בעוטף ייבחן העם בישראל: ליאורה בן צור, בתה של מרסל טליה ז"ל, שנרצחה בעין השלושה, וממייסדי עתיד לעוטף - התנועה האזרחית לחידוש העוטף, כותבת לזכר אמה לקראת יום הזיכרון הראשון שלה כמשפחה שכולה.
בחג שמחת תורה הסתובבתי עם טלפון ללא הפסקה במחלקת יולדות בבית החולים אסותא באשדוד, וניסיתי לעשות הכל בשביל לחלץ את בני משפחתי מקיבוצנו עין השלושה; דור אהובי, ילדיי אבישי ומטר, ואמא שלי, מרסל ז"ל, שבאה לביקור לאחר הלידה. החזקתי את אסיף הקטנה, שנולדה יממה לפני, והסתכלתי עליה בפחד מהנורא מכל. דאגתי שאאבד את כל משפחתי ביום אחד.
אחת האחיות שטיפלה בי במהלך השבת השחורה הזאת הכינה לי כוס תה בשביל לעזור ולהפיג במעט את הפחד. שתיתי את התה הרותח, וצריבת החום שלו בגרוני זכורה לי עד עכשיו. חששתי לחייהם של אהוביי, בגוף ובנפש.
התקשרתי באותו יום ארור לכל מי שיכולתי, משטרה, צה”ל, אלוף פיקוד דרום, מרכז, צפון וירושלים: “תצילו אותנו!”. דיווחתי על כלל האירועים שחבריי בקיבוץ התמודדו איתם. התקשרתי לאחיי, בצלאל וידידיה, שמתגוררים בחווה בדרום הר חברון: “יש לנו מחבלים בקיבוץ”. הם היו מהראשונים לשחרר את בני משפחתי, משפחתנו, וקהילתנו.
לאחר כמה שעות, אחרי שאחיי הגיעו לדור ולילדיי, הם מצאו את אמי מחוררת מכדורי קלצ’ניקוב של מחבלי חמאס־דאע”ש בשביל המוביל לבית שלנו. אמא התבוססה בדמה. אחיי הרימו אותה הצידה וראו שהיא מחזיקה ממתקים לנכדיה. דור התקשר אליי עם הבשורה: “בייבי, אני צריך לדבר איתך”. לא אוכל לשאת עוד בשורת איוב, חשבתי, אני לא רוצה לשבת שוב שבעה. אבא נהרג לפני תשע שנים, לא עוד. “אמא נרצחה, אהובתי”.
זעקתי מעל כל בכיי היולדות הטריות ובכיי התינוקות. בכיתי לשמיים ושאלתי את הקב”ה למה? למה השאיר אותי יתומה משני הורים? אמא שלי שעלתה מדרום אפריקה לארץ ישראל נרצחה באכזריות בקיבוץ, במקום שלו אני קוראת בית. תוך כדי שאני מעכלת את הבשורה עלה בזכרוני משפט מספר קהלת - “עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע”. סחבתי את המשפט וגלגלתי אותו על לשוני.
יום למחרת השתחררתי מבית החולים ישר לקבורת אמי. ישבנו שבעה. ימים ראשונים לאחר הלידה, גופי חבול וכאוב, נפשי כאובה. התבוננתי באסיף ובשאר ילדיי. אמא עלתה לארץ בשביל להקים משפחה בארץ היהודים. הייתי בטוחה, עוד נשוב לשם. נשקם, נחדש ונבנה את העוטף שלנו. דווקא מתוך השבר הגדול תצמח תקווה חדשה.
יום הזיכרון ויום העצמאות מצוינים בסמיכות, כבכל שנה, בין כאב לשמחה, בין עצב לתקומה. מדינת ישראל חוגגת 76 שנים לעצמאותה. ראשית צמיחת גאולתנו. חווינו אירוע מטלטל וכואב, חלק מתושבי העוטף שבו הביתה בגוף אך לא בנפש, חלק לא שבו הביתה כלל. בחצי שנה האחרונה אני חושבת על מדינתי לא מעט, עברנו את האירוע הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, כאב ואובדן.
אך מתוך השבר אני בהודיה גדולה. יש לנו נס בשם מדינת ישראל. כמה אהבה צמחה לי לאותה ארץ, לעם. מדינת ישראל חיונית מאי פעם, חיוניותה מורגשת ומועצמת בכל צעד שאני פוסעת בה.
חווינו משבר אישי, משפחתי, קהילתי, יהודי וישראלי. משבר שחששנו שממנו לא נקום, אך אנחנו מגלים ניצנים של עשייה. התרוממות רוח חדשה בוערת בקרבנו.
כולנו חלוצים חדשים.
מתוך הכאב יש לידה חדשה, חיים חדשים שנוצרו מתוך אהבה. זו משימתנו - לדאוג לדורות הבאים שיהיו בטוחים שלהם יש מדינה, מדינת היהודים. קומו, עורו, שלא נראה את מדינתנו כמובנת מאליה. אלפיים שנות גלות חיכינו לה, ועלינו לעשות את כל מה שדרוש בשביל להגן עליה למען העבר, ההווה והעתיד.
אנחנו, תושבי העוטף, עוד נשוב לחדש את העוטף שלנו, את עצמנו. נחזור לחבל ארץ משגשג, אטרקטיבי ובטוח. אנחנו חייבים - למען הבנות והבנים שלנו. אנו חייבים לדאוג לעתיד ילדינו ולעתיד העוטף.
בעוטף ייבחן העם בישראל.