זהו בוקר ערב חג ביישוב עתניאל. הסביבה עצמה שקטה, אך קשה להתעלם מהסכנות שהדרכים טומנות בהן. אורית מקבלת אותנו בחיוך רחב. הוא נשאר על פניה גם כשהיא מתארת אובדן נורא. בעיניה ניכר הכאב. הפנים שלה מספרות את הניגוד שהיא מתארת במילים, היא לא מתעלמת מהכאב, הוא ישנו, כל הזמן.
טקס יום הזיכרון בסימן גבורת החיילים הבודדים שנפלו בעקבות המלחמה
האחים והאחיות שאיבדנו: המשדר המיוחד שינגיש לילדים את האובדן של 7.10
אבל היא מנסה להבין איך לחיות לצידו, בחיות, בשמחה, באהבה. זה מפתיע אבל היא בת 24 בלבד, ניכר שגם היא מופתעת. כבר ברגעים הראשונים היא אומרת: "במשך שנים לא הסכמתי להגיד את הגיל שלי, זה הרגיש לי מוזר. הרגשתי שאני הרבה יותר מזה. הרגשתי שאני בת 85".
לפני שאנחנו יוצאות למרפסת, אני מביטה בתמונות המשפחתיות שעל יד השידה, והיקף האובדן שעולה מהן מצמרר. ב־2008, בפיגוע בישיבת "מרכז הרב" שבירושלים, נרצח יונדב הירשפלד, בן דודתה של אורית. ב־2016 נרצח אביה בכביש 60. ב־2019 אחיה הבכור שלומי נהרג בתאונת אופנוע בדרך לעבודתו במשרד הביטחון. ואז הגיע 7 באוקטובר: בן דודתה, סרן אלחנן קלמנזון, שהיה לה כאב שני, נפל בקרבות בבארי, ואחיה הצעיר, סגן פדיה מנחם מרק, נפל בקרבות בעזה.
אורית מרק אטינגר, מרצה ואשת תקשורת, גרה כל חייה בעתניאל. היא נשואה לדניאל אטינגר, ויש להם ילד כמעט בן 3. היא כבר רגילה להיות הצעירה בכל חדר או בכל פאנל אבל גם יודעת, בצער, שלניסיון החיים שלה אין גיל. "ההרצאות שלי הן על החיים, על התמודדות", היא מתארת.
"כביכול, אנשים שלא מכירים אותי, יכולים לשאול מה אני כבר יכולה ללמד איש בן 80 שמגיע להרצאה על החיים, אבל ניגשים אליי בסוף ההרצאות להגיד לי שעד עכשיו הם לא הבינו את מה שאני כבר הבנתי. גם כשאני יושבת באולפן בערוץ 13 אני לא רק מרגישה צעירה יותר מכולם".
"נכון שלפעמים חסר לי ידע בתחום מסוים, אבל מבחינתי יש לי ניסיון חיים ומתוך הניסיון למדתי דברים לעומק. כמו למשל על המציאות ביהודה ושומרון. אני חיה פה כל חיי, פעם לא הבנתי למה אומרים שאנחנו לא צריכים לגור כאן, היום למדתי ואני חושבת שאני יודעת הרבה יותר ממי שאומרים את זה. הרי אחרים לא מכירים את המציאות שלי. לכן לדבר על זה באולפן, זאת שליחות".
המשיכה שלה לעולם התקשורת החלה במקרה או הייתה יד הגורל, תלוי בנקודת מבטכם. כשאביה נרצח ב־2016, הוצבו בפניה לפתע עשרות מצלמות, והיא תפסה את מקום המשפחה מולן. מאז נאלצה לעשות זאת שוב ושוב ושוב. אורית: "עד שאבא שלי נרצח לא הכרתי את העולם הזה בכלל. אני נערה דתייה מיישוב דתי שלמדה אז באולפנה. הייתי בסוף כיתה י"א כשאבא שלי נרצח. זה היה ממש ביום הראשון של החופש הגדול. מבחינתנו, איבדנו הכל, אבל אז גם מלא כתבים פתאום עלייך. אצל פדיה אחי ז"ל, עמדתי שוב מול מיליון מצלמות, אבל כבר ידעתי איך זה עובד".
אני מניחה שההתייצבות מול התקשורת, בוודאי ברגעים קשים כאלה, לא פשוטה.
"יש לזה תמיד גם את המורכבות, אבל מצד שני, אנחנו גם רוצים שישמעו, אנחנו רוצים שיידעו על המשפחה, רוצים שיידעו מה קרה. גם בשבעה של אבא, כשאנשים הגיעו לבקר, רציתי לחזק אותם. הרגשתי שזה לא רק האובדן הפרטי שלי, שיש פה בן אדם מדהים וגדול שנרצח ואני רוצה שאנשים ייקחו את האור שלו וימשיכו".
"ובאמת, כשאנשים יצאו מהשבעה, הם כתבו פוסטים על זה שהם שמעו אותי ויצאו מחוזקים. בסוף, אני מאמינה שלכל אחד יש שליחות, וכמו שאחותי הגדולה, לצורך העניין, לקחה את האחיות שלי, את פדיה ואותי אחרי השבעה באומנה וזאת הייתה השליחות שלה, חלק מהשליחות שלי היא כלפי חוץ".
ב־1 ביולי 2016 יצאו הוריה של אורית, יחד עם שניים מילדיהם, פדיה ותהילה, לכיוון ירושלים. "אגב, אני הייתי אמורה לנסוע איתם", מספרת אורית, "אבל בסוף החלטנו להישאר בעתניאל. אמא שלי תיאמה עם אלחנן (קלמנזון ז"ל - מ"ב) ושלומית אשתו, ששתי האחיות הקטנות שלי ואני נישאר אצלם, והם נסעו לירושלים, להיות אצל סבתא שלי, שלא תהיה לבד, כי סבא שלי נפטר.
אבא שלי נהג. אמא שלי, חוה (חוי), ישבה לידו. תהילה, בת 14 אז, ישבה מאחורי אבא שלי, ופדיה, שהיה בן 15, ישב מאחורי אמא שלי. כעבור 6 דקות של נסיעה לכיוון ירושלים, על כביש 60, ממש קרוב לכאן, רכב של מחבלים התחיל לעקוף את הרכב שלהם ופשוט ריסס אותם בכדורים. 29 כדורים פגעו ברכב עצמו, תהילה קיבלה כדור בבטן, נפצעה בינוני.
אבא שלי קיבל את רוב הכדורים בראש ובעמוד השדרה, ואמא שלי בסיום העקיפה קיבלה גם כדור בראש ונפצעה אנוש. היא איבדה את ראייתה בעין אחת. פדיה נפצע מרסיסים של זכוכיות בידיים וברגליים. הרכב התהפך והם נכלאו ברכב. אבא שלי לא הגיב. אמא שלי הייתה מלאה בדם, והם לא הצליחו לחלץ את עצמם".
והמחבלים ממשיכים לנסוע?
"המחבלים ממשיכים וחוזרים כדי לעשות וידוא הריגה. אבל אז מגיע פלסטיני שנסע אחריהם, ראה את זה ונעצר לידם. חשוב להגיד, היו רכבים שנסעו ולא עצרו לידם. אבל הוא כן עצר. גם אשתו היא אחות, והם טיפלו בתהילה, שהייתה פצועה עם כדור בבטן. הם עוצרים לה את הדימום, לפדיה הם מביאים טלפון כדי להתקשר לעזרה, והם אלה שחילצו את פדיה ותהילה מהרכב וגם אלה שגרמו למחבלים לברוח, ברגע שהם ראו אותם. כלומר, יכול להיות שגם אמא, תהילה ופדיה לא היו נשארים. נכון, פדיה בסוף נהרג, אבל עדיין, לפחות הם שרדו את זה".
איזה סיפור.
"זה סיפור מטורף, גם כשפדיה התגייס הוא אמר שהוא מסרב לחוות את חוסר האונים שהוא חווה באותו פיגוע, בתור ילד בן 15, שראה את אבא שלו נרצח מול העיניים ואת אמא שלו במצב אנוש, זו טראומה שנשארת איתך לכל החיים".
זה גם סיפור על אנשים.
"ממש. מבחינתי הערבי הזה שעזר להם הוא חסיד אומות העולם. כי לא רק שהוא עזר להם, מהרגע שהוא הציל את החיים של האחים שלי ושל אמא שלי, הוא היה מאוים. ערבים מהכפר שלו זרקו בקת"בים על הבית שלו. הרסו לו את החיים. החביאו אותו בתל אביב במשך תקופה ארוכה. מצד אחד הוא לא היה מאושר מבחינת המדינה שלנו, ומצד שני הוא לא יכול היה לחזור הביתה לכפר. אבל היום הוא גר במרכז הארץ".
חמש שנים לאחר הפיגוע אישרה שרת הפנים דאז, איילת שקד, תושבות קבע לא', האדם שסייע למשפחה. "הוא צריך להשיא משואה", מדגישה אורית, "הוא סיכן ואיבד את כל החיים שלו בשביל להציל יהודים. אבל מבחינתי, אלה שהיו סביב ולא עזרו הם גם חלק מהטרור. ראינו את זה גם ב־7 באוקטובר. מבחינתי כל מי שלא מחזיר את החטופים היום ולא מגלה איפה הם, תומך טרור, זה פשוט מאוד. לעומת אותו אדם, שבחר לעשות את המעשה האנושי".
מתי נודע לך על הפיגוע?
"הייתי בבית בעתניאל, ואז אלחנן הגיע והוא היה נראה מאוד חיוור ולחוץ. הוא לא בן אדם כזה בכלל. הוא שאל מי בבית, עניתי לו שאני, רינת ואסתר. הוא אמר לנו לבוא אליו הביתה, שנמצא ממש קרוב. אני הייתי בת 16 וחצי אז, רינת ואסתר בנות 8 ו־10, קטנטנות. נסענו לבית שלו, הוא השאיר אותנו שם ויצא".
"חיכינו בסלון, ואז אנשים מהיישוב התחילו להיכנס ולצאת עד שדודה שלי, אחות של אבא שגם גרה בעתניאל, סיפרה לנו על הפיגוע. לאט־לאט מהשיח מסביב הבנו שאבא נרצח ושאמא פצועה אנוש. לא ידעתי עדיין על פדיה ותהילה. רק כשהגעתי אחרי זה לבית חולים, ממש לפני שבת, הבנתי שגם פדיה ותהילה היו איתם בפיגוע, ושתהילה פצועה".
מה קרה אחר כך?
"אמא שלי הייתה פצועה אנוש ונשארה בבית החולים, התפללנו שהיא תחיה. היא לא הייתה איתנו לא בהלוויה ולא בשבעה של אבא. היא הגיעה לשבת ראשונה הביתה רק אחרי כמה חודשים. היא עם פגיעת ראש מאוד־מאוד קשה, פגיעת ראש זו פגיעה מאוד מורכבת, היא משנה את הבן אדם".
"זאת לא האמא שהייתה לנו לפני כן. בינתיים היו אז אחים קטנים ומישהו צריך היה להיות בבית עבורם, אז שירה אחותי ואמץ בעלה לקחו את האומנה עליהם, הם לקחו אותי, הייתי על הגבול מבחינת הגיל, ואחרי זה גם התחתנתי, ולקחו גם את פדיה, תהילה, רינת, אסתר. השניים שהיו בפיגוע ושתי האחיות שהיו איתי".
היום אמא נמצאת בתפקוד מלא?
"לא, היא עדיין עם מטפלת. היא במקום הרבה יותר טוב ממה שהייתה, חוץ מזה שאין לה עין. אם תראי אותה ברחוב, תראי אותה מתפקדת, הולכת, אבל יש הרבה דברים שאנחנו מרגישים, שאנחנו רואים שהיא אחרת. בשנה הראשונה היא דיברה איתנו כאילו אבא חי, אני גם כותבת בספר שלי 'קרן אור שבורה' על ללמוד לקבל שוב את אמא. כל החיים היא טיפלה בנו, ופתאום אנחנו צריכים לדאוג לה. איבדנו אבא, ועכשיו אנחנו דואגים לאמא".
הרב מיכאל (מיכי) מרק, בן 48 בהירצחו, היה איש מוכר במועצה. אורית: "יש כאלה שאומרים שהוא היה רב, אבל הוא לא היה רב במקצועו, הוא פשוט היה בן אדם חכם מאוד, גם בתורה. תביני, בגיל 40 הוא החליט שהוא יושב ללמוד תורה, הוא היה כבר עם עשרה ילדים, אבל מבחינתו זה היה חלק מהייעוד שלו. לצד זה הוא היה איש עסקים, איש העולם הגדול אבל עם זקן".
"הוא היה ממש איש של עשייה. גם כשפרסמו שהוא היה המנהל של ישיבת עתניאל, הוא עשה את זה בהתנדבות, כדי לעזור לישיבה. ובשבילנו הוא היה האדם שתמיד ידע לתת את העצות הטובות, להגיד את הדבר הנכון. הדברים שנערה צריכה, מישהו שיבוא ויכוון אותה להבדיל בין מה שטוב לבין מה שלא".
שנתיים ותשעה חודשים אחר כך, אחיה של אורית, שלומי, נהרג בתאונה בכביש 6, בדרכו לעבודה. "הוא לא היה אמור להיות בעבודה בכלל, זה היה ערב שבת", אומרת אורית, "הוא נסע בלילה להחליף מישהו, לעזור לו. הוא היה על אופנוע והוא באמת היה נהג זהיר, אבל אז חבורה של צעירים בדואים שנסעו בלי רישיון ובלי אורות, פגעו בו על כביש 6 על יד מחלף קריית גת. במשך יומיים הוא היה בסורוקה בטיפול נמרץ, בין שמיים וארץ, ישר אמרו לנו שככל הנראה זה מוות מוחי, אבל שנדע באופן סופי רק בראשון בבוקר".
מה את זוכרת מהיומיים האלה?
"שהוא נראה לנו הוא לגמרי, בלי שום פציעה. הוא נסע עם כל ההגנות האפשריות, וממש לא הייתה לו שריטה".
גם הפעם היה זה אלחנן שהגיע לבשר לה את הבשורה. אורית, אישה נשואה בשלב זה, הייתה בבית החדש שלה ושל בעלה. בליל שבת, בסביבות השעה 12:00 בלילה, דפק השכן בדלת. הוא ביקש מבעלה של אורית, דניאל, לצאת החוצה, שם חיכה אלחנן. כעבור זמן מה דניאל נכנס חזרה הביתה.
"ראיתי על הפנים שלו שמשהו לא טוב קרה", חוזרת אורית לרגעים ההם. "אמרתי לו 'די', עד שטוב לי בחיים, עד שהצלחתי להתגבר, ביקשתי שלא יספר לי שום דבר רע. הרי גם אחרי החתונה שלנו חמותי נפטרה מסרטן, לכן גם דניאל הוא יתום. אז באמת אמרתי כבר די, שאין לי כוח לשמוע, עד שמצאתי את הדרך".
אבל הבשורה הייתה חייבת להישמע.
"הוא אמר לי שהייתה תאונת דרכים קשה וששלומי נפצע אנוש. ישר התחלתי לבכות ואמרתי לאלוהים שיש גבול, שהוא לא ייקח לנו גם את שלומי. הרי שלומי ליווה אותי בחתונה שלי. אמא שלי הייתה בצד אחד עם חצי פנים והמטפלת שלה, ושלומי בצד השני, זו הייתה הסיטואציה".
בראשון קבעו את מותו של שלומי ודיברו עם המשפחה על תרומת איברים. "רק לחשוב על זה, עושה לך חלחלה, אבל מצד שני במותו הוא הציל חמישה אנשים".
זה בטח רגע בלתי נתפס.
"ממש. זה מטורף בעיניי שהיום הכי עצוב והכי קשה בחיים שלי, הוא היום שבו חמישה אנשים זכו לנס של החיים שלהם. זה יום שמבחינת משפחות אחרות, האהובים שלהם חזרו לחיים".
איך את מצליחה להחזיק את המורכבות הזאת?
"אני מבינה שהעולם הוא לא רק הכאן ועכשיו שאנחנו רואים, יש משהו שהוא הרבה יותר גדול מזה, זה לא רק אני אורית והכאב שלי. אני גם לא מאמינה שנתוני החיים שלך הם שמשפיעים על האם הם יהיו שמחים, מאושרים או נוראיים. הנה, נתוני החיים שלי הכי גרועים שיש ואני עדיין שמחה".
"באמת טוב לי בחיים האלה, טוב לי וכואב לי ועצוב לי ומורכב לי, ולא הייתי בוחרת את החיים האלה, לא הייתי רוצה לאבד לא את שלומי, לא את אבא שלי, לא את פדיה ולא את אלחנן, לא הייתי רוצה בזה, אבל כל עוד זו המציאות שלי כרגע ואין לי יכולת לשנות אותה, אני אתמקד במה שכן בידיים שלי, ומה שבידיים שלי זה איזה בן אדם אני בוחרת להיות בעולם ואיך אני חיה את החיים שלי".
ואיך את חיה אותם?
"בשליחות. כל עוד יש לי היכולת לעזור לאחרים, מתוך הכאב שלי, אז לפחות לכאב יש משמעות".
ב־7 באוקטובר אורית התעוררה בעתניאל. המשפחה חגגה יחד את החג. פדיה, מפקד מחלקה בגדוד צבר בחטיבת גבעתי, אפילו חזר הביתה מהצבא. אורית: "כשקמנו בבוקר, האפליקציה של היישוב התריעה להיכנס לממ"דים".
היו פה אזעקות?
"לא".
אבל היה חשש לחדירת מחבלים?
"ברגע ששמעו מה שקרה בדרום, פחדו שזה יקרה כאן. אז מיד הוקפצה כיתת כוננות, בעלי דניאל גם בכיתת הכוננות, הוא ישר יצא ואמר לי להיכנס לחדר עם צור, הקטן שלנו. אמרו לנו להיכנס לחדרים, לסגור תריסים. אומנם שבת, אבל כמובן סגרנו את כל התריסים של הבית. הוא אמר לי גם לפתוח את הטלפון ויצא. שמעתי מלא רכבים שנסעו פה, היה בלגן, ואז דניאל חזר ואמר לי שיש בלגן בכל הארץ".
מתי זה קורה?
"בסביבות 8 בבוקר. באזור 10:00 הוא כבר הוריד אותי אצל אמא שלי, כי קראו לו למילואים. פדיה יצא כבר שעתיים קודם לכן. כולם היו פה בטירוף, ואז פתאום התחלנו להרגיש שלאט־לאט הגברים נעלמים, הם התחילו להתגייס, ואנחנו יישוב שלרוב הנשים בו אין נשק. אני זוכרת שכל הזמן אמרנו 'טוב, אלחנן כאן'".
"אלחנן היה הרבש"ץ של היישוב במשך שנים, הוא גם פיתח כאן את כל ההגנות, הוא היה מדריך של כיתות כוננות בכל הארץ, הוא היה מומחה בזה, הוא גם עבד במוסד בשלוש השנים האחרונות. אבל אז, באזור הצהריים, הגיעה יחידת מילואים, הוא העביר להם את הפיקוד ונסע לבארי, יחד עם מנחם אחיו".
הם נסעו על דעת עצמם?
"כן. הם קלטו שיש בלגן, ואלחנן היה מומחה בתחום הזה, לכן רק אחרי שהם וידאו שהיישוב בידיים בטוחות, הוא הלך. הוא בכלל היה אמור להיות במילואים באזור כאן, אבל הוא פשוט נסע".
מתי הם מגיעים לבארי?
"באזור 18:00 הייתה הכניסה הראשונה שלהם לבארי. בדרך כלל בהגנה על יישובים אתה קודם כל מנטרל את האיום ואז מטפל בשאר, פה היה צריך גם לחלץ תושבים וגם עוד היו מחבלים בפנים, ואלחנן ידע מה לעשות. היה שם מישהו במילואים שגם גר בעתניאל והוא סיפר לנו שברגע שהם נכנסו, הם לימדו את כולם איך לעשות את זה".
השעות חולפות ובבארי מתחוללת מלחמה. אורית מתארת כי אלחנן (בן 42) ומנחם (בן 35) מחלצים, במשך יותר מ־16 שעות, עשרות אנשים, למרות הירי הבלתי פוסק והסכנות, הם גם מתעקשים לתת למי שהם מחלצים זמן על מנת שייקחו את משקפי הקריאה, את מכשיר השמיעה ואת שנדרש להם. בג'יפ צבאי שמצאו בבארי, שהיו בו רק ארבעה מקומות, הם צופפו את כל מי שאפשר ואמרו להם להוריד ראשים, כדי שלא יראו את הקיבוץ האהוב שלהם מלא בגופות. במרץ האחרון הוחלט להעניק פרס ישראל ל"צוות אלחנן", שהציל עשרות תושבים מיישובי העוטף.
אורית: "באזור 10:00 של יום ראשון הם נכנסו לבית. הם הגיעו מהשמש, והבית היה חשוך והמחבל התחבא בחושך. כשהם פתחו את הדלת המחבל ירה עליהם, מנחם נפצע ואלחנן נהרג שם. איתיאל זהר, אחיין שלהם שהצטרף אליהם בלילה ללחימה, נכנס לירות במחבל. הם היו צריכים להחליט אם להישאר ולהילחם או להוציא את אלחנן משם. מנחם אמר שהם חייבים לחזור להורים, שאין סיכוי שגם הם לא יחזרו".
ומתי נודע לך?
"כבר בראשון בבוקר, שי, הבן של אלחנן, התקשר ואמר לי שירו על אבא שלו. לא הבנתי בהתחלה שהוא נהרג, זה היה נשמע שהוא נפצע. אבל הוא אמר לי לבוא לבית שלהם. זאת כבר מומחיות, ידעתי שאם באים אליהם הביתה ולא לבית חולים כנראה שאין למה. צרחתי כאן. כבר חוויתי מלא מוות, אבל עם אלחנן הגעתי לשלב שפשוט צרחתי, אמרתי שאין סיכוי".
"הוא היה יותר מאבא שני בשבילי, הוא נתן לי מקום בטוח בחיים. כל הראיונות שלי בתקשורת, למשל, היו כשאלחנן מחזיק לי את היד, אמרתי אז: בלי אלחנן אני לא מתראיינת. או נגיד, לשי, הבן של אלחנן, הייתה בר מצווה ממש אחרי החתונה שלי, אז אלחנן צחק שהוא מחתן בת לפני שהוא עושה בר מצווה לבן שלו. הייתה בינינו קרבה מטורפת. בשלב הזה פשוט הרגשתי שמשהו נכבה בי".
אצל שלומי אמרת לאלוהים שיש גבול, עם אלחנן אמרת שאין סיכוי. מה אמרת אצל פדיה?
"אצל פדיה פשוט לא האמנתי. אמרתי למודיעים 'אתם משקרים לי'. בכלל בישרו לי בצאלים, הייתי אחרי הרצאה שהעברתי לחיילים. זה קרה ממש שלושה שבועות אחרי אלחנן, ב־31 באוקטובר, שלושה ימים אחרי הכניסה לעזה. אני גם זוכרת שכשנכנסתי לבסיס אמרתי להם שאחי בגבעתי והוא לוחם בעזה. הם אמרו לי לי 'רגע, מאיזה גדוד?', עניתי שהוא עם חיילים של גדוד צבר. ואז הם סיפרו לי שהיה אירוע ממש קשה לרותם, הם חשבו שזה היה רותם, אבל זה כן היה גדוד צבר".
אורית מסיימת את ההרצאה אל מול חיילי הבסיס בתחושת התרגשות גדולה ומתחילה לעשות את דרכה חזרה הביתה. היא יוצאת מהבסיס ועל שביל העפר מחוצה לו היא פוגשת את דודה, אחי אמה, ואת בנו. היא חושבת שזאת פגישה מקרית, שניהם קצינים באוגדת עזה, כך שאפילו תהתה לעצמה לפני שהגיעה אם תראה אותם.
הם מציעים לה להיכנס איתם חזרה לבסיס לשבת קצת יחד, היא לא חושדת בכלום ונוסעת חזרה אחריהם. הם נכנסים לאחד המשרדים ואז נכנסים שני קצינים. הם פונים אליה ושואלים אם היא אורית, היא משיבה שכן. "חשבתי שהם היו בהרצאה", היא מספרת, "אבל אז הם אומרים לי 'רצינו להודיע לך שפדיה, אחיך, נהרג'. אמרתי להם 'אתם משקרים לי'. הם אמרו לי 'לא, פדיה אחיך נפל בעזה'. נפלתי על הרצפה, דוד שלי הגיע, תפס אותי ובכיתי, אמרתי זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות".
את מצליחה לנהוג אחרי הבשורה המרה הזאת?
"כן. אני מתעקשת לנהוג. אבל אני ממש זוכרת את הדרך, לא רציתי להגיע הביתה. אספתי את אחותי בדרך, עמדנו בשער של היישוב ואמרתי לה שאני לא רוצה להיכנס".
למה?
"כי כל עוד הייתי עם זה לבד, זה עוד לא היה אמין. אבל אם כל המשפחה שוב מתאחדת סביב רגע ההודעה, אם שוב כולנו יושבים לכתוב הספדים, זה הופך את זה למציאות. ולא רציתי, רציתי לעצור את השעון. אני גם זוכרת שכשנפגשנו כל האחים לעשות את הקריעה, קלטתי כמה כבר לא כאן. את החולצה הקודמת פדיה קרע איתי. זה שורט, את כבר לא אומרת שזה לא יקרה עוד, או שזה באמת הגבול, מזמן כבר אמרנו את זה".
איך את מרגישה לקראת יום הזיכרון?
"אני מרגישה שזה יהיה קשה, שפתאום אקבל את הכל בבום לפרצוף, אבל מצד שני אני מרגישה שזה ככה כל יום. כל יום הוא יום הזיכרון".
באיזה אופן?
"תחשבי שכשאת מאבדת אדם אחד, זה הולך איתך כל היום. אני רואה אבא וילדה הולכים ברחוב, אני חושבת על אבא שלי, רוכב אופנוע רק ישבור את היד, אני ישר אחשוב על שלומי. כשאני נוסעת לכיוון ירושלים, יש לי שתי אופציות, או דרך מחלף קריית גת, איפה שהתרחשה התאונה של שלומי, או דרך כביש 60 איפה שאבא נרצח. אלחנן, פדיה, זה מגיע מכל כיוון, כל הזמן. כשבן אדם אחד נהרג, זה מטורף. אז, ארבעה? שלא נאמר חמישה. אבל שארבעה אנשים הולכים בשבע שנים? תחשבי כמה איבדתי בשבע שנים, זה לא נתפס".
אני מבקשת לשאול אותה שאלה מתבקשת, אולי אפילו מעט קלישאתית, על איך קמים בבוקר. נדמה לי שאומה שלמה שואלת את אותה השאלה כבר שבעה חודשים. "זאת שאלה שגם אני שואלת את עצמי כל יום", היא עונה, "גם הגיעו אליי משפחות שלא יצאו מהבית כבר שלושה חודשים מאז שהן איבדו את הבן שלהם כדי שאענה להן על השאלה הזאת".
ומה את עונה?
"קודם כל אני גם מספרת שאני בוכה ושאני נותנת לעצמי להיות בכאב. יש ימים שאני אומרת לעצמי 'היום אני בוכה, היום אני עצובה'. זה חלק מההתמודדות. נכון, אני קמה בבוקר ואומרת: 'אבא שלי נרצח, שלומי נהרג, פדיה נפל, אלחנן לא פה, אבל אני גם יושבת על המיטה שלי, בחדר שלי, בבית שלי, הילד שלי בא אליי, מעיר אותי, ואני אומרת, הנה יש לי כל כך הרבה. יש לי עיניים לראות בזכותן, יש לי ילד לקום אליו בבוקר. יש לי עוקבים שכותבים לי שהספר שלי מחזק אותם, זה נותן לי אוויר לנשימה'".
"ואז פתאום אני קמה ואומרת: 'אוקיי, יש הרבה כאב, יש הרבה רע בעולם, אי אפשר להתעלם ממנו אבל יש גם הרבה טוב'. ובטוב הזה אנחנו צריכים להיאחז, הטוב הזה הוא גם המשמעות, ואז אני לא מגרדת את עצמי מהמיטה, אלא אני באמת קמה עם חיוך. יש המון מורכבות בעולם הזה, ויש גם יופי".
"כשאבא שלי נרצח, זה היה רק אבא שלי", היא ממשיכה. "כולם היו סביבי, יש לי תמונה מהלוויה ששלומי ופדיה מחזיקים אותי, והיום גם שניהם לא נמצאים. אז אני מבינה שהייתי צריכה להעריך את זה יותר אז. בשבעה של פדיה, שלושה אנשים שהיו סביבי בשבעה של אבא - שלומי, אלחנן ופדיה - כבר לא נמצאים".
"זה שורט, אבל את מבינה שאת צריכה להגיד תודה על האחים המדהימים שיש לך, על בעלך, על בית לגור בו, כשיש מפונים שכבר יותר מחצי שנה לא בבית שלהם. אני לא מתעלמת מהכאב, אני נותנת לו מקום, אבל בתוך כל זה יש גם הרבה טוב וחייבים להיאחז בטוב, זה הבסיס להתמודדות".
נשמע שאת אומרת את זה גם לנו.
"אנחנו חושבים שב־7 באוקטובר זהו, נגמרה המדינה. אבל לא, יש פה אנשים ששרדו, בואו נהיה גאים בהם שהם שרדו, בואו נגיד להם שהם נס. נגיד להם תודה רבה שהם חיים ושהם נלחמו בשבילנו. אנחנו חייבים להמשיך גם בשביל המשפחות השכולות שיידעו שהאהובים שלהן לא נהרגו במלחמה הזאת לשווא, אלא כדי שכולנו נמשיך לחיות כאן. פתאום הכל נכנס לפרופורציות".
מה הכי קשה?
"שבתות, ברור. אנחנו יושבים בשולחן שבת, וארבעה גברים במשפחה כבר לא נמצאים, זה מטורף. היינו ארבע אלמנות בליל הסדר והיו שם יותר מ־14 יתומים. קשה לי למשל לראות את האחיינים שלי גדלים בלי שלומי, בוכים לאבא שלא יבוא. קשה לי שהמשפחה שלי, האנשים שסביבי, חיים במציאות שהיא לא נורמלית. אחיין שלי עשה בר מצווה בבית כנסת, בלי אבא שלו, בלי סבא שלו. אז פדיה היה לידו, עכשיו גם פדיה איננו. השורה שלנו בבית הכנסת ריקה".
מה את רוצה להגיד למשפחה שכולה שקוראת את הכתבה?
"שהכאב לא ייעלם אף פעם, אבל לומדים לחיות איתו. מבינים שזה שהם לא כאן פיזית, זה לא אומר שהם כבר לא נמצאים. אנשים שואלים אותי כמה אחים יש לי, אני עונה שאנחנו עשרה ילדים. נכון, הם לא כאן והם לא יחזרו וזה יהיה חסר תמיד, אבל אנחנו צריכים להבין שהם עדיין חיים דרכנו וחיים איתנו. כשאנחנו קמים בבוקר אנחנו קמים גם בשבילנו, אבל גם בשבילם".