"נולדתי בינואר 1944 בעיר יאשי ברומניה", מספר יוסף ליבוביץ, בן 80, שעד ה־7 באוקטובר התגורר בקיבוץ ניר יצחק בנגב הצפון־מערבי.
הסיפורים מאחורי נאום הנשיא: הניצול שאמר לנכדה מכפר עזה - "שואה שניה לא תהיה"
הרב יוסי ערבליך נבחר ע"י הוועדה הציבורית להשיא משואה ביום העצמאות
"שני ההורים שלי היו יתומים ממלחמת העולם הראשונה. הם חיו בבית יתומים ביאשי ושם הכירו. לגבי תקופת השואה, אני זוכר מהסיפורים של אבא שלי שכל העיר הייתה בעצם גטו אחד גדול, מה שנקרא 'גטו פתוח', שבו יהודים חיו תחת מגבלות רבות ועברו המון סבל. היינו שבעה אחים, שישה בנים ואחות. שניים מהאחים שלי לא הכרתי, הם מתו מרעב לפני שנולדתי.
את התקופה שאחרי המלחמה אני כבר זוכר, בעיקר את הרעב. אני זוכר את עצמי על הכתפיים של אבא שלי, מחכה לחלוקה של מנות אוכל שהגיעו כסיוע ממדינה אחרת. אני זוכר תור אימים כדי לקבל מנת אוכל. ההורים סיפרו לי כל מיני סיפורים על השואה, לא באופן סדיר. אני זוכר שאבא סיפר שנלקח ברכבת, אבל הצליח לקפוץ וכך ניצל.
בשנת 1952 עליתי ארצה. מאז 1957 הייתי תושב ניר יצחק ועסקתי בחקלאות. יש לי ארבעה ילדים שמפוזרים בכל הארץ. ב־7 באוקטובר רק אני ואשתי היינו בבית. בשעה 06:30 התעוררנו לקול אזעקות, יריות ופגזים, ונכנסנו לממ"ד. בווטסאפ של הקיבוץ התחילו כל מיני ידיעות.
הדלקנו טלוויזיה ואי אפשר היה פשוט לקלוט את מה שאנחנו רואים. נשארנו בממ"ד, כשאנחנו כל הזמן שומעים יריות. אי אפשר היה לעכל את הסיטואציה. רוב האוכלוסייה התפנתה לאיזשהו בית ילדים ממוגן, ואילו אנחנו עדיין לא הבנו את גודל האירוע והחלטנו שאנחנו נשארים בבית בממ"ד.
ביום ראשון בערב התחילו לפנות את האוכלוסייה באוטובוסים לאילת. אנחנו עדיין לא רצינו להתפנות מהבית. ביום שני כבר דפקו לנו בדלת ואמרו 'לא משנה מה אתם חושבים, עכשיו אתם יוצאים מהבית'. עברנו בין הילדים שלנו עד שמצאנו דירה קטנה ברמת ישי. זה לא פשוט להיות מפונה מהבית חצי שנה. בקרן לרווחת נפגעי השואה מנסים לסייע לנו בכל מיני דברים.
הכרתי כמובן את חברי הקיבוץ שלנו שנרצחו. האמת, אני עדיין לא מעכל את מה שקרה ב־7 באוקטובר. ההרגשה היא שמאז שנולדתי, אני כל הזמן עובר מלחמות בפרקי זמן שונים. עברתי בארץ מלחמות, השתתפתי בהן, אבל עדיין אני לא מעכל את מה שקרה באותה שבת".