"כל מה שהצלחתי להחזיק מתחיל להיפרם ואני שואלת את עצמי: מתי נצליח לאסוף את עצמנו שוב?": ורד ליבשטיין, אלמנתו של אופיר ליבשטיין ז”ל, אמו של ניצן ליבשטיין ז”ל, בתה של בלהה אפשטיין ז”ל ודודתו של נטע אפשטיין ז”ל, שנרצחו בכפר עזה, כתבה לזכרם.
לפרויקט "יום הזיכרון הראשון" >>
לזכרו של אופיר ליבשטיין ז"ל - פסטיבל קולנוע דרום בדרך באירוע זיכרון מיוחד
ממשיכים את המורשת: היוזמה החדשה לזכר אופיר ליבשטיין ז"ל
"יום זיכרון ראשון בפורמט החדש - בלי ניצן, הילד שלי, בלי אופיר, האיש שלי ואבא של אביב, ניצן, עידן ואורי, בלי בלהה, אמא שלי, בלי נטע, האחיין שלי, ובלי הרבה חברים יקרים, שהיו לנו כמעט משפחה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו נוסעים בכל יום זיכרון להר הרצל, לקבר של אבנר, אח של אבא שלי. מאז שאופירי שלי הצטרף למשפחה, גם הוא עולה איתנו לקבר, וכך גם כל אחד מהילדים שנוסף למשפחה. יום הזיכרון שלי, מהרגע שאני זוכרת את עצמי, הוא מפגש משפחתי, שתחילתו בבית הקברות בעצב גדול והמשכו בבית הדודים, שם כולם כבר רגועים ומחייכים.
השנה הכל אחר.
הקבר של אבנר בהר הרצל ישאר לבד. המשפחה תהיה מפוצלת בין הקברים של אהובינו, הקבורים בבתי קברות שונים, רחוק מהבית שבו גרנו עד שהתהפכה עלינו האדמה. אמא שלי ונטע, האחיין שלי, קבורים בקיבוץ עינת, אופירי שלי והבן שלנו ניצן (פיצי) קבורים בבית העלמין אבן יהודה, קרוב לכפר נטר, איפה שאופיר גדל עד שהקים את ביתו איתי בכפר עזה. בבית הקברות הזה אני מרגישה אורחת. הבנים ואני רוצים להעביר את אופיר וניצן לבית הקברות בכפר עזה, לכשיתאפשר. ואני תוהה האם קברים בקיבוץ יהיו זרים לי פחות?
המחשבה על האזכרה בבוקר יום הזיכרון מעסיקה אותי כבר זמן מה. אני רוצה שהמעגל הקרוב של משפחה וחברים יהיה איתי, אבל יש כל כך הרבה קברים לפקוד, והחברים מהקהילה שלנו פזורים בין אנשים רבים מהקהילה שלנו שאינם איתנו מאז ה־7 באוקטובר. לרגע אני נלחצת מזה שנהיה שם לבד, אבל מבינה שאלו הפחדים שלי, ויודעת שנהיה מוקפים באנשים רבים שכל כך אהבו את אופיר וניצן שלנו, ובמשפחה הגדולה והמחבקת של אופיר, שלא משאירה אותנו לרגע לבד ושומרת עלינו שלא ניפול.
אופיר תמיד היה אחראי על האירועים הרשמיים במשפחתנו וניצן תמיד לידו, לוקח חלק פעיל. התפקיד שלי היה בעיקר מאחורי הקלעים, אבל כבר שבעה חודשים שאני גם בפרונט וגם מאחורי הקלעים. אני מוצאת את עצמי חושבת איך מחזיקים את היום הזה, איך מוצאים את הכוחות, איך אשמור על עצמי ועל הבנים שעדיין מתקשים למצוא את המילים לכל מה שארע לנו, ולתת שם לרגשות שמודחקים אי שם עמוק.
בשבעת החודשים האחרונים אנחנו מנסים כל כך לבחור בחיים, מעמיסים על עצמנו משימות, טיולים, חוויות, שיחזיקו את האור והטוב, ובדרך כלל זה גם מצליח, אבל אני רואה שכבר כמה ימים היכולות שלי מצטמצמות, השינה הרבה פחות טובה, יש לי פחות אוויר בריאות והדמעות יוצאות בכל הזדמנות. בימים האלו הכל מתעצם, הגעגועים גוברים – רגע אחד מחפשת את הביטחון שניצן השרה עלינו, ביכולת שלו לזהות ברגישות מצבים ולתמוך, ורגע אחר זקוקה לאופיר שיוביל וייתן לי ללכת בעקבותיו, מצפה לחיבוק מאמא שלי. והם כל כך חסרים לי בכל יום, ובימים אלו בפרט. מי ידאג שנצא בזמן? מי ייתן חיוך וחיבוק של ביטחון? ולכל אלו נלוות המחשבות על הבית שהקמנו, שהיה לנו למקור הגנה ולאבן שואבת של חברים, וכמה חלומות משפחתיים עוד תכננו להגשים ועם איזו מציאות הזויה אנחנו מתמודדים.
בינתיים אני מתייעצת עם “שכולים ותיקים”, והם משתפים ונותנים עצות. תארגני את הבית, יבואו אנשים, תכיני כיבוד, שימי אלבומים, תמונות, נרות. והם גם מבטיחים שזה קשוח, אבל לומדים לצעוד בדרך החדשה שנכפתה עלינו.
אני מנסה לדחוק את המחשבות, להחזיק את עצמי, את כולנו ואת הגעגוע. ברור לי שכל מה שהצלחתי להחזיק מתחיל להיפרם ואני שואלת את עצמי: מתי נצליח לאסוף את עצמנו שוב?