הקהילה המרוטשת קיימה גם אמש (שבת) עצרת, שנערכה בסימן יום הזיכרון. העצרת התקיימה ברחבת הספורטק בקריית גת, מקום מושבה הזמני של הקהילה, שעברה לשכונת כרמי גת. המסרים היו: "גם לחללים אוזל הזמן!" ו"החזירו את כולם הביתה עכשיו". הקהילה מוסרת: "ללא השבתם לא נוכל להשתקם. עד שלא יקברו באדמת ישראל, הלב שלנו שבוי בעזה".
נתניהו לא יגיע לטקס פרס ישראל: "נותן לחמאס לנצח אותו אישית"
לכל נרצח יש שם: המשימה המורכבת של תנועות הנוער ביום הזיכרון
רננה גומא-יעקב, אם ילדיו של יאיר יעקב שנרצח ב-7.10 וגופתו חטופה בעזה נשאה דברים ואמרה בין השאר: ״לא יכולנו לדמיין שזה יסתיים כפי שהסתיים. ובגלל שאתה אחד מ-51 (!) נרצחים בניר עוז, מתוכם 10 שידועים לנו כחטופים, ואחד מ-36 חטופים בניר עוז, קולך לא נשמע. לא ניתנה לנו ולך הבמה להיפרד כמו שצריך. לכאורה ישבנו שבעה. אבל לא הייתה לוויה ולא קבר לפקוד.
וכך מצאנו את עצמנו, כמו כל אלה שהוכרזו כנרצחים, אך לא הושבו עדיין לקבורה, ומי יודע אם יושבו ומתי, בלי יכולת לקיים תהליך פרידה שלם ואמיתי. כמו שיגיל אמר, הנחמה היחידה, היא שלפחות אנחנו יכולנו להפסיק לדאוג. יודעים שלא סבלת הרבה זמן. שלא היית צריך לסבול 220 יום מאז. שזה נגמר מהר".
רננה המשיכה בכאב: "הנה מגיע יום הזיכרון. ואחריו יום העצמאות. לא ממש אהבת את החגים בקיבוץ. אבל לטקס יום הזיכרון הקפדת תמיד להגיע, לבוש חולצה לבנה, מקפיד על כל כללי הטקס". היא שאלה: "איך מצופה מאיתנו, משפחות הנרצחים החטופים, לציין השנה את יום הזיכרון? מה מצופה מאיתנו לעשות עם יום העצמאות? באיזו תפארת אנחנו מתפארים?"
לרננה טענות קשות: "המדינה הזו בגדה בך. הפקירה אותך, הפקירה אותנו". היא ציינה: "יום הזיכרון הוא רק עוד יום שבו נזכור כולנו שעוד לא חזרתם. אנחנו זוכרים כל הזמן. יום הזיכרון שלנו נמשך עבר מהשבעה לאוקטובר".
היא קראה לציבור: "האריכו את יום הזיכרון למשך יומיים. אל תחגגו עצמאות כאשר ישנם 132 חטופים- חיים ונרצחים- שעצמאותם טרם הושבה להם. השאירו את הדגל בחצי התורן והצטרפו לקריאה שלנו- להחזיר את עצמאותם של החטופים- החיים לשיקום והנרצחים לקבורה״.
אחריה עלה יואב זלמנוביץ׳, בנו של אריה זלמנוביץ' שנחטף לעזה ונרצח בשבי חמאס ואמר כך: ״מילים אין ספור נאמרו, נשפכו והחליקו על אוזניים ערלות. קשה לי לספר על אבא שלי, גם הוא, כמו רבים שאבדו לנו, הפך לדמות, לסיפור, לאגדה. אבא נחטף, נרצח ולא שב. אבא שלי אבד".
יואב סיפר שבחודשים האחרונים הוא מתאמץ שלא לדמיין את אשר עבר עליו בימים האחרונים של חייו, בהם – נחטף באכזריות מביתו, הוכה וסיים את חייו רחוק ממשפחתו וחבריו.
עוד הוא שיתף את הקהל: "בימים הראשונים, בטרם זוהה אבא כחטוף – בעז ואני כמעט קיוונו שהוא נהרג מאש צהל ושוכב בשדות הקיבוץ. השדות אותם אהב כל כך". הוא הוסיף בכאב: "קיבוץ ניר עוז – עבורי תמיד היה מקום שמח, מקום תמים. אנחנו גדלנו נקיים משכול. בית הקברות לא היה מקום מאיים. ועכשיו – עכשיו השכול תלוי עלינו, נגרר איתנו, גורר אותנו, מגדיר אותנו. עכשיו – העצב אין סופי".
יואב התרעם: "בכינו, התחננו, זעקנו, זעמנו, ביקשנו, הסברנו. ועכשיו – אותו דבר מאותו הדבר. חשוב שנזכור – נגזר עלינו שסינוואר וביבי קובעים את גורל החטופים". הוא סיכם: "האחריות לייצר תקווה בלבנו ובחיינו, היא שלנו״.