שלושה ראשי רשויות בצפון: "אם אנשים לא יגורו פה - לא תהיה מדינה"

זה בלתי נתפס. בדרך למטולה יש שקי חול, קרעים של גדרות תיל, מחסומים צה"ליים ובטונדות על הכביש. לרגעים נדמה שהשנה היא 1948, כשהמדינה עוד בדרך ולא מדינה שמציינת 76 שנות ריבונות. הדרכים בגליל יתומות, הכבישים שוממים, בתי העסק סגורים והרמזורים מהבהבים. השקט מוחלט, וכשהוא מופרע - הוא מופרע באזעקות. על כן צריך לומר בבירור: מלחמה מתחוללת בצפון. 

“החור שנוצר לא מאפשר לאוויר להישאר” | אפי רגב על בתה שי ז"ל
הרמטכ"ל: "צה"ל כשל, חש את משקל האחריות של ה-7 באוקטובר בכל יום"

כבר בשער למטולה מתדרכים אותנו שיש התרעה ממוקדת על היישוב. יום קודם להגעתנו נפלו שם רס"ר (במיל') דן קמחג'י ז"ל ורס"ר (במיל') נחמן נתן הרץ ז"ל בעת שהגנו על המולדת. ההרס ניכר ברחבי היישוב, שעומד ריק, למעט חברי כיתת הכוננות שנותרו לשמור על הבית. על פועלם זה, טל לויט - שאף ביתו שלו נפגע מטיל חיזבאללה - משיא משואה. 

בחמ"ל של מטולה אנחנו נפגשים עם שלושה ראשי מועצות שכבר שבעה חודשים מנסים בכל כוחם לשמור שהצפון לא ייפול. אנחנו נפגשים לקראת יום העצמאות, אך אין שום דבר חגיגי בראיון המשותף הזה. להפך. התחושות הקשות, התסכול והניסיון להנהיג במצב בלתי אפשרי מתבטאים בכל רגע בשיחה. הניגוד שבין התאריך הסימבולי ובין השגרה הקשה צף מהרגע הראשון. "הנפש לא נותנת לנו לחגוג עצמאות", אומר ראש מועצת מטולה דוד אזולאי. 

ובכל זאת, יש מי שיאמרו "אף על פי כן". 
אזולאי: "אני פטריוט מאוד, ואני אומר שאין לנו ארץ אחרת. גם אין לי בית אחר, זה הבית שלי, ואני אשאר פה. גם אם אראה את כוח רדואן על הגדרות - אשאר פה. כי אם אנחנו לא נהיה פה על הגדר, אני לא יודע איפה יהיו השאר. אבל אני לא חושב שאנחנו בעצמאות. נפתלי הרץ אימבר כתב בשירת התקווה 'להיות עם חופשי בארצנו', אבל מדינת ישראל החליטה להקים רצועת ביטחון בתוך שטחה.

למעשה, המדינה החליטה לוותר על חלק משטחה, בלי החלטת ממשלה מסודרת ובלי החלטה של הכנסת שאמורה להצביע על ויתור או על כיבוש שטחים. היא פשוט ויתרה, כבר שבעה חודשים, ולכן אנחנו לא יכולים לחגוג". 

"זו שנה מאוד־מאוד מורכבת", מוסיף ראש מועצת שלומי גבי נעמן. "לכל עם ישראל. כל המדינה נמצאת כרגע בחזית: בצפון, ביהודה ושומרון וכמובן בדרום. דוד (אזולאי) אומר תמיד שאנחנו לא חוגגים אלא מציינים, ולכן בשנה הזו נציין מצד אחד את האירועים הלאומיים שלנו בגאווה גדולה, אבל מצד שני לא נחגוג בשום פנים ואופן כי אחינו עדיין כלואים במנהרות החשוכות בעזה וכי החיילים שלנו עדיין נלחמים".

אזולאי ממשיך ומסביר שהשנה יתקיימו טקסי יום הזיכרון בבית העלמין, כדי לכבד את זכר הנופלים. "אבל ביום העצמאות אנחנו לא עושים כלום, עקרונית", הוא מוסיף מיד. "נניף את דגל הלאום, אבל לא נחגוג - לא בבתי המלון בעורף, ובטח לא פה. לצערי, רק אתמול ראינו פה עוד שני הרוגים. מה שמתסכל הוא שהמדינה שותקת, כאילו אין חבל ארץ כאן, כאילו הוא לא קיים. בעצם ויתרנו על חקלאות ענפה, ויתרנו על תיירות, ויתרנו על התושבים". 

"ה־7 באוקטובר היה אירוע שבמידה רבה העמיד במבחן את הרעיון הציוני ואת מגילת העצמאות, שבה כתוב שמדינת ישראל תהיה בית בטוח לכל היהודים", אומר גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית הגליל העליון. "ולא רק שהוא היה מבחן, אלא זאת גם תזכורת לכמה נכון וחשוב לייצר את זה". 

אל מול חבל ארץ ריק נדמה שהמבחן עוד לא תם.
זלץ: "ההחלטה של המדינה, לייצר פה רצועת ביטחון בתוך שטח מדינת ישראל, הייתה בעיניי טעות ענקית". 

זלץ מסביר כי התרחיש הנורא שראינו מתממש לנגד עינינו בדרום הוא תרחיש שהרשויות בגליל העליון ובגליל המערבי מתכוננות אליו כבר שנים. "בתפקיד שלנו, אנחנו כולנו", אומר זלץ ומצביע על השלושה, "נערכים בשנים האחרונות לתרחיש חירום - תרחיש שמדינת ישראל, משטרת ישראל וצה"ל אמרו לנו להתכונן אליו - שבו נצטרך להתמודד עם אלפי טילים בזמן קצר מאוד ועם חדירה של אלפי חיילים של רדואן שינסו לכבוש יישובים, מוצבים של צה"ל וצמתים מרכזיים באוויר, בים וביבשה.

זה מזכיר לך משהו? זה התסריט שהתכוננו אליו. ובשונה מהתסריטים שהיו, הבנו שחלק מהמציאות החדשה, שאנחנו מאוד לא אוהבים אותה ולא רצינו בה, הוא הצורך לפנות תושבים. אני מדגיש: לפנות תושבים, לא יישובים". 

"לכן", מסביר זלץ, שכבר בשבת השחורה ההיא המועצה האזורית בראשותו קראה לתושביה להתפנות. "חששנו שמשהו הולך לקרות", הוא אומר. "גם הבנו שהצבא יצטרך לפעול, ובמקום שהוא יפעל בשלומי, עדיף שיפעל בכפרים ממול. לכן אמרנו לאנשים להתפנות, וכשהם לא רצו, הסברנו להם שאם הם יישארו, הצבא יטפל בהם ולא במחבלים.

רק תשעה ימים לאחר מכן, ב־16 באוקטובר, המדינה פינתה לראשונה חלק מהתושבים, את אלו שקרובים לגבול. אצלנו אלה היו תשעה יישובים. אבל הפינוי שנערך אחר כך, ב־25 וב־26 באוקטובר, היה בשביל שהצבא יוכל לייצר פה רצועת ביטחון בתוך מדינת ישראל. היו פה טנקים ונגמ"שים בתוך היו פה בתוך היישובים ונסעו בכבישים".

כיום, מתוך 9,000 תושבים המתגוררים ביישוב שלומי, רק אלף נמצאים בו, וגם זה לסירוגין. במטולה, מתוך 2,300 תושבים נותרו רק כיתת כוננות וכמה עובדי מועצה; ובמועצה האזורית הגליל העליון, הכוללת 29 יישובים, פונו 10,500 תושבים מתוך 23 אלף.

זלץ: "במקום שמדינת ישראל תחזיר את התושבים שהתפנו כי הצבא כבר היה פה, בשונה מהשבוע הראשון, הם עשו הפוך. פינו עוד תושבים ויצרו פה רצועת ביטחון ישראלית בתוך מדינת ישראל. הפינוי נעשה לא בשל סיכון התושבים, אלא כדי שהצבא יוכל להיערך". 

“אני פשוט בוכה”

ובינתיים המלחמה מתחוללת. על פי לובי 1701, התארגנות אזרחית שהוקמה בידי תושבי גבול הצפון בעקבות אירועי 7 באוקטובר, בשבוע הראשון של מאי נורו 32 טילים מדויקים ו־167 טילים תלולי מסלול, היו 17 חדירות של כלי טיס וכן שישה אזרחים פצועים ושלושה חיילים שנהרגו. במציאות כזאת, לכל אחד מראשי המועצה יש שגרת מלחמה.

אזולאי, למשל, ישן מדי לילה בחמ"ל, לצד הטלפונים ומכשירי הקשר. "כשאני קם בבוקר, אני יוצא החוצה, עושה סיבוב ביישוב, איפה שאני יכול, ואני פשוט בוכה", הוא מתאר. "אני רואה מה קרה במהלך הלילה - ובוכה. זה לא אמיתי, זה לא נתפס להיות ראש מועצה ללא תושבים. אנחנו מדינה ריבונית חזקה שמוכרת כמעט בידי כל העולם, ואנחנו לא נמצאים פה". 

איך נראית השגרה? 
אזולאי: "אין שגרה, אני תלוי בכוננות ספיגה. אי אפשר לישון פה, אי אפשר לחיות פה. אנחנו חיים לפי המצב הביטחוני ולפי הקצב, שלצערי הרב מי שמכתיב אותו הוא הצד השני ולא אנחנו". 

כשאני שואלת על הקשיים האישיים בחודשים הללו, אזולאי נושם עמוקות, משתהה לרגע ומשתף בגילוי לב: "אני פוסט טראומטי מאובחן כלוקה בפוסט־טראומה. שירתי במשך 25 שנים, הייתי בהנדסה קרבית. הייתי הרבה שנים בלבנון, ראיתי מראות מטורפים. הייתי בין אלו שחילצו את ארז גרשטיין, אילן רועה, עמר אל־קבץ ועימאד אבו ריש ועוד רבים אחרים".

אזולאי מתייחס לאירוע שהתרחש ב־28 בפברואר 1999, כשתת אלוף ארז גרשטיין ז"ל נהרג ממטען צד של חיזבאללה בדרום לבנון, בעת שחזר מניחום אבלים בכפר לבנוני. רס"ב עמאד אבו ריש, סמ"ר עמר אל־קבץ וכתב קול ישראל אילן רועה ז"ל נהרגו יחד איתו. 

אני בטוחה שזה לא פשוט להתמודד עם המלחמה כשהזיכרונות צפים.
אזולאי: "דווקא המלחמה הזו הדחיקה לי את הפוסט־טראומה. אני כל כך עסוק וכל כך נמצא בתוך זה, שרק בלילה אני חושב על זה לפעמים".

אתה מפחד מהיום שאחרי, שלפתע יהיה זמן למחשבות? 
אזולאי: "כן, בוודאי. זה יחזור, ברור. תראי, עובדתית אני בסדר. אני ראש מועצה, אני בתפקיד. לפי הספרים, אני בסדר. אבל יש לי גם את הבפנים. האמת היא שלא נחשפתי את זה אף פעם, אבל המתים נמצאים אצלי בכל יום, כל היום. ויש לי עשרות; גם פקודים שלי, גם מפקדים שלי". 
לכל אחד מהם יש את השם שהוא כבר לא ישכח.

עבור נעמן זה סמל דולב חיים מלכה ז"ל. ביום שישי, 1 במרץ, כשעה וחצי לפני כניסת השבת, הגיעו אליו שתי שיחות טלפון, שנצרבו בו. "הרימו אליי טלפון ואמרו לי שם של אדם ושאלו אותי איפה הוא גר. הבנתי שכנראה מדובר בהודעה לא כל כך טובה על חייל שלנו. לחצתי על המודיע, והוא סיפר לי שהחייל פצוע קשה ורוצים להגיע למשפחה שלו, אבל שכל בני המשפחה מפונים", הוא מספר.

"במקרה של אותו חייל, מיד ידעתי איפה משפחתו ומסרתי את הכתובת. לא חלפו 20 דקות ושוב היה טלפון, הפעם בנוגע למשפחה אחרת שמנסים לאתר. גם אז לחצתי והסבירו לי שמדובר בהרוג שנפל בקרב". היה זה סמל דולב חיים מלכה ז"ל מחטיבת ביסל"ח (828), שנפל בקרב בדרום רצועת עזה, בן 19 בנופלו.

"הוא בן למשפחה ותיקה משלומי", ממשיך נעמן, "הכרתי גם את דולב ז"ל. אבל בטלפון, אמרו לי לא לספר לאף אחד וגם לא ידעתי איפה המשפחה התגוררה באותו הזמן. הגיעו אליהם ממש עם כניסת השבת ובישרו להם את הבשורה הקשה. לאחר מכן נערכה ההלוויה בשלומי, והגיעו אליה אלפי תושבים, אף שהיה אסור להם להגיע ליישוב. אבל הם הגיעו בכל זאת, מכל עבר, לחזק את המשפחה". 

"אני בן 65 והייתי מפקד בצבא במשך שנים. הייתי מג"ד במילואים", מוסיף זלץ. "מאז הילדות ההורים שלי אמרו שהם מקווים מאוד שכשאהיה גדול כבר לא יהיה צבא. לילדים שלי לא אמרתי את זה אף פעם כי הבנתי שלנצח יהיה צבא במדינת ישראל. אבל אם יש דבר אחד שמאוד לא רציתי שהם יחוו, כי אני חוויתי אותו בעצמי, הוא שחבר טוב שלהם ייהרג. וכשתומר גרינברג ז"ל, מג"ד 13, שהיה חבר מאוד טוב של הבן הצעיר שלי, נהרג, זה היה רגע קשה במיוחד".

"הפרנסה נעצרה"

אלפי התושבים המפונים משלומי פוזרו ברחבי הארץ, אולם המועצה יצרה ארבעה ריכוזים עיקריים בערים ירושלים, חיפה, טבריה ונהריה. "בעצם לקחנו את המועצה ופירקנו אותה לארבע , ואנחנו מנהלים את כל ארבע הרשויות משלומי. לקחנו את כל 200 העובדים שלנו ופיזרנו אותם במלונות על פי צורכי המועצה", מסביר נעמן. לכן, כל זמן שתושבי המועצה רחוקים ממנו, נעמן מתעורר מדי בוקר ב־4:30 כדי לכתוב להם דף יומי המעדכן אותם בכל מה שאפשר.

נעמן, מראשי הרשויות הוותיקים, מתורגל במציאות ביטחונית מורכבת, אך מציאות כזאת איש מאיתנו לא חווה מעולם. ביום שישי האחרון התייחס בפוסט בפייסבוק לנפילה בשלומי. "עדכון מנפילת טיל בורכאן, כ־50 מטר מהבתים בשכונת יערית", כתב. "הנזקים רבים לבתים רבים. הגענו לשטח יחד עם כיתת הכוננות שלנו ועובדי המועצה, וניהלנו אירוע משמעותי שכלל שריפות שהתקרבו וסיכנו בתים.

רכבי כיבוי אש השתלטו על האש. בתיאום עם מס רכוש, חלק מחברי כיתת הכוננות וכן עובדי המועצה נשארו לשמור על הבתים שנפרצו מעוצמת ההדף". הוא מבקש להדגיש פעם נוספת את הדאגה שלו לתושבים ואת ההערכה שלו כלפיהם: "אני מודע לקושי הרב שבו נתונים תושבי שלומי המפונים, ואני באמת מודה להם ומעריך את הגיבוי שהם נותנים לכוחות הביטחון בסבלנות ואת אורך הרוח שהם מגלים". 

זלץ: "במועצה שלנו, 14 מתוך 29 יישובים מפונים בתמיכת המדינה. מתוך שמונה יישובים שנמצאים בקו העימות, חלקם מפונים וחלקם לא, אבל ללא תמיכת המדינה. שם יש אירועים בכל יום. בדיוק ראינו את התמונה של ילדי קיבוץ שמיר, שנשכבו על הרצפה וכיסו את הראש עם הידיים. ראינו גם תמונות מקיבוץ להבות הבשן".

זלץ מסביר כי שבעת היישובים הנותרים הממוקמים דרומה יותר, שגם מהם התפנו חלק מהתושבים, מקיימים שגרת יומיום רגילה חלקית: "צריך להבין שאין פה שירותים. קריית שמונה סגורה, אין בנקים, חנויות האוכל ריקות, אין שירותי בריאות, מערכת החינוך חלקית מאוד. והאירוע הכי חשוב - שבכלל לא מדברים עליו - הוא הכלכלה.

הפרנסה נעצרה פה. הרוב הגדול מבין מי שחי פה, חי ללא הכנסות. הפיצוי שניתן, אם ניתן, היה רק לחלק מהתושבים. התמיכות שניתנות הן רק לחלק מהתושבים ולחלק לא, כי בשונה מדוד וגבי, לי יש גם מפונים וגם לא מפונים, לכן המפונים מקבלים את מה שאפשר יחסית, לפחות ליומיום, אבל מי שלא מפונה - לא". 

ומהי המשמעות של כך?
זלץ: "נגיד שלתושב ביישוב לא מפונה כמו כפר בלום או שדה נחמיה יש עסק בקריית שמונה. העסק סגור כבר שבעה חודשים. יש לו חמישה־שישה עובדים, והם לא מקבלים חל"ת. הוא צריך לתת להם משכורות בשביל שהם יישארו ולקוות שהוא יקבל על זה פיצוי. זאת אומרת, יש פה אירוע כלכלי שאנשים לא מבינים אותו.

זה מטורף, להרבה מאוד אנשים אין פיצוי, או שהם מתמודדים עם מערכת פיצוי מורכבת, מאוד־מאוד קשה. החברות הגדולות מסתדרות עם זה, אבל האדם הקטן לא יכול להסתדר כי מדינת ישראל - כמו ביטוח לאומי וכמו מס הכנסה - מקשים על קבלת הפיצויים, וזה המצב גם היום". 

וכאמור, לא רק בתי העסק נפגעים. עבור שירותי בריאות, התושבים צריכים לנסוע לצפת. שלא לדבר על חוגים ומסגרות לילדים ולנוער שלא מתקיימות ועל קבוצת הכדורסל הפועל גליל עליון שלא יכולה לשחק באולם שלה. "זאת אומרת", מסביר זלץ, "שיש פה מועצה אזורית עם תושבים שלכאורה חיים באזור הבטוח, תושבים שהם בקו העימות שלא מפונים ותושבים מפונים. זה אירוע מטורף. ואני לא בא ממקום פוליטי, אבל בפועל, במבחן המציאות, מבחינת הכנסת והממשלה, תושבי הצפון לא קיימים. הם לא רלוונטיים".

אזולאי: "גם הסיפור עם מס רכוש. כרגע סיכמנו רק על אטימת בתים, ואנחנו עובדים באופן מאוד ממוקד ומתוקצב רק על אטימת בתים. אנחנו לא מתקנים, אין שמאים, אין פה כלום. אני רק מקווה שביום שאחרי, אותם חבר'ה שאנחנו עובדים איתם ידעו לבוא ברוחב לב, להסתכל על מה שקורה ולתת את הפיצוי הראוי והמתאים לתושבים ולהתחשב גם במשך הזמן שהם לא היו פה - ולא רק להגיד מה הרובריקה או המשוואה שלפיה בודקים. הם צריכים להיות פתוחים, קשובים וזה צריך לבוא מלמעלה, מראש הממשלה, משר האוצר, מרשות המסים". 

זה יקרה לדעתך? 
אזולאי: "אני מסתכל על ההיסטוריה, על מבצע מגן צפוני. עד היום יש חקלאים במטולה שנמצאים במאבקים משפטיים מול המדינה על הפיצויים שהם אמורים לקבל בעקבות המבצע שנערך לפני שש שנים. אני מקווה מאוד שרשות המסים תפעל אחרת. אבל אין החלטת ממשלה - לא לפיצוי, לא לתמרוץ כלכלי ולא לשיקום המקום ביום שאחרי.

במקום לקחת את שמונה הרשויות המפונות, שבאמת סובלות, ולהגיד שלהן ניתן את המענה האמיתי, החליטו על ה'צפון'. כלומר, זה כולל גם יישובים גדולים מאוד שהם היום יישובים משגשגים, שמפונים רבים הולכים אליהם, קונים בהם, חיים בהם, והם חלק מהחלטת הממשלה. זה עיוות, וזה עיוות פוליטי לדעתי. במקום לתת למשרד מקצועי כמו הנגב והגליל או למשרד הפנים להוביל את ההחלטה הזאת ולפעול עניינית ומקצועית, שמו את זה במשרד ראש הממשלה". 

“חייבים לפעול צבאית בלבנון”

ובינתיים, מבחינת התושבים, הזמן קפא ב־7 באוקטובר, והם מחכים למלחמה שכביכול עוד לא התחילה. "הזמן פועל לרעתנו, כמו בדרום כך בצפון", אומר זלץ. "יש דברים שיכולנו לעשות בשבועיים, בחודש, בחודש וחצי הראשונים, אבל אי אפשר לעשות אותם עכשיו. עם כל יום שעובר, מרחב האפשרויות מצטמצם". 

לא יהיה תמרון בלבנון?
זלץ: "לדעתי האישית, נכון להיום, עם מה שקורה בעולם, בממשלה ובצה"ל, לא יהיה אירוע צבאי משמעותי בלבנון. תראו מה עושים לנו עם רפיח, כמה מקשים עלינו. בשונה מראש הממשלה, אני לא חושב שאנחנו יכולים לבד, ולכן צריך להתחשב במה שיגידו לנו. מה שכן, צריך להיות הסכם. עכשיו. אם יעשו אותו בעוד חודשיים הוא כבר יהיה בתנאים פחות טובים, ואם יעשו אותו בעוד חצי שנה הוא יהיה בתנאים עוד פחות טובים. בדיוק כמו בדרום". 

נעמן: "זה הרי לא יקרה. אנחנו מכירים את החיזבאללה, והיום יש לנו הסכם שמוכיח שאין לסמוך עליהם ושאסור לסמוך עליהם. לכן אני חושב שזה יהיה נכון שהממשלה תיכנס מיד להכרעה על כניסה ללבנון, פגיעה בחיזבאללה ואפילו מיגור החיזבאללה עד היסוד". 
זלץ: "הסכם יהיה גם אחרי אירוע מלחמתי, אבל הרי בסוף יהיה הסכם". 

מה צריך להיות בהסכם כדי שהתושבים ישובו?
זלץ: "שלושה דברים חשובים מאוד: האחד, ביטחון מרבי, כי אין ביטחון מלא. שהסיכון של ירי נ"ט בכינון ישיר ירד למינימום, שהאפשרות של חדירת מחבלים משמעותית למדינת ישראל תהיה מינימלית, והדבר הכי חשוב - וזה השינוי הגדול ממה שהיה פה עד היום - שהאחריות על הפרה של ההסכם מהרגע הראשון, מהפעילות הראשונה מצפון לגדר, חייבת להיות של צה"ל ושל מדינת ישראל, ולא של כוח בינלאומי ולא של אף אחד אחר.

כי מה קרה מאז 2006? החיזבאללה התקרב לגבול. חשוב לי לחדד, הייתי שמח מאוד שתהיה פעולה צבאית ושנייצר הרתעה, אבל אני עושה הערכת מצב ואני חושב שבמציאות של היום, לצערי, זה לא יקרה. ואחרי שאמרנו את זה, צריך להגיד לתושבים מה כן. לכן צריך להיות הסכם שבמסגרתו לא החיזבאללה יבינו מה יקרה, אלא שהאיראנים יבינו מה יקרה אם מישהו יפר אותו. אני מסכים, צריך להתנהג אחרת ממה שהתנהגו עד היום". 

אזולאי: "הצד השני צריך להבין שעל כל דבר הכי קטן שהוא עושה הוא יחטוף באבי אביו".

זלץ: "אני מסכים איתך".

אזולאי: "היום אנחנו לא מיישמים את זה. היום הצד השני עושה מה שהוא רוצה ואנחנו שותקים".

נעמן: "ואיך זה יקרה?"

אזולאי: "רק במלחמה. ולא כי אנחנו רוצים מלחמה, אנחנו לא ששים אלי קרב, אבל אין ברירה כי אנחנו מכירים את אויבינו, חיזבאללה, פרוקסי של איראן. הם צריכים להבין שאנחנו נגיב על כל דבר הכי קטן. והאחריות צריכה להיות של צה"ל, לא של האמריקאים, בטח לא של יוניפי"ל, שלא עושה פה כלום, ובטח לא הצרפתים. רק צה"ל, בלי הכלה. אסור לנו להכיל, המזרח התיכון הוא ג'ונגל, ובמזרח התיכון מבינים כוח וככה צריך לפעול".

נעמן: ״אני מודאג, ופה אני מסכים שככל שנמשוך את הזמן, ההסכם שנקבל, אם לא ניכנס למלחמה, יהיה גרוע מאוד. אבל גם ההסכם עם החיזבאללה שיש לנו כרגע ביד אפילו לא שווה את הנייר״.

זלץ: "מה שאפשר לעשות תעשו עכשיו, למה לחכות לעוד חודשיים או לעוד שלושה? לעוד חצי שנה? התנאים יהיו פחות טובים". 

נעמן: "כרגע המצב לא טוב, לא ליישובים שלנו ולא למדינה שלנו. אנחנו נמצאים במלחמת התשה שאיננה משיגה דבר, אלא רק מעצימה את האירועים ומעצימה את הקושי של האזרחים שלנו. הממשלה חייבת לעשות פעולה צבאית התקפית משמעותית בלבנון כדי לתת לנו את הזכות לחיות בשלום. ללא כוח צבאי שום דבר לא יקרה. אנחנו רואים את זה גם ברפיח, ללא כניסה לרפיח לא יהיה הסכם, לא תהיה חזרה של החטופים.

זו שנת מלחמה, וכמו שאמר שר הביטחון, בשנת 2024 חייבים להביא את מדינת ישראל למצב של ביטחון טוב יותר, בוודאי ובוודאי את הישובים שלנו, צמודי הגדר".

וביום הזה אתה מצליח לדמיין את זה? 
נעמן: "אני מתאר לעצמי שאם מדינת ישראל וצה"ל יחליטו להגיע להסכם מפוברק כפי שהוא היום, המשמעות היא שהם יחזקו את החיזבאללה, ואז, בעוד עשר שנים, החיזבאללה יהיה צבא עם טילים כימיים וכל מדינת ישראל תהיה באיום קיומי. המלחמה הבאה לא תתאחר, הם מתכוונים להיכנס ולכבוש את הגליל".

אזולאי: "אנחנו מאבדים פה זמן יקר. בהתחלה זה היה נכון לפעול בדרום ואחר כך פה. גם חשוב לומר שסוגיית החטופים סופר־חשובה בעיניי, אני תמיד אומר קודם כל החטופים, אחר כך הטיפול בצפון. אבל אחרי חודש־חודשיים, כשכבר הבנו את גודל המלחמה, היה אפשר להתחיל כביכול לפצל את הזירות.

זה גם לא ממש לפצל, צריך לזכור שכבר 15 שנה מכינים אותנו ללחימה רב־זירתית, לא מול שני ארגוני טרור, אלא מול כמה מדינות. לצה"ל יש המון יכולות והמון עוצמה, אבל אנחנו עדיין ב־7 באוקטובר. לממשלת ישראל יש חובה מוסרית אחת - לדאוג לביטחון אזרחיה. את זה היא לא עושה לצערי, ולא רק בצפון אלא גם בדרום וגם במקומות אחרים בארץ. לצערי הרב מדינת ישראל נמצאת עדיין בטרום ה־7 באוקטובר. לא הפנמנו אותו". 

באיזה אופן?
אזולאי: "אחרי ה־7 באוקטובר היינו חייבים להתפכח ולהבין שכולם מסתכלים עלינו. ב־2006 נסראללה אמר שאילו הוא היה יודע שזאת תהיה תגובת ישראל ברובע הדאחייה בביירות, הוא לא היה חוטף את גולדווסר ורגב, ואנחנו לא מפנימים ולא עושים כלום. גם איפה לבנון? היא מדינה ריבונית, נכון שחיזבאללה השתלט עליה, אבל היא מדינה מוכרת בידי האו"ם, ואנחנו לא מתייחסים אליה.

אנחנו צריכים לגלות היום מנהיגות ולגרום לכל אלה שסביבנו להבין שאסור להם להתעסק איתנו. אבל לצערי הם ממשיכים להתעסק, ומי שקובע את גובה הלהבות זה הצד השני ולא אנחנו. זה עצוב מאוד לראות את זה". 

“חבל ארץ שהלך לאבדון”

ימים ספורים לפני פגישתנו במטולה פורסם כי ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס בישיבת הקבינט ל־1 בספטמבר כאל תאריך היעד שתושבי הצפון מסמנים כמועד לשיבה הביתה ותהה "מה יקרה אם יחזרו כמה חודשים אחרי?".

זלץ: "להחלטה איפה לחיות יש קשר למערכות החינוך, לא רק עכשיו, גם בשגרה. ולכן יש אפשרות לחזור בקיץ הזה ולפתוח את שנת הלימודים כאן או לחזור בקיץ הבא או בזה שאחריו. אין אפשרות באמצע. מי שאומר שנחכה עוד כמה חודשים לא מבין על מה מדובר, אין דבר כזה. יש או יולי־אוגוסט 2024, או יולי־אוגוסט 2025, אם בכלל". 

כי התושבים כבר מכים שורשים במקומות אחרים? 
זלץ: "הם יוצרים מערכות חיים, הם יוצרים אזורי נוחות אישיים שלהם, משפחתיים וחינוכיים, וככל שהזמן עובר יהיה קשה מאוד לאנשים לעשות שינוי כזה גדול. וזה לא רק האנשים שצריכים לחזור, גם החברות. בגליל העליון הייתה פריחה בחמש השנים האחרונות, רוב החברות שהגיעו לפה - ואני מדבר על עשרות חברות שקשורות לפודטק, לאגרוטק וכן הלאה - עזבו.

התעשיות הגדולות נשארו בינתיים, אבל העסקים האלה, גם אם הם יחזרו אחרי שבעה חודשים, אחרי שנה וחצי־שנתיים הם כבר לא יחזרו. יש פה אירוע מטורף. אם לא תהיה התיישבות אזרחית על הגבול, אם אנשים לא יגורו בשלומי, במטולה ובמנרה, לא תהיה מדינת ישראל - וזו לא מליצה". 

לצד הנזק לרכוש ולתשתיות ולצד שיקום העסקים, עולה גם סוגיה כואבת נוספת - החשמל בקו העימות. לא רק בשל הפגיעה, התקלות והעלטה המכוונת לעתים, אלא גם ביחס למי שמשלם עליו. "מי שמשלם את תשלום החשמל על מבני הציבור ובתים פרטיים ששוהים בהם חיילים כבר שבעה חודשים אלה האזרחים והמועצה המקומית מטולה", אומר אזולאי. "מדינת ישראל לא הפנימה שיש פה מלחמה? משרד הביטחון לא הבין? לצערי הרב, גם מתוך 38 שרים, בודדים עוד איכשהו עוזרים לנו".

הם מגיעים לכאן? 
אזולאי: "אפילו וואטסאפ הם לא שולחים, הם אפילו לא שואלים, זה לא מעניין אותם. יש פה חבל ארץ שהלך לאבדון. אבל אני אגיד למי כן צריך להגיד תודה - ליהדות התפוצות. יהודי צפון אמריקה עוזרים לנו, מסייעים לנו. יש המון יהודים טובים בעולם שעוזרים לנו וצריך להגיד על זה תודה גדולה, מזל שיש לנו אותם. שאפו גם לחיילים ולאנשי המילואים ששומרים עלינו יחד איתנו, ויש פה לא מעט. להתגייסות הזאת, למוטיבציה הזאת, אין אח ורע בעולם כולו". 

לדברי אזולאי, אחד הדברים שנותנים לו את הכוח להיות במטולה כל יום ולהחזיק מעמד הם תושבי המועצה שמפוזרים בעורף: "אני מקבל מהם המון־המון כוח, יש להם חוסן מטורף, לא להיות בבית שבעה חודשים ועדיין לחבק ולתמוך". 

אנחנו יוצאים לסיור ברחבי מטולה. התמונות בקו הצפוני דומות לאלו שראינו בעוטף. לול תינוקות נטוש, מדרכות שבורות, בתים ללא קורת גג, מבנים שרופים, תחמושת ושקי שינה בבית הכנסת העתיק של מטולה. ביישוב שהתגאה בנופיו, יש רחובות שאסור לעמוד בהם כעת, כדי שלא נהיה חשופים מדי. "יש לנו נוהל שעל פיו אני מגיע לכל בית שנפגע", מספר אזולאי בין זירה לזירה. "אני גם מגיע לבית בסיכון. אני מצלם, ורק אני מתקשר לתושבים. היום, לצערי הרב, תושב מטולה שמקבל ממני טלפון יודע שזה לא טלפון טוב. זה הורג אותי". 

ספר לי על אחת השיחות.
אזולאי: "הגעתי לא מזמן לבית שנשרף לחלוטין. המשפחה הייתה בטיול בארצות הברית, והשעה אצלם הייתה 2:00 בלילה. צלצלתי אליהם בשיחת וידיאו, הראיתי להם שהבית שלהם שרוף. אני הייתי בתוך הבית עם איזה צינור, מנסה לכבות קצת, ופשוט בכיתי. הם לא ראו אותי כי הייתי בצד השני של המצלמה, אבל פשוט בכיתי כמו תינוק. לדבר עם בני משפחה שרואים איך הבית שלהם הולך לאבדון כשהם בטיול משפחתי, אחרי 12 שעות שהוא נשרף, זה קורע. זה לא אמיתי". 

תחושת ההיעדר ששוררת במטולה ברורה למן הרגע הראשון. "אני ברגע עצוב מתמשך מכך שאין פה תושבים", משתף אזולאי, "הדבר היחיד שאני עוסק בו הוא איך להגיע לנזקים ולהרס שיש פה ולהעביר את זה בצורה הנכונה אל התושבים שלא נמצאים בבתים. אלו חיים שהם לא חיים למעשה. אנחנו מציינים את הזמן פה לפי שבתות, ואנחנו בשבת ה־32. ובכל שבת, כשאני מקדש יחד עם חברי כיתת הכוננות, אני חושב על ארבעת ילדיי שלא יצא לי להיות איתם ולו שבת אחת ב־32 השבועות האחרונים, ולא רק לא עם ארבעתם יחד, אפילו לא עם אחד מהם. רק בחג שני של פסח אחד הילדים שלי, שהוא בקורס קצינים, הגיע. וזהו. זה אחד הקשיים המשמעותיים מבחינתי". 

“להקים מדינה כמעט מחדש”

כשהאזעקה הראשונה תופסת אותנו בחוץ, אנחנו רצים למקלט. סמוך למרחב המוגן אנחנו מדברים על מטולה, בת 128, שכבר התמודדה בעבר עם פינוי. "עוד לפני הקמת המדינה, מטולה פונתה ב־1920 בידי הצרפתים. היא פונתה לצידון בלבנון, משם באוניות לחיפה ומחיפה - לראש פינה. רק אחרי חצי שנה הם חזרו. זה סיפור מאוד־מאוד משמעותי עבורנו. זה סיפור על פינוי, אבל גם סיפור על חזרה, על תקומה", אומר אזולאי. 

תהיה תקומה? 
נעמן: "אתמול שלח לי תושב שלומי תמונה של המשפחה שלו כשהיא באה לבקר את הבית בשכונה הקרובה יותר לגבול. ראיתי תמונה של ילדים שמתרגשים להיכנס הביתה, רצים אל החדר ומזילים דמעות ומעלים חיוך גדול. כולנו משתוקקים לחזור הביתה. התקווה שלי היא שנחזור ליישוב בטוח ומשגשג. שהילדים שלנו יוכלו לטייל בגני השעשועים ללא ההורים. אני חושב שהטוב עוד לפנינו, והטוב הזה יגיע".

זלץ: "שלושת השבועות האלה - שמתחילים בפסח עם סיפור יציאת מצרים, עוברים דרך יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומסתיימים ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום העצמאות - מספרים בגדול את כל הסיפור של העם היהודי בארץ ישראל. לכן, בתקופה הזאת, אנחנו צריכים כמנהיגות לקחת את כל הכעס, העצב, התסכול והפחד שיש, ובצדק, ולהפוך אותם לכוח ולעשייה, לייצר פה משהו אחר וטוב יותר. אנחנו צריכים להקים מחדש כמעט את מדינת ישראל החל מה־8 באוקטובר". 

אזולאי: "יש לי המון תקווה, ואני אדם אופטימי מטבעי. אנחנו חייבים לצאת חזקים יותר מהאירוע הזה. לכן, עם כל הביקורת שיש לי על הממשלה הזו, אני עדיין מאמין שממשלת ישראל תתעשת מתישהו ותדאג לשקם את היישובים. אני מאמין שמישהו יתחיל להפנים מה קורה פה ויסייע לנו, לא רק למטולה, אלא לכל יישובי קו העימות. צריך להתחיל לטפל בהם מהיסוד. אני גם מאמין שעם ישראל יבוא לחבק ולתמוך ביום שאחרי, בתחום התיירות ובתחום החקלאות. זו ארצי, זו מולדתי, כאן נולדתי וכאן אני גם אמות".