בגיל 9, תמיד שאפה להיות לוחמת. לאחר שעברה תהליך גיור התגייסה באוגוסט 2021 לצבא ובנובמבר אותה שנה החלה טירונות בקרקל. “היה לי ברור שאני רוצה להיות לוחמת, לא רציתי תפקיד אחר”, היא אומרת.
“בנובמבר 2022 סיימתי קורס מ”כים והתחלתי את התפקיד שלי בתור מפקדת בניצנה, גזרת מצרים. כשפרצה המלחמה ב־7 באוקטובר הייתי בגזרה. למעשה באזור הזה אין אזעקות ואין כלום אז בנות שחזרו מסיור התחילו לספר מה קרה, ומהר מאוד הבומים והנ”טים התחילו להגיע אלינו. הייתי בפעילות צבאית בבסיס עד 31 באוקטובר, ויצאתי לאפטר כי גם בן זוג שלי, שגם משרת, יצא באותו זמן לאפטר".
"יום למחרת, כשחזרתי לבסיס, עשיתי סיור. במהלך הנסיעה, ממש לפני חילוף נהגים, הנהג שברכב איבד שליטה, עשינו סיבוב של 180 מעלות בתוך הרכב, ואז הנהג החליט לבלום בפתאומיות, הרכב התהפך לצד השני ומהתנופה הזו ההאמר נפל על הרגל שלי. הייתי בהכרה במשך כל הזמן הזה, ולקח שעה עד שפינו אותי. לא היה כל כך מה לעשות איתי, כי גם כשהתאג”ד הגיעו ראשונים הם הצליחו לפתוח את הווריד, אבל לא הייתה אפשרות לשים לי ח”ע כי הרגל הייתה קבורה בתוך ההאמר. כשהגיע צוות להרים את הרכב, חילצו אותי וכשהגעתי לסורוקה הרדימו אותי ואחרי יומיים התעוררתי והבנתי שקטעו לי את הרגל שמעל הברך”.
איך התאקלמת למציאות החדשה?
“הייתי בסורוקה חמישה ימים בטיפול נמרץ ואז אושפזתי למשך חודש וחצי ברמב”ם. היה לי מאוד כואב, ומה שקרה בפציעה שלי זה שהרגל התרסקה ונמחצה לגמרי והפציעה שלי מעל הברך, אבל העור שמאחורי הרגל קרס גם אז חתכו לי את כל העור עד הישבן. בזמן הזה עד שהגעתי לשיקום בתל השומר היה לי את הזמן להתמודד ולנסות לעכל".
"צפיתי בסרטונים של אנשים קטועי גפיים, ולאט־לאט התחלתי לקרוא וללמוד על זה. היה לי מאוד קשה להסתכל על הרגל ולראות את זה, ואז הייתי צריכה להיחשף לזה שהרגל מאחור לא נראית רגיל, וגם עם השתלת עור זה לא אותו עור. הכי חשוב, בתור מישהי שנפצעה מסוג של תאונת דרכים, זה שמי שנוהג שיבין שיש לו בידיים חיים של אנשים אחרים והם יכולים להסתיים תוך שנייה מחוסר מקצועיות או חוסר ידע שלהם, ובכללי, הכי חשוב זה בריאות”.
מה החלום הגדול?
“כל מה שאני רוצה זה לסיים עם תהליך השיקום ולהתחיל ללכת. נשארו לי עוד שלושה חודשים עד הניתוח הבא ובתקווה שהכל יעבור טוב אוכל להתקדם לפרוטזה, ואז אני צריכה לעבור תהליך של הרחבת העור. המטרה שלי לחזור ללכת ואחרי זה אני אחשוב. כמובן שאני רוצה לטייל, להקים משפחה והכל, אבל כרגע אני תלויה באנשים שסובבים אותי וזה קשה למישהי כמוני שהייתה מאוד עצמאית. עכשיו אפילו ללכת לעשות ציפורניים אני לא יכולה לבד”.
“מחכה לחזור לקיבוץ"
ברוך כהן (72) מתגורר בקיבוץ מגן בעוטף עזה זה 49 שנה, והוא משמש שנים רבות בתפקיד רבש”ץ הקיבוץ. “השבעה באוקטובר תפס אותי בקיבוץ כאשר הייתי מוכן לכל תרחיש שהיה עתיד לקרות, בניגוד למקומות אחרים שלא היו ערוכים למתקפת פתע מבחינת אנשים, כוח ונשק", הוא אומר.
"תפעלנו את המערכת כמו שצריך ולכן גורם ההפתעה היה שאני הפתעתי את חמאס ולא הפוך. ראיתי אותם נכנסים לגדר והם לא ראו אותי, ומכאן באה התגובה המהירה שלנו שמנעה מהם את האפשרות לחדור לקיבוץ. חתרנו למגע ואיימנו עליהם במקום שזה יהיה ההיפך. זה תרחיש הייחוס הקיצוני והייתי ערוך לו”.
כהן נפצע בתחילת הקרב, אך אנשי כיתת הכוננות שלו לחמו שבע שעות מול כ־200 מחבלים שהגיעו בגלים. “המחבלים ירו אר־פי־ג'י לכיוון הטנדר שלי וכתוצאה מהירי איבדתי את כף הרגל שלי, ובהמשך הקרב איבדתי את החלק העליון של השוק מעל הברך כתוצאה מכדורים שחדרו לשוק במהלך הפינוי”, הוא משחזר. “ארבע שעות חלפו מזמן הפציעה שלי ועד שעליתי על שולחן הניתוחים, במשך כל הזמן הזה הייתי דרוך, שמעתי את היריות והייתי מוכן למקרה שהמחבלים יגיעו וגם איך להגיב להם”.
לאחר שטופל נקטעה רגלו של כהן מעל הברך, ובעודו בשיקום בבית לוינשטיין, הוא מנסה להתרגל לחיים החדשים. “המשפחה שלי כרגע מפונה ברעננה, אבל אני רק מחכה לרגע שבו אוכל לחזור לקיבוץ מגן וברור לי שאחזור לשם, זה הבית היחיד שלי”, הוא אומר. “האמירה שלי היא אופטימית: מרגע הפציעה נפרדתי מהרגל ושם נגמר סיפור הפרידה, אני לא מושך אותה לאורך זמן, לא בוכה עליה, זה מה יש ועם זה ממשיכים קדימה. זו הדרך להתמודד עם זה. הקטיעה היא לא סוף העולם. זה כואב, זה קשה, זה לא נעים ולא אסתטי, אבל התקווה חייבת להישאר ויש חיים אחרי הפציעה”.