השבוע תסיים קבוצה של 13 משתתפים פרויקט לימודי שואה. אין מדובר בתלמידי תיכון, או באחת מהקבוצות האחרות שאנו רגילים לשמוע עליהן שמשתתפות בתוכניות לימודים כאלה. הפרויקט שעליו נספר הוא פרויקט מיוחד, שהתקיים בחודשים האחרונים, מאחורי חומות הבטון הגבוהות וגדרות התיל החשמליים של כלא אשל הסמוך לבאר שבע.
קיבוץ גברעם שפונה ב-7.10 מתאושש: 35 משפחות חדשות צפויות להיקלט תוך חודש
"ההתרגשות בשיאה": חסידן ורוד הגיע לראשונה לעיר אילת | תיעודים מרהיבים
במקביל לבית הסוהר הזה, בין תאי בתי כלא אחרים בארץ, מעל 150 אסירים נוספים יסיימו בשבוע הקרוב את לימודיהם בפרויקט לימודי השואה המיוחד ובסה"כ 300 איש השנה, בשני סבבי למידה, ב-15 בתי כלא ברחבי הארץ.
בצעד חריג, אפשרו לנו השנה יד-ושם ודוברות שב"ס להציץ פנימה ולקיים מפגש ראשון מסוגו ונדיר עם האסירים שלקחו חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה. האסירים שיתפו בהיכרות הראשונה שלהם עם סיפור השואה, בקווי הדמיון והשוני שהם מצאו בין אז להיום, ובתובנות שהגיעו אליהן בעקבות השתתפותם בפרויקט.
הפרויקט הוא שיתוף פעולה מיוחד בין יד-ושם לשירות בתי הסוהר, והוא מביא את תכני השואה – לתוך כתלי בית הסוהר. המטרה היא ללמד את האסירים את היסטורית השואה, שחלקם הגדול מעולם לא נחשפו אליה. הדגש הוא על סיפורי הגבורה וההישרדות של היהודים בשואה, ובאמצעותם נידונים ערכים כמו גבורה, אומץ, הקרבה, דבקות במטרה ועוד.
האסירים בקבוצת הלימוד הורשעו בעבירות שונות, חלקם מרצים מאסרי עולם בגין עבירות חמורות, חלקם מאסרים קצרים על עבירות צווארון לבן. כל האסירים מקפידים להגיע מידי שבוע לשיעורים, הם משתתפים באדיקות בכל המשימות ובדיונים בהנחיית המדריכים. חלקם גילו במהלך הסדנאות שהם דור שלישי לשואה והחליטו לחקור את שורשי משפחתם. לראשונה בחייהם הם נגעו בעצבים חשופים שנמנעו מלגעת בהם כל חייהם. אותם אסירים החליטו לראשונה לפתוח את סיפור השואה עם משפחתם.
בית הסוהר אשל הוא חלק ממתחם של ארבעה בתי כלא שנקרא כלא באר-שבע, המצוי כ-5 ק"מ דרומית לבאר שבע. אשל, הוא הגדול מאותם ארבעה במתחם והוא גם אחד מארבעה בתי סוהר של שב"ס שהנם ברמת בטחון מרבית. בבית הסוהר כ-900 אסירים ב-12 אגפים, ביניהם אגף לאסירים ביטחוניים, אגף לאסירים בגמילה, אגף לשיקום אסירים שמועד שחרורם מתקרב ומפעלי תעסוקה לאסירים.
רב כלאי תהילה הייטמן מדמוני, שהינה ראש תחום ערכי קהילתי פירטה בפנינו על התוכנית שנקראת "ניצחון הרוח", אחת מתוכניות החינוך הערכי שמטרתה הנחלת זיכרון השואה לאסירים. התוכנית פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם מדור כוחות הביטחון ביד-ושם למעלה מ-7 שנים ובנויה כתהליך של העמקת הידע ההיסטורי, תוך חיבור ושילוב עם נושאים ערכיים ודילמות העולות בהקשר לזהות היהודית ולמוסר האנושי.
רב כלאי הייטמן מדמוני מציינת, ש"נוסף על מטרות אוניברסליות אלה, נדונות סוגיות ערכיות הקשורות בתהליכי השיקום והשינוי של האסירים, כגון האמונה הפנימית ביכולת לעשות שינוי, כוח הרצון והתמודדות במצבים קשים ומשתנים ועוד".
התוכנית מתקיימת בסבבים, בין החודשים פברואר- אפריל והנושא המרכזי שנבחר ע"י יד ושם השנה הינו- "קהילות". לצד הפעילות הקבוצתית, התקיימה סדנא באותו נושא שתוצריה יוצגו ביד-ושם. בחודש יוני הקרוב צפוי להתקיים כמדי שנה, יום סיור לאסירים העומדים בקריטריונים ביד-ושם.
עידית היא קצינת חינוך בכלא שמרכזת את פרויקט "ניצחון הרוח". היא מספרת שהקבוצה כללה אסירים מכלל האגפים בכלא עופר והתכנסה החל מפברואר אחת לשבוע. "למדנו על הגטאות, על האידיאולוגיה הנאצית, בסיום המפגש אסירים עשו עיבוד לחוויה אישית שהם חוו. כל פעם עיבדנו חלקים של תכנים שלמדנו כאן על החיים האישיים שלהם". הקבוצה הייתה מאוד רצינית לדבריה.
את א' פגשנו שלא במתחם הביקורים המאובטח, אלא במרכז החינוך של הכלא, הוא בן 28 מעיר גדולה במרכז הארץ, בגיל 20 הוא נשפט ל-14 שנה בגין הריגה ונכלא בבית הסוהר. לדבריו, עבר בכלא טיפולים בהתמכרויות לסמים ולאלכוהול במשך שנה וחצי וגם טיפול באלימות במשך תקופה דומה. יחד עם הקבוצה של טיפול באלימות, השתלב בפרויקט של "ניצחון הרוח". "ביקשו ממני להצטרף והסכמתי" הוא אומר ומודה: "בהתחלה לא רציתי, אמרתי מה יש לי לעשות, סתם להקשיב על השואה? מה זה מעניין אותי?".
עידית קצינת החינוך מספרת שהם השקיעו בגיוס לפרויקט ובחשיפתו לאסירים. כל קצינת חינוך עברה באגף ופרסמה במודעה ובדרכים נוספות על כך שנפתחת קבוצה שתעסוק בהנחלת השואה, אכן "ראינו את ההתעניינות". שאלנו, מה המניע של האסירים להיות חלק מהפעילות הזו? והיא השיבה: "הרבה פעמים זה מתוך סקרנות, יש אנשים שזה מחוסר ידע, מה זה בכלל שואה? או דברים שהם למדו ורוצים להמשיך ולהשלים לעצמם את הפאזל. יש גם אנשים שהם ממשפחות של ניצולי שואה, שרצו להעמיק בנושא".
היא מוסיפה ואומרת ש"לא קרה מקרה שאמרנו שמישהו לא מתאים לקבוצה, להיפך, הקבוצה מתאימה לכולם". למרות ספיקותיו, א' בהדרגה נרתם לתהליך: "אני יושב כבר שבע וחצי שנים בבית סוהר, כל שנה אני הולך לטקס, לא כל כך מתעניין בזה, בא להראות נוכחות, העיקר לצאת מהאגף לשעה וחצי, זה משחרר לראות אנשים מהאגפים, חופש של שעה, להרגשה טובה".
הוא אומר ש"בהתחלה למדתי על השואה ולא כל כך הראיתי נכונות, לא התעניינתי. הייתי יושב, מקשיב, סבבה. היינו רואים מלא סרטונים של דברים שקרו בשואה, דמויות איך היו הורגים יהודים". אך ממפגש למפגש העניין התעורר אצלו ,"זה צמרר בגוף, היה קשה להכיל את הדברים, גם לדבר על זה, גם לחשוב על זה, להבין מה קרה שם? מה עשו להם? איך רצחו אותם?".
א' חש שהתכנים העמיקו וחלחלו בו יותר ויותר. בשלב מתקדם יותר בתוכנית, קצינת חינוך פנתה אליו: "רצתה שאני אבדוק אם יש לי מישהו במשפחה שהוא ניצול שואה. אמרתי לה- אין בעיה אני אבדוק". א' התקשר לאביו, "תמיד עניין אותי אם יש לי גם משהו כזה במשפחה? הוא אמר לי שסבא שלי, אבא שלו הוא ניצול שואה מרומניה". השיחה הסתיימה, "הוא אמר אני לא יכול לדבר על זה בטלפון, התקשרתי אליו שוב, שאלתי אותו - איך סבא שלי היה בתור ילד? איפה הוא היה? מה אתה יודע?".
השיחה הזו בלבד כבר טלטלה אותו, "בשלושה ימים הראשונים רק חשבתי על סבא שלי, היה קשה לי לישון". א' התחיל לאסוף מידע, "סבא שלי הוא הניצול היחיד מהמשפחה, וכל המשפחה נרצחה. זה ממש נגע בי". קצינת החינוך שאלה אותו, אם הוא רוצה להשתתף בטקס? הוא השיב לה מיד "כן! תביאי את הדבר הכי ארוך והכי מרגש, הפעם אני הולך על הכול!".
ביום בו התקיים הריאיון התחילו החזרות לטקס, "זה מאוד מרגש אותי עכשיו, כשאני יודע שסבא שלי ניצול שואה" הוא אומר ומוסיף: "היום כשמדברים על השואה, זה יותר מעניין אותי, כשיהיה קבוצות ודברים להשתתף, אני מאוד אשמח להיות חלק, ללמוד על השואה דברים חדשים, לשמוע סיפורים מרתקים, עדויות".
א' מציין שלפני שבועיים הקבוצה נפגשה בזום עם ניצולת שואה ושכעת הוא מבין "כמה העם סבל ושצריך להיות מאוחדים יותר, עם כל מה שהוא עבר ומה שהוא עובר, עם כל המצב של המלחמה. זה דברים שאותי יותר מחזקים". הוא מצהיר: "כל שנה אני אשמח להשתתף בטקס, עד שאשתחרר מבית הסוהר".
איילת אביב, היא המדריכה מטעם יד ושם. היא עובדת ביד ושם מ-2016, לפני כן עבדה 22 שנה בשב"כ. היא מציינת שהפרויקט הזה התחיל ביד ושם ב-2017 ונועד לכוחות הביטחון: צה"ל, שב"ס ולתחנות כבאות. מתקיימים שני סבבים בשנה, האחד שמתחיל בחודשי החורף, ונגמר ב-27 בינואר ביום השואה הבינלאומי. השני, הוא זה בו א' השתתף, שמסתיים בימים הללו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה המצוין בישראל. איילת מסבירה: "אני רואה את ההדרכה הזו כסוג של פלטפורמה לעיסוק בערכים, העיסוק שלי כאן לא משתנה בגלל שזה כלא, זה עדיין עיסוק בערכים".
אסיר אחר אותו פגשנו הוא מ'. מ' נכנס לכלא לפני כשנה וחצי וכבר הספיק לדבריו להשתתף "בהרבה קבוצות בכלא". על פניו, נראה תמוה הקשר שלו לתוכנית והוא מסביר מדוע הצטרף: "שמעתי על 'ניצחון הרוח', ושאלתי - מה זה? אמרו לי שזה בקשר לשואה. אתה יודע שהשואה באופן ישיר הכי לא קשור אליי".
הוא נזכר ביום בו היה עם הבן שלו בחוץ, "הייתה צפירה, כל העולם עומד והילד שלי שואל אותי למה כולם עומדים? אין לי תשובה... לא ידעתי מה להגיד לו. אני בבית האבא שיודע הכול, הילדים שואבים את הידע ממני. ואז זה ממש תסכל אותי שלא ידעתי מה להגיד לו".
על הנגשת הידע בתחום לאלה שלא מכירים אותו אומרת איילת המדריכה "זה המקום שאני מרגישה שתרמתי את תרומתי. למרות שאני עושה את זה מול הרבה בני מיעוטים, יש בזה ציונות, זיכרון השואה הוא סוג של ציונות". לאנשים ששואלים אותה: "את לא פוחדת?" היא משיבה שלא, ושהיא לא מתעסקת במה האסירים עשו, "אני לא יודעת וזה לא ענייני, אנחנו מדברים על אירוע שקרה, אנחנו עוסקים בזיכרון שלו, משמרים, איזה ערכים אנחנו לוקחים ממנו. הם לוקחים המון ערכים לחיים שלהם, עשיתי עוד קצת טוב בעולם".
בקבוצה של איילת, חוץ משניים, כולם בני מיעוטים. היא מרוצה מהם "רמת העניין שהם מביעים בתוכן, היא מדהימה. רמת העניין והרצון שלהם ללמוד מאוד גבוהים. הם צמאים לדעת, כל פעם הם באים עם שאלות ואני מבקשת מקצינת חינוך שתהיה להם מחברת שיוכלו לכתוב. אני אומרת להם - אני לא נותנת לכם את המחברת כי יהיה מבחן בסוף, זאת לא המטרה שלי, תכתבו בשביל עצמכם. מה שמדהים זה שהם כותבים".
איילת מבהירה שהקבוצה היא הטרוגנית, אומנם כולם כלואים, אך רמת הידע מאוד שונה. "יש כאלה שידעו ויש אנשים שהכירו, ששמעו. ויש פה אנשים שלא יודעים מה זה שואה, לא מכירים אפילו את המילה "שואה"".
מ' מודה: "המקום היחיד שחשבתי שאני אלמד בו דברים זה הכלא". הוא הצטרף לקבוצה ללמוד והיה המום: "מדובר פה על משהו שהוא לא מקרה שקרה ככה סתם... זה מקרה ענק! של עם שלם!" מ' שאל את עצמו: "איך לא לימדו את זה בבית ספר?". הוא אומר: "אתכם מלמדים את זה, אתם גם לומדים ערבית ועל דת האסלאם. אבל איך יכול להיות שאני חי במדינת ישראל ויש את הדבר הענק הזה ואנחנו לא יודעים?".
הוא עדיין לא נרגע, גודל האירוע פשוט הימם אותו, "זה דברים שאנחנו לא נחשפים אליהם, אני בן 39 וזאת פעם ראשונה בחיים שלי שאני נחשף לזה. אפילו החברים שלי היהודים לא יודעים לספר לי". לדעתו של מ' "כל העולם צריכים לדעת את זה, לא רק בישראל, זה רוע היסטורי גדול מאוד, ענק. צריך ללמוד את זה כדי לא לחזור לזה עוד פעם". מ' משתף אותנו בתחושותיו, "כשאתה מגלה אתה חווה את הכאב, ומרגיש אותו", ומעיד על עצמו, "אני שונא רציחות, אני דוגל בצדק, אפילו בתיק שלי אין אלימות".
הוא מספר שכולם שואלים אותו למה הוא משתתף בכל קבוצה שנפתחת? והוא משיב: "אני למדתי פה הרבה". מ' מסביר: "אני בא מרקע של מגזר ערבי, משפחת פשע, לא רקע פשוט. אמרתי שאני צריך לשנות את הדמות הזאת ואת עצמי. אני אלמד את הילדים שלי על השואה וכל מה שלמדתי פה. כשאני אלך הביתה, אני אספר להם משהו טוב. אני הולך לספר להם על הכלים שלמדתי, אפילו בגיל שלי אני לומד".
עידית אומרת שהקבוצה אהבה מאוד את איילת ואת התכנים בהנחייתה, "זה היה מאוד משמעותי עבורם. בסוף המפגשים הם לקחו חלק פעיל בהנצחת זיכרון השואה. הם הכינו תוצר, שקראנו לו "רכבת המשא". כל אחד בחר משפט שמתאר מה זו קהילה בשבילו". עידית מבחינה בשינוי בתפיסה אצל האסירים שהשתתפו בפרויקט, וגם בידע. "הם הפכו להיות שגרירים אצלנו בגף. אסירים נוספים שואלים מתי תפתח קבוצה נוספת, ואומרים- אני רוצה להירשם".
מ' מצהיר בפנינו: "אני תמיד אעמוד בצפירה, איפה שאני אהיה תמיד. אעמוד למען האנשים שמתו, היה פה רצח של עם שלם". מ' מסכם: "אם כל אחד ילמד את השואה בכללי, אולי בסופו של דבר נגיע לצדק. אתה ראית מה היה ב-7 באוקטובר, זה כאילו הגלגל חוזר על עצמו".