"בלי לירי לא נעשה ליל סדר. איפה החירות פה?": משפחת אלבג מתכוננת לפסח עצוב

"אנחנו לא עושים את ליל הסדר השנה", אומרת רוני אלבג, אחותה הבכורה של לירי, תצפיתנית מבסיס נחל עוז שנחטפה לעזה. "גם ככה אין לנו באמת חגים", מוסיפה שי, האחות האמצעית. "אנחנו מרגישים שאנחנו עוד תקועים בשבת הנוראית ההיא, ואין תחושת זמן. או שכל החיים שלי הם הסיפור הזה, או שאני מרגישה שזה קרה אתמול". 

בשב"כ טוענים: "האיראנים עומדים מאחורי משלוח זר הפרחים לבית משפחת החטופה לירי אלבג"
השב"כ: "בסבירות גבוהה גורמים איראנים עומדים מאחורי משלוח זר הפרחים למשפחת אלבג"

אנחנו מתיישבות ליד השולחן במטבח בביתם במושב ירחיב: אמא שירה, רוני בת ה־25 ושי בת ה־23. אלי, האבא, והאח הצעיר גיא נמצאים בחו"ל. בשנים שעברו ארוחות החג היו מתקיימות אצלם עם המשפחה המורחבת. לירי ואחיותיה היו אמונות על השולחן המעוצב, בוחרות את הצבע ואת הקונספט, אך לא השנה. "אנחנו משפחה מאוד מגובשת", אומרת שירה, "קשה להמשיך לעשות דברים שהיינו רגילים אליהם כשלירי נמצאת בשבי. לכן לא חגגנו אף חג מאז, חוץ מחנוכה, שהאמנו שאולי יהיה איזה נס. וגם אז, רק הדלקנו חנוכייה. לחגוג את פסח אני בכלל לא מסוגלת, לא רואה איפה החירות פה".  

שי: "זו גם תחושת אשמה, אנחנו לא מסוגלים לשבת בלעדיה". שירה: "לא רק ארוחות חג, אין אצלנו מאז גם ארוחות משפחתיות משותפות, כי זה מסמן את המשפחתיות שהייתה, והיא לא נמצאת. מבחינתי, שישי־שבת הם הימים הכי נוראיים מכל השבוע. הייאוש טוטאלי. אני מיואשת, עצובה, עצבנית, הכל ביחד. אני עדיין במאבק ובמלחמה, אבל מבחינה נפשית אנחנו כבר די מרוסקים. לא האמנו שנגיע לחצי שנה, לא חשבנו על זה בחלומות הכי פרועים שלנו". 

בוחרים לדעת הכל 

את משפחת אלבג פגשתי לראשונה שבעה ימים לאחר האסון. היה זה כשאביחי ברודץ, שאשתו הגר ושלושת ילדיהם עפרי, יובל ואוריה נחטפו לעזה (וחזרו בעסקת החטופים בנובמבר), הציב כיסא בחזית הקריה בתל אביב, וכתב על שלט "המשפחה שלי בעזה". במהרה, למרות איומי הטילים, משפחות חטופים רבות התאספו סביבו, בהן משפחתה של לירי אלבג.

"כשאביחי ברודץ יצא עם השלט, קמתי ואמרתי להם ‘בואו לשם, כי בבית אין לנו מה לעשות'", אומרת שירה. "לא אשכח את השבוע הראשון, את הבקרים של ה-8 באוקטובר ושל ה-9 באוקטובר. שאלנו 'מה עושים?'. היינו כל כך אבודים, לא הפסיקו להגיע לכאן אנשים. אחרי שבוע אמרנו שזאת לא שבעה, ושמי שרוצה לפגוש אותנו שיבוא לקריה. יצאנו והיינו שם כמעט חודשיים". 

דמעות עולות בעיניה של שירה, דווקא ברגע הזה, כשהיא מתארת את אותה שבת שנייה. כשאני שואלת אותה מה מציף אותה ברגע הזה, היא עונה על הזמן: "אנחנו כבר חצי שנה אחרי הסיטואציה הזאת. אני נזכרת ואומרת, איזה כיף לאביחי, הוא קיבל את המשפחה שלו בחזרה - אנחנו עוד לא". 

שירה אף התייחסה לסרטון בעצמה באופן פומבי והעידה כי הוא יותר גרוע ממה שהם דמיינו. "רק שמענו מה קרה להן ב־7 באוקטובר. לא ראינו שום דבר מעבר לתמונה של הבנות יושבות על המיגונית, שאותה חמאס גם פרסם בטלגרם, וגם לא ראינו כלום מעבר לסרטון של הג'יפ שלפיו ידענו שהיא חטופה", אומרת האם. "הם הראו את מה שהבנות שנחטפו חוו באותו רגע, את הכמות האדירה של מחבלים שהיו שם, את איך שהם התנהגו אליהן, איך שהם לקחו אותן לג'יפ. ומה שקרה שם הרבה יותר מזעזע ממה שהם הראו לנו, כי נרצחו שם בנות".

כאמא זה בוודאי מייסר לראות. 
"נכון, אבל אני רוצה לדעת הכל, אני בוחרת לדעת הכל, אני רוצה להרגיש, לנסות להבין מה לירי עברה. מבחינתי זאת החובה שלי. לכן היה לי חשוב לראות. ראיתי שהבת שלי חזקה, הן כולן היו גיבורות".

באיזה אופן?
"נרצחו להן חברות, הן היו יכולות להיכנס להיסטריה או לשדר לחץ, ואולי אם הן היו עושות את זה, היו רוצחים אותן במקום. מבחינתי הן גיבורות, במלוא מובן המילה". 

המשמרת הראשונה
ב־7 באוקטובר אלי וגיא היו בחו"ל. שירה, רוני ושי היו בבית. לירי הייתה בבסיס נחל עוז. היא סיימה קורס תצפיתניות והגיעה לבסיס ביום חמישי, יומיים לפני האסון. היא אפילו לא הספיקה לפרוק את התיק. ביום שבו פרצה המלחמה, שירה הייתה אמורה לנסוע לבקר אותה ולהביא לה ציוד לבסיס החדש. שירה: "היא עשתה לי רשימה מה להביא לה. היא גם רצתה שאכין לה אוכל כמובן, שיהיה לה למשך השבוע. היא הגיעה עם התחושה שזה יהיה כמו בית מבחינתה", אומרת שירה.

"הייתה אמורה להיות לה משמרת מ־8:00 עד 12:00, ואז הפסקה לשעתיים, אז קבענו שאבוא ב־12:00. ביום שישי היא כבר הספיקה לספר לי שהבנות קיבלו אותה נורא נחמד ושהאווירה ממש טובה. אבל היא אפילו עוד לא עשתה משמרת, הייתה לה רק חפיפה. ואז בשבת בבוקר ב־6:30, היא התקשרה אליי".

מה היא אמרה? 
"שמעתי את הבומים ברקע. היא אמרה שהן במיגונית, שהן קפצו מהמיטה, שהיה בום חזק, אפילו לא הייתה אזעקה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלה בעוטף, ופה אין אזעקות. אז אני ככה צוחקת איתה ואומרת לה שאני מבינה שהביקור שלי בוטל היום. אנחנו מנתקות, ואז מסתמסות. פתחתי חלונות וכבר שמעתי אזעקות פה מרחוק. הבנתי שמשהו קרה. הערתי את הבנות. עוד לא התחילו השידורים אפילו, וכל הזמן הזה אנחנו מסתמסות איתה בוואטסאפ".

ומה היא כתבה?
שי: "לירי מאוד רגועה, היא אמרה ‘הכל בסדר, אנשים חיים פה, זה רק אזעקות, לא קרה כלום'. בדיעבד, משיחות עם חברות שלה אנחנו יודעות שהיא גם אמרה להן שהכל בסדר". שירה: "היא שלחה לנו סרטון שלה עם חברה במיגונית, וראינו את קפוצ'ון התכלת שהיא לבשה. ב־7:30 דיברתי איתה עוד פעם וכבר שמעתי יריות ברקע. שאלתי אותה מה זה, והיא ענתה שיש חשד לפשיטה. שאלתי ‘מה זה פשיטה?', היא אמרה ‘חדירת מחבלים'. אבל שוב, היא אמרה לי הכי ברגוע שהכל בסדר, ומכיוון שהיא רגועה, אני רגועה". 

רוני: "חשבנו שיש שם לוחמים, שגם אם יש כמה מחבלים, הם יחסלו אותם". שירה: "בשעה 7:44 היא שלחה הודעה בקבוצה ‘המצב לא טוב, חדרו למוצב, ירו עלינו, לא נפגעתי'. וזהו. ניסינו להתקשר אליה, שלחנו הודעות". שי: כל אחד מאיתנו ניסה להתקשר". רוני: "עד 8:01 היה וי כחול בוואטסאפ, אחרי זה כבר לא היה. היו רק שני וי. אמרתי, טוב, אולי היא ראתה, אולי היא לא יכולה להגיב, אולי היא ברחה ומתחבאת ובגלל זה היא לא מדברת איתנו".

השעות חולפות, ובינתיים מנסה המשפחה של לירי לאסוף כל שביב מידע. שי פונה לחיפושים באינסטגרם, רוני הצטרפה לקבוצת וואטסאפ של גולני־נחל עוז, ושם נחשפה לחיפושים נואשים אחר לוחמים שהקשר עמם נותק. שירה צלצלה למפקדים מהקורס של לירי כדי להבין למי היא יכולה לצלצל בבסיס. "היינו אבודים", אומרת שירה, "היינו כל היום בטלפונים". 

רוני התקשרה לכל בתי החולים בארץ. "הם אמרו שלירי לא שם, ואז אחרי חצי שעה צלצלתי שוב", היא מספרת. "ככה נון סטופ. בערך בשעה 13:00 בדקתי את האיכון של הטלפון של לירי, וזה הראה לי שהוא נמצא בעזה. סגרתי את הטלפון, נבהלתי, אפילו לא צילמתי מסך. אמרתי להם שראיתי את הטלפון של לירי בעזה והם אמרו לי שאין מצב, שיש בעיות תקשורת. התקשרתי לאבא בהיסטריה להגיד לו, והוא רק אמר לי ‘רוני, תהיי חזקה, תהיי חזקה בשביל אמא, אל תישברי ככה', אני ממש זוכרת את זה". 

הוא כבר הבין.
רוני: "הוא לא, הוא הבין משהו אחר". שירה: "מאחר שהוא לא היה בארץ, הוא בדק עם חברים, שאמרו לו ‘אין נחל עוז', אז הוא כבר חשב שאיבדנו אותה. כשהוא נחת, הראיתי לו את הסרטון שגילינו אחר כך, והוא כל כך שמח שהיא חטופה בעזה. אמרתי לו ‘מה אתה שמח, הבת שלנו בעזה'. הוא ענה, ‘את לא מבינה, לפחות היא חיה'".  

"הייתי גם ככה כבר עצבנית ולא היה לי מה לעשות. התחלנו לנסוע ואמרו לנו שהעבירו את התצפיתניות לאסף הרופא. אמרנו, טוב, נתחיל באסף הרופא, זה יותר קרוב". בינתיים בבית, אפיק, בן הזוג של רוני קרא לה לצאת החוצה. "לא הבנתי למה הוא צריך שאצא החוצה לבד", היא מספרת. "הוא אמר לי ‘אני צריך שתראי רגע משהו'. זה היה בסביבות 19:30־20:00". 

הוא מראה לך את הסרטון שעלה לטלגרם?
רוני: "כן. הסתכלתי והתחלתי לצרוח. זיהיתי אותה מיד. הדבר הראשון שיצא לי מהפה היה ‘היא בחיים'. כולם נבהלו מהצרחה שלי ויצאו החוצה לראות למה אני צורחת. שי שאלה מה קרה לה ואמרתי שנראה לי שהיא חטופה. שי פשוט נפלה על הרצפה והתחילה לצרוח". שי: "חטפתי התקף חרדה שם, חשבתי ‘אין מצב, אין מצב'". 

שירה: "המשפחה התקשרה לגיסי ואמרה לו לחזור הביתה. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי רק ‘בואי נחזור'. כבר חשבתי שבאו להודיע שהיא איננה, חס ושלום. כשנכנסתי הביתה לא ראיתי קצינים, רק ראיתי את המשפחה יושבת במטבח. הם הושיבו אותי ואמרו לי לצפות. הסתכלתי, אמרתי להם ‘זאת לא לירי, לירי בחמ"ל'".  

אף אחד מבני המשפחה לא התנגד לקביעה של שירה, והם המשיכו בחיפושים, עד שבשעות הקטנות של הלילה שירה ביקשה מבתה שי שתראה לה את הסרטון שוב והיא הבינה שזאת לירי. שבע תצפיתניות נחטפו מנחל עוז, מביניהן, אורי מגידיש חולצה בשלום, וגופתה של נועה מרציאנו הובאה לקבורה בארץ. חמש תצפיתניות עדיין בשבי.    

עברה ארבעה־חמישה בתים

בנוסף לכל הקשיים שאיתם מתמודדת משפחת אלבג בחצי השנה האחרונה, הם נאלצו להתמודד בתחילת החודש עם אירוע חריג, כאשר זר אבלים נשלח לביתם עם הכיתוב "יהי זכרה ברוך. כולנו יודעים שהמדינה היא החשובה ביותר". "למזלנו הזר הגיע לשער הכניסה של המושב, ולא לבית שלנו", אומרת שירה. "זה היה לפני כניסת שבת, קצין הביטחון הבין שמדובר במשהו חריג, ולקח אותו למשטרה. לנו סיפרו על כך רק בראשון בבוקר. זה מזעזע".

על פי הדיווחים מדובר בגורמים איראניים ולא בהתנכלות מבית. רוני: "אנחנו רוצים לקוות שבאמת מדובר בגורמים איראניים, ולא במישהו מישראל. כששמעתי על זה בהתחלה, לא הבנתי איך זה הגיוני. כמה רוע לב צריך בשביל לשלוח זר כזה למשפחה. הרי לירי, לפי מה שאנחנו יודעים, בחיים. מה עשינו רע שמגיע לנו זר כזה? מה לירי עשתה רע שמגיע לה זר כזה?".

שירה: "אמרתי שעם האיראנים אוכל להתמודד, אבל עם גורמים מבית יהיה לי קשה יותר להתמודד נפשית. במקרה לירי נחטפה, לא שאלו אותה מה היא הצביעה בבחירות, היא אפילו עוד לא יכלה להצביע בבחירות האחרונות. אנחנו יודעים שיש פה חילוקי דעות, אבל נושא החטופים הוא לא דבר פוליטי, נקודה. ואם זה היה מישהו מבית, זה היה כאילו לוקחים את הנושא הזה לכיוונים הפוליטיים". 

חצי שנה חלפה, וזמנם של החטופים אוזל. "הזמן קריטי", מדגישה שירה. "אנחנו גם אפילו לא יודעים מה הן עוברות שם עכשיו". "אנחנו נאחזות בסיפורים שסיפרו לנו לפני 140 יום", אומרת שי. את העדויות שנחשפו לציבור מבעד לישיבות בכנסת או באמצעות התקשורת הזרה שמעו שירה והבנות במו אוזניהן מהחטופות ששבו. ההאזנה לאותם הפרטים שוב, מפיהן, מתוך ההבנה כי זאת המציאות של הבת והאחות האהובה שלהן, מצמררת. "ממה שידוע לנו בינתיים לירי עברה לפחות ארבעה־חמישה בתים", מתארת שי, "והיא הייתה צריכה לנקות לשובים שלה ולבשל להם. סיפרו לנו שהחטופים התקלחו בפעם ראשונה אחרי 30 יום".  

רוני: "היו שעות מסוימות שהיה מותר להן לדבר, ושעות שהן היו צריכות לשמור על השקט והן היו לוחשות ביניהן. אם היא הייתה צריכה לשירותים, היא הייתה צריכה לקרוא לשומר, ולפעמים זה היה לוקח זמן עד שהיו מגיעים לקחת אותה". שירה: "אסור היה להם להחזיק ידיים או להתחבק. נגיד אם מישהו בכה או שהיה לו לא טוב, אסור היה לחבק אותו.

הן היו צריכות להתקלח עם דלת פתוחה, אסור היה להן לסגור את הדלת". שי: "ואנחנו גם יודעים שבפעם האחרונה שראו את לירי, זה היה במנהרות". שירה: "כשהחטופות ששוחררו ב־30 בנובמבר חזרו, הן סיפרו שהן היו איתה במנהרה ושהיא הייתה שם כבר שבועיים לפני. גם על המנהרות שמענו שיש לחות מטורפת, שאין אור ואין אוויר כמו שצריך. וכשהן רוצות לכבס לעצמן את הבגדים ולנקות את התחתונים, אז הן צריכות ללבוש את זה רטוב, כי זה לא מתייבש במנהרה. זה גם גורם למחלות ולכל מיני דברים. סיפרו לנו גם שאין מים, שהמים הם מי ים, והיו ימים שגם לא הייתה אספקה של מים בכלל והן היו צריכות ממש לשתות בהקצבה. אבל כל זה נכון ליום ה־55". 

וישנה המחשבה המבעיתה ביותר על המתרחש בשבי, על הפגיעות המיניות, שעדות להן קיבלנו שוב לאחרונה מעמית סוסנה, ששוחררה משבי חמאס וסיפרה באומץ על שעבר עליה. "המחשבה הזאת, שלירי עדיין שם ועוברת את כל הזוועות האלה, ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר כדי להגן עליה, שוברת", אומרת שי.  

כשאת אומרת שאין עזרה, איפה את מרגישה את האטימות?
"עצם זה שהם לא כאן, זאת כבר מבחינתי אטימות. ברור לכולנו שהיה צריך להיות לחץ צבאי. אני חושבת שאם לא היה לחץ צבאי, לא הייתה את העסקה הראשונה, אבל היו מקומות בדרך שאפשר היה לעשות עסקה נוספת, ומכל מיני שיקולים הם לא דאגו לבצע אותה. היום אנחנו במצב שגם אין לחץ צבאי, גם אין את כל מה שהם הבטיחו, גם מכניסים להם סיוע הומניטרי, גם כל העולם נגדנו וגם החטופים לא פה. זאת אומרת, הפסדנו בכל החזיתות ואף אחד לא מצליח להסביר לי איך מפה מחזירים את החטופים. אני לא מקבלת תשובה". 

מתי יגיע הסוף?
החזית שנפתחה השבוע עם איראן התרחשה במקביל להודעת חמאס שהוא מסרב למתווה העסקה. בהמשך השבוע העביר חמאס מסר שלפיו הוא דורש בין היתר ערבויות בינלאומיות להפסקת המלחמה לפני שהוא משחרר מספר קטן של חטופים. "כל פעם קורה משהו שנותן לחמאס תירוץ לא להתקדם בעסקה", אומרת שירה. שי: "אני שואלת את עצמי כל הזמן מתי נראה את הסוף? מתי נראה את האור".  שירה: "אני חייבת לציין שאנחנו רואים את האור, אנחנו רואים שהיא חוזרת, אנחנו מדמיינות אותה פה בבית". 

מה אתן מדמיינות?
רוני: "אני מדמיינת את הרגע בבית החולים כשאנחנו, האחים, רצים ומחבקים אותה. אני מדמיינת איך אני אפול על הרצפה, כי אני לא אקלוט שזה אמיתי. אני מדמיינת את הדגלים בכניסה למושב, ושכולם יחכו לאורך הדרך וישמחו שהיא חוזרת הביתה". שי: "כל החלומות שלנו על לירי הם סביב החזרה שלה הביתה. משהו בלב אומר לנו שהיא חוזרת. אין תסריט אחר, היא מגיעה".

שירה: "גם בחלומות היא אומרת לנו שהיא בסדר. בחלום האחרון שחלמתי עליה היא אמרה לי ‘אמא, הכל בסדר'".  רוני: "אני מקווה שזה שכולנו חולמים עליה מסמל שהיא באמת תחזור הביתה, שהיא בסדר". שירה: "שהיא עוד בסדר נפשית, שהיא חזקה נפשית, שהיא מצליחה לשרוד את זה". שי: "כשאני מתפללת ומדברת אליה, אני אומרת לה ‘רק אל תישברי, תמשיכי להיות חזקה, תמשיכי להיות אופטימית, תמשיכי לראות את הסוף'. הוא חייב להיות טוב".

שירה: "לירי היא ילדה של אנשים, היא יודעת לקרוא סיטואציות חברתיות ולהסתדר עם כל סוגי האנשים. אז אני רוצה ונוטה להאמין, גם לפי מה שהצלחתי להבין מהשבים נכון ליום ה־50 לשבי, שהיא יודעת להסתדר". איזו אחות היא לירי? רוני: "לירוש היא אחות טובה. בכללי אנחנו, האחים, מאוד מחוברים. עושים הרבה דברים ביחד. ברור שיש את הריבים של אחיות, לקחת לי את הבגד, לקחת לי את הנעליים. אבל עכשיו אנחנו רק מחכות לריב איתה", היא מוסיפה בחיוך. 

"לירי יודעת לחיות", אומרת שי, ומספרת שהכינוי שלה הוא "שרה דאוורה" - כלומר "שרה המטיילת" בעיראקית. כי היא כזאת, מבקשת לחוות כל רגע, כל יום, כל עונג שהחיים יכולים להציע. מאז ה-7 באוקטובר, ימי שישי קשים במיוחד עבור המשפחה. זה היה הזמן המיוחד שלהם. לירי הייתה מסמנת את בתי הקפה החדשים שטרם ביקרו בהם, והמשפחה הייתה מתכנסת. "יש דברים שאנחנו מחכים ללירי כדי לעשות אותם", אומרת שי.

"כל שבוע היינו אוכלים סושי ביחד, כל האחים. עכשיו נשבענו שעד שלירי לא חוזרת אנחנו לא נוגעים בסושי". המשפחה מתעדת עבורה את כל הרגעים הגדולים והקטנים שהם עוברים בחצי השנה האחרונה. שי ורוני שולחות לה הודעות באינסטגרם, והן פתחו לה תיבת מייל שכתובתה הופצה למשפחה ולחברים. שם אפשר לדבר אל לירי, לספר לה על הנעשה, לשתף בתחושות. "כמעט כל יום רוני ואני שולחות לה מייל שמסכם את מה שעשינו, שהיא תדע שעשינו את כל מה שאפשר", אומרת שי. "כשרוני ואני טסות עם המשלחות, אנחנו דואגות להביא לה משהו קטן שאומר: ‘לירי, היינו במקום הזה כדי להחזיר אותך'".