אתמול בבוקר, חצי שנה מפרוץ המלחמה, מישהו העלה בקבוצת הוואטסאפ שלנו, שמונה 480 חברים, סרטון חדש שהוא קיבל, ואנשים הגיבו, שיתפו בתחושות. יש כאלה שמספרים שהם עושים תחקיר עצמאי, יש כאלה שעדיין מחפשים כל מיני קטעים לא מצונזרים בטלגרם כדי להבין מה קרה עם היקירים שלהם שנרצחו במסיבה. בקבוצה הזו אנשים משתפים אחד את השני", מספרת הילה אביר, אחותו של לוטן אביר ז"ל, שנרצח במסיבת הנובה.
אביה של לירי אלבג על משלוח זר האבל: "זה בוקס בבטן שבא לך להקיא"
בעלות של יותר משלושה מיליארד שקלים: 27 אלף מפונים עדיין בבתי מלון
אביר הייתה בין יוזמי הקמת עמותת "ילדי האור" - משפחות נרצחי מסיבות ה־7 באוקטובר - שמטרתה להוות קורת גג למשפחות השכולות הללו, לתמוך בהן, לתת מענה לבעיות ולצרכים שעולים ולתאם בין הגורמים השונים - ממשלה, משטרה, גופי המדינה השונים - לבין המשפחות.
"בערך בסוף נובמבר, תחילת דצמבר, הבנו שמישהו צריך לנהל את האירוע עבור המשפחות השכולות מהמסיבות", מספרת אביר. "אנחנו לא קיבוץ או קהילה שיש לנו 'אבא ואמא'. אנחנו פרושים בכל רחבי הארץ, אבל לצערנו יש לנו מכנה משותף, שותפות גורל, שכוללת בין היתר את העובדה שחסר לנו הרבה מידע, שאף אחד לא באמת יודע מה היו הדקות האחרונות של היקיר שלו שנרצח. יש כאלה שלא יודעים איפה הם נרצחו, יש כאלה שיודעים איפה אבל לא יודעים מה קרה. חוסר הידיעה הזה, החיפושים הרבים שעברו על המשפחות, המראות שהיו צריכים לראות, אם זה בסרטונים או כשיצאו בעצמם לשטח לחפש - היו מאוד טראומטיים".
לוטן, 24 וחצי, מספרת הילה, "נסע לבלות במסיבה עם כמה חברים, כאשר באוטו איתו היו מאי נעים ז"ל ובן לנדאו, חברי ילדות ממושב גן חיים. באותו בוקר דיברתי איתו, שאלתי מה קורה. הם היו בדרך הביתה מהמסיבה ונכנסו למיגונית בכניסה לבארי. בהתחלה לוטן ומאי נשארו בחוץ, כאשר בן נכנס פנימה למיגונית. לוטן כתב לי ש־40 אנשים נמצאים בתוך המיגונית הקטנה, והוסיף שהם שם לבד, שאין משטרה, אין צבא. הוא שלח לי מיקום, ואז אבד הקשר".
מה קרה אחר כך?
"בסוף גם מאי ולוטן נכנסו לתוך המיגונית. הקשר האחרון היה בערך בשמונה בבוקר. ואז אתה מתחיל להבין, מתחיל לחפש, יש רשימות. ניסינו להבין מה קורה ואיפה הם. כבר באותו ערב הבנו שבן ניצל ושרד ושהוא בבית חולים. אבל לא ידענו כלום על מאי ולוטן והמשכנו לחפש. ביום שלישי בשעה 15:51 - אני זוכרת את השעה המדויקת - הגיע אלינו ראש המועצה שלנו והודיע שזיהו את הגופות של מאי ולוטן, ושזה הסוף. היו כמה ניצולים מהמיגונית שדיברנו איתם, אבל הם לא ידעו להגיד איך לוטן נפגע, אם מת מהר, לא מהר, אם פונה חי או מת מהמיגונית. האם סבל או מת מיד?".
לדברי אביר, חברי העמותה נמצאים בקשר רציף עם האחראים על החקירה בלהב 433, במטרה להצליח אולי להשיג מידע נוסף על הדקות האחרונות של יקיריהם. "למשל, אם יש אולי צילומים ועדויות ממצלמות גוף של המחבלים, אולי זק"א יודעים משהו, אולי יש דוחות נתיחה. אנחנו לא קיבלנו כלום, ולא בטוחים שיש", היא אומרת. "אנחנו יודעים שאנשים מתו, אבל לא יודעים איך. באופן אישי, עצם זה שאמא שלי לא יודעת אם לוטן נפגע מכדורים או מרימון, או שהיא לא יודעת כמה זמן סבל - זה מטריד את מנוחתנו. יש כאלה שלא יודעים מה קברו. אנחנו באמת בחוסר ודאות וזה מדיר שינה מעינינו".
גם ניצן לוי, שנמנה עם מקימי העמותה, אביו של גיא גבריאל לוי ז"ל, 24 ושמונה חודשים, שנרצח במסיבת הנובה, נותר ללא מידע. "גיא וחברתו, שליו מדמוני ז"ל, היו בין הראשונים שיצאו מהמסיבה ברעים, הם נסעו דרומה", הוא מספר.
"הם עוד לא הבינו מה קורה, ונסעו בערך 20 דקות דרומה על כביש 232. אין לנו מושג מה קרה, אם זה היה טיל RPG או יריות, אם המחבלים עצרו אותם, לא עצרו. ניסינו ליצור קשר, הטלפון של גיא צלצל, והוא לא ענה. רק ביום רביעי חברים של מור, הבן הגדול שלי, הצליחו לזהות את הרכב 20 קילומטרים מהמסיבה, חמש דקות לפני תלמי יוסף. אנחנו לא יודעים כלום לגבי מה שקרה, אף גורם לא יצר איתנו קשר. הפעלנו קשרים שלנו וגילינו שהטלפונים של גיא ושליו היו כבר בשבת בעזה, חשבנו שאולי הם חטופים. לאחר שבוע הודיעו לנו שגיא נרצח. הלוויה של גיא הייתה בראשון בבוקר, ואחריה הודיעו שגם שליו נרצחה. אין לנו מושג מה ואיך. אנחנו בקשר עם להב 433, מנסים להשיג צילומים. חשוב לנו לדעת מה קרה".
לגיא, מוסיף לוי, היה קעקוע מאוד מיוחד ברגל. "ביקשתי מחברה קדישא לצלם את הקעקוע, כדי להיות בטוח שזה הוא. הם זיהו את הקעקוע, אמרו שהגופה הייתה שלמה, אבל כן ראיתי פיח. אין לי בכלל מושג איך הוא נרצח", הוא אומר. "חשוב לי לדעת מה הם הרגישו ברגעים האחרונים, מה הם חוו, אם הפתיעו, לא הפתיעו אותם. המעגל בשבילי עדיין לא נסגר, אנחנו מנסים בכל מיני דרכים לאתר מידע".
"בהתחלה הייתה תחושה שלא היה מי שמתכלל את האירוע, שנותן תשובות, דואג למשפחות. היה קושי גדול מאוד, במיוחד בחודשים הראשונים, של מה עושים? איך מתנהלים מבחינת כל המוסדות? מה מגיע לי, מה לא מגיע לי? אנחנו לא קיבוץ, אנשים הלכו לאיבוד בתוך הצער שלהם והרגשנו את זה גם אצלנו. אנחנו כמה מהמעטים שהצליחו לאסוף את עצמם ולהגיד שלוקחים על עצמם גם את הדבר הזה", אומרת הדס שמל, יו"ר העמותה, אחותה של שרון הירש ז"ל, 45, שנרצחה במסיבה.
הירש גידלה לבדה שלושה ילדים בני 15, 19 ו־22. "כולם חיו אצלה יחד עם ההורים שלי. היום אני חיה איתם, מגדלת אותם ודואגת להם ולהורים שלי, וגם לבן שלי, שהוא בן 15", אומרת שמל וכמו לוי ואביר, גם מציינת את העובדה שיש המון משפחות שלא יודעות איך היקירים שלהן נרצחו: "אנחנו חיים על השערות, על סיפורים, אנחנו לא מקבלים שום מידע קונקרטי. מילואימניק מצא את הטלפון של אחותי, אבל לא היו בו תמונות או סרטונים שיכולים להעיד על הדקות האחרונות. היא גם לא יצרה קשר כשהכל התחיל, הייתה במנוסה. אולי היא הייתה בין הראשונים שנתקלו במחבלים בכניסה לקיבוץ מפלסים, כי הרכב של החברה שלה, דניאל בן סניור ז"ל שהיא נסעה עמה, נמצא שם. רשמית קיבלנו הודעה על הירצחה רק ביום רביעי בצהריים. אין דוח פתולוגי".
עד כמה חוסר המידע מעיק עלייך?
"אני לא מפסיקה לחשוב כל הזמן מה קרה לה. היא מתה ישר או סבלה? מה עבר עליה ברגעים האחרונים? אולי ירו בה ירייה אחת ואולי אפשר היה להציל? אני יודעת שהתוצאה היא אותה תוצאה, אי אפשר לשנות אותה, אבל זה מדיר שינה כשאתה לא יודע, והסיפורים משתנים כל הזמן. אנחנו מדברים עם מילואימניקים, מדברים עם מי שאסף גופות, הסיפור כל הזמן משתנה וחוסר הידיעה הזה קשה. יש לאחותי ילדים שגם ככה נורא כועסים, מתוסכלים שלא הספיקו לדבר עם אמא שלהם לפני מה שקרה. גם הם מחפשים כל פיסת מידע כדי להבין מה קרה איתה".
בעמותה, מספרת אביר, שבעה חברי ועד, וכאמור מעל 400 איש שהצטרפו. חוץ מלנסות לאתר מידע על אודות הרגעים האחרונים של יקיריהם, העמותה גם שואפת להקים אתר הנצחה צמוד ליער רעים: "אנחנו עובדים על זה בשיתוף קק"ל ורוצים שבצמוד ליער רעים יוקצה שטח שבו יוקמו אנדרטה ומוזיאון שבו יישמרו ויוצגו השרידים, כמו המכוניות והפריטים שנאספו מהנובה. אנחנו מבקשים שזה יהיה לכלל נרצחי ה־7 באוקטובר. הצגנו את התוכנית בפני ח"כיות קארין אלהרר ואפרת רייטן בבקשה לסייע".
בנוסף, מוסיפה אביר, פעילות העמותה מתמקדת גם בהעמקת הסיוע הנפשי למשפחות השכולות. "נפגשנו עם הביטוח הלאומי והעלינו את הצורך לסייע במימון מרחבי מרפא שמסייעים בימים אלה למשפחות", היא מספרת. "אנחנו גם מבקשים לבנות חבילת סיוע שתסייע למשפחות השכולות לחזור למעגל העבודה ותכלול הכרה גם בזכויות של אחים ויתומים בגירים מעל 18, לגרושים שבן הזוג לשעבר שלהם נרצח ונשארו לגדל לבד את הילדים. אנחנו מבקשים שיכירו בכך שהאירועים שקרו ב־7 באוקטובר הם אירועים חריגים ואי אפשר לטפל בהם בכלים הרגילים ובתמיכה שקיימת היום. מה שקיים לא מספיק".
"יש מספר אנשים שנופלים בין הכיסאות לגבי כל מיני פיצויים וכל מיני דברים שמגיעים להם, אז אחת ממטרות העמותה היא גם לסייע להם למצות את הזכויות. אנחנו ממש בקשר כמעט יומיומי עם כל האנשים, ממש משתדלים לעזור לכל מי שפונה", מוסיף לוי.
"אנחנו, האחים השכולים, מקבלים מענה מביטוח לאומי לטובת טיפול אחד בשבוע של פסיכולוג וטיפול אחד אלטרנטיבי", מציינת שמל. "אבל יש אחים שגם זקוקים לסיוע כלכלי, כי המצב הנפשי והחשיפה בעת החיפושים לזוועות כאלה פשוט הכניסה אנשים למצב טראומטי עם קושי מאוד גדול לחזור למעגל העבודה. אנחנו כרגע מבקשים מהמדינה עזרה להשתקם גם כלכלית".
איך נראים החיים שלכם חצי שנה אחרי השבת השחורה?
לוי: "החיים אינם אותם חיים, אלה חיים אחרים לגמרי עם המון כאב וגעגוע שאתה מרגיש כל דקה, לא כל שעה. הבטן מתהפכת כל הזמן, אין דקה של הפוגה. אין חשק לצאת לעבודה, אתה בכוחות אדירים יוצא לעבודה, בכוחות אדירים מחזיק את הבית. שליו וגיא היו ארבע וחצי שנים ביחד. הכנתי להם כבר יחידה כדי שיעברו לגור ביחד. גיא שיפץ את היחידה ולא הספיק להיכנס אליה, לצערי".
אביר: "אני מושקעת כל כולי בעמותה כרגע. התחלתי לפני ה־7 באוקטובר לעבוד על סטארט־אפ בנושא טיפול רגשי שמשלב בינה מלאכותית, ומאז הקפאתי לגמרי את זה. היום אני 24/7 בעמותה ובקידום העזרה למשפחות. הכאב הוא גדול".
"לא עבדתי יום אחד מאז. עבדתי קודם בפדרציה למוזיקה ישראלית, ומאז אני לא עובדת", מספרת שמל. "אני פשוט לא מסוגלת. אני מרגישה שאני חייבת לפעול למען המשפחות. אנחנו גם לא ישנים לילות שלמים, הלילות הם לא לילות יותר. אני עדיין מרגישה את עצמי ב־7 באוקטובר. אולי מפני שאין תשובות, אולי בגלל הטראומה הגדולה, ההתקדמות הנפשית היא מאוד אטית. אני מרגישה שאין סגירת מעגל, והכאב עצום".