כאב של אימהות: "אף אחד לא יבין את מה שאנחנו עוברות"

אם היה עלינו לשרטט את פניה של ישראל בעת הזו, כנראה שהיינו חורתים בה את פניהן של קרן שם ושל מירב לשם גונן. שתי אמהות, שבפניהן משתקפות הבנות, מייה שם ורומי גונן. בת אחת ששבה מהשבי ובת נוספת שעוד מחכים לה בבית. מירב וקרן מעולם לא נפגשו.

הרצוג למנהיגי העולם: "לא בחרנו במלחמה; לא נניח את חרבנו"
נסגר החשבון: חוסל המחבל שהחזיק את נועה מרציאנו בשבי | צפו בתיעוד
מאז השבת השחורה הן התוודעו זו לזו, אפילו התכתבו, אבל זהו המפגש הראשון ביניהן. בכל זאת, ברור לכל מי שמתבונן בהן כי בין אם אחת לרעותה ישנו קשר שזר לא יבין.

"יכולנו להיות חברות", אומרת קרן. "אני עוקבת אחרי מירב, אני מעריצה אותה ומרגישה שיש לנו הרבה מאוד במשותף. בסיטואציה שלנו, כל מה שאת רואה מול עינייך זה איך את מחזירה את הילדה. את ממוקדת מטרה ומזיזה את כל מה שברקע. כל אחד שונה וכל אחד חווה ופועל אחרת, אבל אני מרגישה שעם מירב יש לי משהו דומה בזה. מירב הולכת עם האמת שלה, היא מובילה את עצמה. את גם רואה שאת ממוקדת והכל זז הצדה?".

“צריך להתכונן לשיבה”

לכל אחת מהאמהות סיפור שונה מהבוקר ההוא. מייה לא ענתה לאמה בטלפון, ואילו רומי הייתה בקשר עם משפחתה במשך כמה שעות. "היינו עם רומי בטלפון, בוואטסאפ, מ־6:35, ללא הפסק", משחזרת מירב. "שמענו ממש את כל השלבים של מה שהם עברו, מרגע ירי הטילים, הניסיון להתחבא מתחת לאיזשהו מדף עלוב, ההחלטה לברוח. היא הייתה איתי בטלפון כשהם לא מצאו את האוטו ושמעתי אותה ואת גאיה (גאיה חליפה ז"ל, שנרצחה בנובה) מדברות ביניהן וחבר'ה דרומיים אומרים להן שם: 'בנות, הרקטות אוטוטו ייפסקו, זה כלום'".

קרן: "כמה זמן היית איתה בטלפון?".

מירב: "התחלנו ב־6:35, והיינו איתה בהפסקות. או אני או ירדן (אחותה הבכורה של רומי) דיברנו איתה או התכתבנו איתה בוואטסאפ, וב־10:14 הייתה בעצם השיחה האחרונה, והיא נמשכה עד 10:58". 

קרן: "בבוקר ההוא ההורים שלי ואחותי התקשרו אליי להעיר אותי ב־8:00 כדי שאפתח טלוויזיה. ערב לפני זה היינו כל המשפחה יחד, ומייה אמרה שהיא הולכת למסיבה בדרום. פתחתי את הטלוויזיה וממדי האסון התחילו להתגלות לאט־לאט. התקשרתי למייה, הטלפון צלצל והיא לא ענתה, זה כבר היה חשוד. שעות צלצלתי. בדיוק היום הסתכלתי וראיתי שכתבתי לה ב־9:12, 'מייה, איפה את? יש בלגן גדול בכל הארץ. תעני בבקשה. מחבלים חדרו לישראל ויש מתקפת טרור. ירי על אזרחים, טילים'. היא כבר הייתה בעזה בשעה הזאת, היא נחטפה ממש מוקדם בבוקר".

מייה שם חזרה כעבור 55 ימים, רומי נמצאת כבר 220 יום בשבי חמאס. מפגש כזה בין שתי אמהות לא היה עולה על דעתנו עד לפרוץ המלחמה הנוכחית. אך הוא קורה ומסמן תהום כאב נוספת שהחברה הישראלית מתמודדת איתה.

קרן: "אף אחד לא יכול להבין את מה שאנחנו, האמהות, עוברות. אי אפשר להבין את זה, נכון?".

מירב: "אי אפשר להסביר".

קרן: "זה מצמרר, באמת אי אפשר להסביר". 

מה זה עושה לכן להיות כאן עכשיו אחת ליד השנייה?

קרן: "אני מתרגשת לראות את מירב. אמרנו שניפגש, והנה זה קרה. אני מאמינה בלב שלם שרומי תחזור הביתה, שצריך להתכונן לזה".

מירב: "הילדים הגדולים שלי עוקבים בשקיקה אחרי מייה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותה בטלוויזיה. הרגשתי הערצה מוחלטת לילדה שהבינה שהיא חזרה אבל עדיין יש לה תפקיד. היא הביאה כל כך הרבה עוצמה בתוך הכתבה הזאת וגם כל כך הרבה עדינות, רגישות, אכפתיות, זה היה מרגש. אלה הצעירים שלנו, ככה הם נראים, הם מיישמים את מה שאנחנו מדברים. הבן שלי אמר לי שהיא נראית לו עצובה ושהיא לא מפסיקה לדבר על מי שנשארה מאחור ושקשה לה עם זה, לכן הם רוצים לפגוש אותה, לשמח אותה". 

קרן: "אני יכולה להגיד לך שזה יושב עליה. לצד כל מה שהיא עברה, העובדה שנשארו שם אנשים קשה לה. בדיוק באותה מידה שלי קשה להכיל שיש משפחות שנמצאות במקום שהייתי בו. זה על אותו משקל. זאת המחויבות שלנו. היא ואני נעשה כל מה שרק אפשר בשביל להשמיע את הקול של אותם אנשים, כי היינו שם. היא הייתה שם, ואני הייתי כאן, ואנחנו עדיין, עד שזה לא ייגמר". 

תהליך השיקום ארוך יותר בגלל זה? 

קרן: "בטח. לא רק שהוא ארוך יותר, הוא גם לא יכול להתקיים עד הסוף, כי המציאות היא שאנחנו עדיין שם, באותו המקום. לי קרה הנס הפרטי שלי, אבל אני מרגישה את מירב ואת כל המשפחות, כמו שמייה מרגישה את מי שנשאר שם, זה חלק מאיתנו".

“המהות שלנו כיהודים”

"זה מרגש", אומרת מירב כשאני שואלת אותה כיצד היא מרגישה אל מול אם אחרת שכבר זכתה בבתה וממשיכה להיאבק למען הבת שלה. "שותפות הגורל הזו בינינו מרגשת. חוויתי את זה בעוצמה כשהייתי בארצות הברית, לפני כחודש. דיברתי עם יהודים שאפילו לא נולדו בארץ, והם נמצאים בתחושת מחויבות כזאת כאילו הם ההורים או המשפחה של אחד החטופים. זה משהו שאי אפשר להסביר אותו, חוץ מהמהות הזאת שלנו כיהודים".

קרן: "אני מסכימה. ההתגייסות של יהודים בעולם עוצמתית. כשמייה עוד הייתה בשבי, ממש בימים הראשונים של נובמבר, נסעתי לצרפת. פגשתי את סרקוזי ומקרון. למייה יש אזרחות צרפתית, אז חשבתי שאם יש מקום שאני יכולה לפנות אליו ולקבל עזרה, זה שם. ואני רוצה להגיד שהיהודים שם מגויסים לזה, הם עובדים בזה. הם היו תולים בלילות בחשאי את השלטים של החטופים כי בבוקר היו באים ותולשים אותם. את רואה קבוצות מאורגנות שתולות שלטים בכל מיני ערים, מגייסות כספים. גם כשהיינו בשיקום, שנמצאים בו הפצועים מעזה, כל הזמן הגיעו לשם משלחות מכל העולם. ואיזו אהבה. אנחנו צריכים שבעולם יהיה רעש, והם עושים את זה - ובגדול".

קרן, איך החיים שלך כאמא אחרי החזרה של מייה?

קרן: "וואו. חזרתי להיות אמא רק בשבועיים האחרונים בערך כי כשמייה הגיעה היא בקושי הלכה, היא בקושי דיברה. היא הייתה פצועה והיא לא הייתה בתזוזה, אז הגוף כבר התנוון. היא גם הייתה אחרי טראומה וזה לוקח זמן. ואז היה ניתוח ועוד ניתוח ואז אשפוז בשיקום יום והייתי מאושפזת איתה. ואחרי הניתוח השני, שהיה ניתוח מורכב מאוד, קיבלנו את הבשורה המרה שאליה טולדנו ז"ל, החבר הכי טוב שלה, נרצח". 

אליה בילה עם מייה במסיבה עד למתקפה הרצחנית של חמאס. באמצע חודש דצמבר הותר לפרסום כי צה"ל חילץ את גופתו מעזה. "זה המשיך להכות בנו", מוסיפה קרן. "הדבר הראשון שאמרו לה הרופאים כשהיא הגיעה לארץ הוא שהניתוח ומה שהיא תצטרך לעבור יחזיר אותה נפשית ליום השבעה באוקטובר, לנוכח מה שהיא חוותה שם, בגלל הכאב. לא עניין אותה הכאב הפיזי שלה, אבל נפשית זה לקח אותה לאותו המקום, אז זה היה מורכב מאוד. כשבועיים אחרי שהיא השתחררה מהשיקום נסענו לחודש לארצות הברית. אז רק עכשיו, לאט־לאט, אני מתחילה איכשהו לנחות". 

אני מבקשת מקרן לשוב אל יום החזרה של מייה, אל החיבוק הראשון. היא מספרת על הצרחה שנפלטה לה, אבל ממעטת במילים. קשה לה לספר על השמחה הגדולה שלה, כשלצדה מירב שמחכה לרומי. " קצת קשה לי לדבר", היא אומרת לבסוף. 

"תרגישי חופשי", מרגיעה אותה מירב ומספרת על השמחה שהיא חשה כשראתה שמייה חזרה. "הרגשתי שמחה אדירה, בייחוד כששמעתי על מייה שם ומיה רגב, שהן במאפיין הגיל של רומי. כשהבנו שמתחילים לשחרר בחתך הגיל של רומי, חיכיתי. כששאלו אותי איך אני מרגישה, אמרתי שאני מרגישה שמחה אדירה על זה שהן פה וקנאה אדירה שזו לא רומי".

קרן: "כי עבר כל כך הרבה זמן, וכשאנחנו היינו במצב הזה עוד לא הייתה שגרה, זה היה אחרת. זה היה מטורף, אבל מטורף אחר. באמת קשה לי, אני עם צמרמורות כשאני חושבת על המקום של מירב, כשעולם כמנהגו - בסופו של דבר - נוהג, והחיים חזרו. זה בלתי נתפס". 
מאז שמייה שבה היא פועלת בכל כוחה כדי להשיב את מי שעוד נותרו מאחור. החל בראיונות לתקשורת הישראלית וכלה בפגישות עם חברי קונגרס, שבזכות המפגש איתה חלקם אף מדברים עתה אחרת, כפי שמספרת אמה. "היא אמרה לי: 'אמא, אני צריכה שהעולם ידע מה קורה שם'", מתארת קרן.

מירב: "אני חושבת שמי שחזרה לא חייבת לעשות שום דבר חוץ מלדאוג לריפוי העצמי שלה. אני יודעת שלוחצים עליהן להתראיין, ונכון שכשמייה התראיינה ואחר כך כשעמית (סוסנה) סיפרה מה עבר עליה בכזה אומץ, זה נתן בראש לעולם. אבל זה בסדר גמור גם אם הן לא יתראיינו".

“מלחמה על הערכים”

כששומעים את קרן ומירב, שומעים בעיקר דאגה. כזאת השמורה כנראה לאמהות, שגם מתוך השבר האדיר שלהן הן מבקשות לראות האחת את השנייה. כששומעים אותן, קשה שלא לחשוב על עצמאות ישראל ועל הסיבה להקמתה, להיות חוף מבטחים לכל יהודי ויהודייה. מילים כמו אחריות וערבות הדדית עולות שוב ושוב במהלך השיחה.

מירב מצדה מצביעה על שני ערכים בסיסיים שמקורם ביהדות ואליהם עלינו לשאת עיניים - כבוד האדם וחירותו: "אנחנו כרגע בסיטואציה שלא רק להם אין חירות, אלא כולנו כלואים. אף אחד מאיתנו לא באמת מרגיש שהוא מצוי בחירות, בטח לא בביטחון. זאת לדעתי המלחמה היום. זה לא רפיח או כן רפיח, אלא המלחמה היא אם אנחנו כמדינת ישראל נדע לשמור על הערכים הבסיסיים ביותר שלנו דווקא לנוכח כל מה שקורה אצלנו, דווקא לנוכח העובדה שהאויבים האלה לא הולכים לשום מקום. האויב הנורא שקרוי חמאס לא התחיל בשבעה באוקטובר, והוא יימשך עוד הרבה אחרי. מה שבעיניי צריך להילחם עליו הם הערכים הבסיסיים של המדינה - ועל זה הדיון: אם אנחנו נאמנים לערכי המדינה או שאנחנו הופכים להיות כמוהם". 

קרן: "מי שבאמת נלחם במלחמה הזאת זה העם שלנו, והוא באמת מדהים. בתור מישהי שחוותה את המלחמה הזאת הכי שאפשר, אני יכולה לומר שיש פה באמת ערבות הדדית. לא סתם לא אוהבים אותנו בעולם. יש לנו משהו שאין לעמים אחרים, ובזכות זה אני מאמינה שנצליח ושהם יחזרו אלינו". 

מירב: "אני חושבת שלחיבור הזה שיש בינינו - בין האנשים בתוך העם הזה, באהבה הזאת שיש לנו אחד לשני, גם אם אנחנו לא מסכימים - אין תחרות".

אם כך יש תקווה.

קרן: "יש המון תקווה ואמונה. אני עדיין מאמינה שזה אפשרי, הכל אפשרי. גם כשמייה לא הייתה, ידעתי שהיא תחזור, לא ידעתי איך ומתי. השאלה מתי הלחיצה אותי מאוד כי גם ידעתי שזה יכול לקחת זמן, זה יכול להיות כמו עם גלעד שליט, אבל לרגע לא חשבתי אחרת - וזה קרה. פשוט צריך להמשיך ולהאמין וזה יקרה".

מירב: "יש לי תקווה באהבה שלי לבת שלי. יש לי מחויבות ויש לי אחריות, והיא לוודא שהילדה שלי תחזור לפה בריאה ושלמה כדי שהיא תוכל לקיים את מה שהיא אמורה לקיים עלי אדמות. אני לא אוותר לרגע, אני נחושה ואעשה הכל כדי שהיא תחזור". 

בסוף השיחה הן מתחבקות. אני עומדת בצד ומביטה בהן ורק חושבת שאולי, יותר מכל, ישראל זקוקה לאמא.