סיפורה של גבורה: איתי הקצין הציל את איתי התינוק – ונהרג בהמשך

בני משפחת עובד - אימא אופיר (30), אבא ישראל (38) ואיתי התינוק, יחד עם שני כלבי הבורדר קולי, תור ואיימי, שהו יחד בממ"ד של הבית בכפר עזה. הם היו שם יחד דקות ארוכות, בזמן שהטילים והאזעקות פילחו את הבוקר של שבת באיבחה כואבת, לחיים שלפני ה-7 באוקטובר ולאלה שאחריו. משפחת עובד המשיכה להסתתר בממ"ד במשך שעות ארוכות, שבהן השדים של חמאס הסתובבו בקיבוץ, עשו בו כבשלהם, טבחו, שרפו והשמידו כל יצור חי, שהצליחו לשים עליו את ידם המתועבת. השעות התארכו, חצי יממה חלפה, ואז עוד חצי מהחצי שנותר, בסה"כ 18 שעות של פחד ואימה. איתי הקטן היה אז בן כארבעה חודשים, בחודש הבא הוא יחגוג שנה.

"הקפטן הנערץ": סרן איתי סייף נפל בקרב בצפון הרצועה

אופיר היא סגנית מנהל כולבו, ישראל הוא תאורן, המשפחה של אופיר, ההורים, אח ואחות גם הם תושבי כפר עזה. המשפחה עברה לגור בקיבוץ כשאופיר הייתה בת 13, היא התאהבה בקיבוץ ובאנשים ותמיד חלמה, כך היא משתפת, לגדל בו את ילדיה. אופיר טוענת שמבחינתה לא היו סימנים מקדימים למה שעומד להתרחש.

ב-6.30 בבוקר המטח העיר אותם, הם יצאו לצחצח שיניים ולשטוף פנים. בשעה 07.00 אימא של אופיר שלחה לה הודעה על חדירת מחבלים. כשכל קבוצות הוואטסאפ התחילו לעבוד, ברגע שאנשים ממקומות שונים שלחו הודעה שיש אצלם מחבלים, הם הבינו את גודל האירוע. כך היא מתארת זאת: "כל אותו זמן נכנסו המון חיילים ואזרחים לקבוצות ווואטסאפ השונות של הקיבוץ. אני כל אותו זמן כתבתי והתחננתי שיבואו לחלץ אותנו, שאיתי צורח ושאני מתה מפחד".

ישראל, לוחם מג"ב לשעבר, היה עם סכין והחזיק כל אותן השעות את הידית של הממ"ד, "במקביל היה עם איתי" והרגיע אותו, כשהוא התחיל לצרוח" אופיר אומרת, ומודה "כי אני לא הצלחתי לתפקד". ישראל שר לאיתי את השיר של ה-abc, חיבק וליטף אותו.

אופיר מספרת שהיא לא ראתה ולא שמעה דבר חוץ מירי בחוץ בכל אותן השעות, אולם, חבר שגר מולם, סיפר להם מאוחר יותר מה התרחש. "היו עשרות מחבלים על הדשא מאחורי הבית ובמרפסת. הם ישבו על הדשא והשעינו את הנשקים על קיר הממ"ד, הם פשוט פתחו חמ"ל במרפסת". 

השעות הארוכות בממ"ד הביאו לצימאון, היה חסר להם מים. ישראל הצליח לצאת בזחילה למטבח ולהביא אוכל ובקבוק מים לאיתי, ועם זה הם הסתדרו במשך כל אותן שעות.

תהינו ושאלנו את אופיר, מה נתן לה כוח באותם רגעים? אופיר השיבה שכוח היא קיבלה מאיתי: "כל פעם הסתכלתי עליו והתפללתי שיקרה נס ונצא מהממ"ד. שיבואו לחלץ את גור האדם שלא עשה שום דבר רע". כל הודעה בווטסאפ ש"ירו בי", "פגעו בי", החלישה אותה מאוד, כך גם ההבנה שאחיה מנותק קשר מהשעה 10.30 בבוקר. פחד קיומי משתק של "מה יקרה?". השעות חלפו ודבר לא קרה.

יש להם מיטה של איקאה, עם ארבע מגירות, כל אותן שעות היא חושבת - לאיזה מגירה היא תכניס את איתי, אם המחבלים יכנסו פנימה? באיזשהו שלב רשמו לה בפרטי, שכשצה"ל יגיע יגידו: "יד שנייה כפר עזה".

עוד שעות רבות נוספות חלפו, "פתאום, שמענו בום ממש חזק, וישראל תפס את הידית של הממ"ד ממש חזק. היו דפיקות חזקות על הדלת של הממ"ד, וצעקות: "צה"ל צה"ל לפתוח"". ישראל לא רצה לפתוח עד שהם לא יגידו את הסיסמא. ברגע שהם אמרו "יד שנייה כפר עזה", ישראל פתח את הדלת. עמדו ארבעה חיילים בכניסה לדלת עם נשקים קסדות ושכפ"צים, השעה הייתה קרוב לחצות.

למראה החיילים אופיר התפרצה בבכי, לדבריה, בכי של הקלה. היא עצמה עיניים ואמרה "אלוהים תודה!". אופיר מנסה להסביר את התחושה: "לראות סוף סוף חיילים אחרי כל כך הרבה שעות שבהן אומרים לנו "בדרך, בדרך" וכלום לא קורה... איתי באותו זמן ישן וברגע ששמענו את הבום, הרמתי אותו עליי וחיבקתי אותו חזק. אמרתי לו שאני אוהבת אותו ועצמתי עיניים", ואז כאמור, החיילים הגיעו.

אופיר ממשיכה לספר: "ברגע שאחד מהחיילים קלט שאני עם תינוק על הידיים הוא הוריד את המסכה והציג את עצמו. החייל אמר שקוראים לו איתי. ואני אמרתי שגם לילד שלי קוראים איתי. הוא לקח את איתי מהידיים שלי ונתן לי רגע לנשום"

הם יצאו מהממ"ד, אופיר הבחינה שהחלון במטבח מנופץ, שהדלת שבורה ואז הכלבים פשוט ברחו החוצה והיא רצה אחריהם. בשעה 1.00 בלילה הם הגיעו לאלונית. "העלו אותי ואת איתי על רכב צבאי, כי לא הצלחתי ללכת, כל צעד הרגיש כבד. ניסיתי ללכת מהר, אבל לא הצלחתי ללכת מהר מדי, כי איתי כבד על הידיים". בנסיעה היא ראתה את כל הרכבים שנמעכו, את הבתים שנשרפו. מכרים אמרו לה שהיא הגיעה לאלונית לבנה כמו קיר. "לא הצלחתי לדבר, עד שראיתי את אימא שלי ושם פשוט התפרצתי".

על איתי החייל היא לא ידעה הרבה, רק זה שהוא חייל של גבעתי, שום קצה חוט. במשך חודשים אופיר ניסתה למצוא את מי שחילץ אותם, את איתי הגדול, החייל שהושיט ידיים לאיתי הקטן.   "ואז קיבלתי שיחת טלפון מחבר של המשפחה שסיפר לי שאיתי נהרג בעזה, זה כבר היה מאוחר מדי".

סרן איתי סייף מירוחם, מפקד מחלקה בגדוד צבר של חטיבת גבעתי, נפל ב-27 בפברואר השנה בקרב בצפון רצועת עזה, בן 24 בנופלו. סייף נהרג מפיצוץ מטען ויחד עמו נהרג גם רס"ן יפתח שחר ונפצעו באורח קשה שבעה לוחמים. 

אופיר יצרה קשר עם המשפחה, שוחחה עם הוריו בטלפון "אנשים מקסימים ממש". הייתה שיחה עצובה אופיר אומרת ומוסיפה: "הודיתי להם על הבן שלהם, הבן הגיבור שלהם! שנלחם בשביל איתי שלי, שהציל את איתי שלי".

מעריב שוחח עם חיה, אמו של סרן סייף שאמרה לנו שאיתי לא שיתף הרבה ממה שעבר בכפר עזה, אבל הוא כן חזר על הסיפור מהצד שלו, שבאחד הבתים שהוא חילץ, הוא הגיע והציג את עצמו ולמשמע שמו, האימא עם התינוק פרצה בבכי. "זה משהו שהשאיר באיתי חותם" היא נזכרת ומוסיפה: "הוא חזר כמה וכמה פעמים על הסיפור ושאחרי המלחמה הוא חייב למצוא אותה ולהיפגש אתה. לצערנו, הוא כמובן לא הספיק לסגור את המעגל הזה". בסוף השבעה כאמור נוצר הקשר עם אופיר. 

את רוב הפרטים על מה שהתרחש בכפר עזה, שמעה חיה מאחרים, לא מבנה. באחד הימים התקשר אליהם חייל, גם הוא מגדוד צבר ואמר: "אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל איתי חילץ 92 אזרחים מכפר עזה". לוחם אחר שגם הוא לחם עם איתי, סיפר לחיה שהם הגיעו לכפר עזה במוצאי שבת. לאחר המתנה קצרה חברו לכוח קטן של הגדוד (בערך כעשרים איש) בפיקוד המג"ד, שירד דרומה עוד לפניהם. כל כוח שהיה בקיבוץ קיבל גיזרה משלו, לטיהור המרחב ופינוי התושבים. הם נעו בתצורה של מבנה אחד או שניים ששומרים מאחור ואיתי ולוחם נוסף מלווים מלפנים, תוך חיפויים לכל הכיוונים, למקרה של התקלה. בדרך הזו, הכוח התקדם מבית לבית. כל פעם שהגיעו לבית שבו היו אזרחים בחיים, תפקיד החוליה בפיקודו של איתי היה לפנות אותם לבית אחורי, שבו יהיו בטוחים עד לפינוי מהקיבוץ. 

הלוחם שם לב לכך, שלאיתי חשוב ליצור אצל הניצולים תחושת ביטחון. איתי קודם הציג את עצמו ואז הסביר להם מה עומד לקרות ואפילו ניהל עמם שיחה קצרה, כדי להרגיע אותם. כמה פעמים היה צריך להרגיע את האזרחים, שהיו לחוצים ועייפים אחרי היום הארוך שעבר עליהם. בחלק מהמקרים נדרש לבצע עמם את סכמת "יהלום" (שנועדה להחזיר אדם שנכנס להלם לתפקוד). בנסיבות הללו, הלוחמים וסגן סייף פגשו מספר אזרחים ואת אופיר והתינוק ששמו איתי.

עוד מספר הלוחם שמהיום למחרת ועד שיצאו מכפר עזה בשני בבוקר, ארבו למחבלים שנותרו בקיבוץ. איתי נכנס אתם לחיפויים ואף השתתף בהתקלות שבה הצליחו לחסל את אחד המחבלים.

לקראת היציאה מהקיבוץ היה חשוב לאיתי להשאיר את האיתור בו שהו (משרד ששייך לקיבוץ) נקי ומסודר ככל האפשר. איתי ביקש שנכין לתושבים שעבדו בו פתק "סליחה על הבלגן" שאותו תלינו על אחד המחשבים במקום.

הסיפור על פעילותו של בנה בכפר עזה, לא הפתיע את חיה בכלל, "ככל שהוא היה מפקד שקול, מחושב ושקט מאוד, אנחנו יודעים שהוא היה מאוד רגיש לזולת ולסביבה. בדיוק כמו שאופיר תיארה, הוא פשוט ידע לומר את המילים הנכונות". עוד חיה מספרת לנו, שכמעט שנתיים איתי פיקד על חייליו, תקופה ארוכה בקנה מידה צבאי, די נדיר. החיילים שלו קראו לו "אבא", כי הקשר היה כל כך קרוב וצמוד. איתי היה מפקד מוערך, צנוע, שקט ועניו, הייתה עוצמה בשקט שלו. הוא מעולם לא הרים את הקול על חייליו ומעולם לא צעק עליהם. החיילים סמכו עליו, וההורים של החיילים סמכו עליו. 

בתור נכדה לניצולת שואה, זה מאוד קשה לאופיר לחשוב איך היא תתאר את המאורעות לדור העתיד. היא מתגעגעת לבית בכפר עזה, אבל לא יודעת בשלב זה להשיב, אם תשוב להתגורר שם.

מבחינת החברים שנרצחו והחטופים מכפר עזה, הם חסרים לה: "את כולם פגשתי בשלב כזה או אחר של החיים, כולם לקחו חלק בחיים שלי".

שאלנו את אופיר, מה יסמל עבורה את הניצחון המוחלט על האויב העזתי? אופיר מתקשה להשיב, אין לה תשובה לכך, "שקודם תחזור דורון חברה שלי, אהובת ליבי. שנשקם אותה ואת הנפש שלה. שנתחבק קודם. שנבכה ביחד". אופיר מתייחסת לדורון שטיינברכר, בת 30, שנחטפה מהקיבוץ והופיעה באחד הסרטונים שהחמאס פרסם.

אופיר קוראת לכל עם ישראל: "תתמכו במשפחות החטופים!".