השמש בצבצה מבין העננים האפורים באזור גבעת עדה. ביום החורפי הזה התכנסה קבוצת אנשים שמרחוק נראתה כמו עוד אסופת חברים שבאו ליום כיף של נהיגת שטח. אלא שהחבורה הזאת הייתה שונה לגמרי.
הרמטכ"ל: "צה"ל כשל, חש את משקל האחריות של ה-7 באוקטובר בכל יום"
"למה אתן ולא אני" | החיילת ששרדה את המתקפה על בסיס אורים מספרת על חברותיה שנפלו
שתי אחיות שכולות היו שם. האחת, מיכל בלימן הררי, שכלה את אחיה הגדול במלחמת לבנון הראשונה ב־1982. השנייה, מור ששון, איבדה את אחיה הקטן ב־7 באוקטובר האחרון. יחד עמן נכחו במקום עוד שמונה אחים ואחיות שכולים. בשעה שמונה בבוקר פתחו עבורם את הלב – ואת דלתות הרכבים - רוני גולד, שלום ארז ותומר הנדל, אנשי המיזם Ment to Drive, אשר בשגרה מובילים סדנאות גיבוש ופיתוח קבוצתי לצוותי מנהלים ועובדי חברות באמצעות נהיגת שטח.
הפעילות שלהם כוללת יציאה של ממש מאזור הנוחות, עליות, ירידות, פיתולים חדים, ופחד מהלא נודע כשלוחצים על הגז. "בדיוק כמו שהשכול נופל עליך", אומרת בלימן הררי, שיזמה את החיבור בין שני הגופים לפעילות הייחודית. ביחד עברו האחים דרך בוצית ומאתגרת של נהיגה בשטח מורכב שמצריך מאמץ, חשיבה ויצירתיות ומעניק תובנות על עצמך בתוך אזור לא מוכר. בסיום הנסיעה נוצר בשטח מעגל שיח בין האחים, שהעלה תובנות, מחשבות, תמיכה והבנה של המסע בשכול שהם עוברים, המנוסים לצד החדשים. דמעות היו. גם הרבה בוץ.
חיים מעבר לגיהינום
החל מ־7 באוקטובר התגייסה עמותת "האחים שלנו", שהוקמה לפני כשבע שנים על ידי האחים השכולים אליסף פרץ ונוי פרי, לתמוך ולסייע לאחים שכולים מכל התקופות: החדשים – ואלה שהפצעים נפתחו עבורם מחדש.
פרי שכלה את אחיה, לוחם אגוז סמ"ר טל יפרח ז"ל, במבצע צוק איתן ב־2014, ואילו פרץ הוא אחיהם של סגן אוריאל פרץ ז"ל, שנפל בלבנון ב־1998, ושל רס"ן אלירז פרץ ז"ל, שנפל ברצועת עזה ב־2010. בזכות העמותה נוצרו מעגלי שיח וקהילות בכל הארץ של אחים למען אחים, ולקראת יום הזיכרון ערכה העמותה מפגשי "אחים מספרים" בארגונים, חברות ובתים פרטיים, שבהם אחים ואחיות שכולים הגיעו לספר על האח שנפל.
טוראי שי בלימן נפל בקרב במלחמת לבנון ביוני 1982, כשבועיים בלבד לאחר שמלאו לו 20. שי היה עתודאי, למד מתמטיקה וחשבונאות (כדבריו, "חשבונאות בשביל הפרנסה, מתמטיקה בשביל הנשמה"). על אף הכשרתו הצבאית המינימלית, מיד עם פרוץ המלחמה נקרא למילואים והצטרף למחלקה מסייעת של גדוד 932 בחטיבת הנח"ל.
"שי היה גאון, בעיקר בעולמות הריאליים, מתמטיקה ופיזיקה, אבל התעניין מאוד גם בהיסטוריה. גאון, אבל כזה שמעולם לא התנשא. כשהתפעלו ממנו, הוא בדרך כלל משך בכתפיו ולא ממש הבין מה העניין", מספרת מיכל אחותו. "מעבר לכך, תמיד היה נכון לעזור והצליח להסביר איפה שאחרים נכשלו. לחברים, ואחר כך לתלמידיו הפרטיים הרבים. מין מורה בדם. אמרו עליו שהיה 'המורה האלטרנטיבי למתמטיקה'.
שי היה גם מרכז חברתי, הבית תמיד המה חברים, הוא הדריך בצופים, ונבחר למועצת התלמידים. בבית נספר היה אחראי ללא מעט מעשי קונדס, כי כולם ידעו שאף אחד מהמורים לא יתעסק איתו. איש שמח, שנון ומצחיק, עם חוש הומור מתוחכם. "רק לאחרונה הייתי בניחום אבלים, ואנשים שאלו לעצתי", מוסיפה בלימן הררי. "אני אומרת שיש בסוף חיים, וחיים טובים, אבל גם שהשנה הראשונה היא גיהינום, שנה קשה ומורכבת, כי כל דבר כואב והיא נוראה ממש. דיברתי השבוע עם אחות שכולה אחרת, ואמרתי שלאט־לאט לומדים לשים את השמחה לצד האבל. הכאב לא פוחת ולא מתעמעם, לא מפסיקים לבכות. המוות זה הדבר הכי סטטי בעולם, אבל אתה כבן אדם כל הזמן משתנה ורואה זוויות אחרות.
"איבדתי את שי כשהייתי בת 16 וזה היה דבר אימתני. בגיל 20 פלוס, כשכבר הייתי אמא, הבנתי יותר את ההורים שלי. כשהילדים שלי היו בני 16 ו־20, כמו שאנחנו היינו, זה היה דבר אחד, וכשהתבגרו וראיתי מה יש להם שלנו כבר לא, זה היה דבר אחר. 7 באוקטובר, באופן טבעי, מתכתב עם האירוע האישי שלי".
בלימן הררי לא כועסת על כך שהפכה לכתובת לשכול, להפך. "זאת זכות לחלוק את החוויה ואת הסיפור של שי. נכון שזה מאוד אישי, אבל אני יועצת ארגונית למנהלים ובאתי מניהול, אני גם מלמדת באקדמיה, אז אני אוהבת לחלוק את הידע והניסיון שלי. העניין הזה של 'להעביר את זה הלאה' מתכתב עם מי שאני.
"אבל למעשה רק מ־2020, בפעילות של 'האחים שלנו', התחלתי לספר על שי בכל שנה ביום הזיכרון בארגונים עסקיים. בשנה שעברה עברתי בשלושה ארגונים ושמתי לב שאני אומנם באה לספר על אח שלי, אבל הרבה פעמים באים לספר ולהתייעץ איתי על השכול שלהם. מצד אחד אני רוצה שיידעו וישמעו עליו, אבל על הדרך אנשים אחרים מקבלים תובנות גם מהדמות שלו וגם מההתמודדות שלי. ב־7 באוקטובר הרגשתי שיש לי כלים לעזור".
אירוע נהיגת השטח לאחים השכולים, מספרת בלימן הררי, נולד מתוך מפגש אקראי עם תומר. "עשיתי הכנה לסדנת שטח להנהלת ארגון שעבדתי איתו. תומר היה ספק שלי, וכשאמרתי לו שצריך לעשות את אותו הדבר עם אחים שכולים אבל שאין לי תקציב לזה, הוא השיב בלי להתבלבל: 'מה הבעיה, נארגן לכם את זה' - והם פשוט תרמו לנו את הפעילות.
"יש משהו בחוויה של נהיגת ג'יפים שלכאורה לא מתאים לאנשים שחוו אובדן של בן משפחה, אבל גם במסע האובדן אין לך את הכלים להתמודד. והחוויה של איך ביחד עוברים וצולחים את האתגר מאוד הדהדה לי את האתגר של אחים שכולים. מה שלא ידעתי והבנתי רק כשהאירוע קרה, והוא היה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, זה את מרחב השיח שפעילות כזאת אפשרה. יושבים שלושה עם מדריך ברכב ומדברים תוך כדי הדילמות של צליחת המסלול. במעגל השיח אחרי הפעילות אנשים פשוט דיברו. התפתחו שיחות בין אחים שכולים חדשים לבין עצמם, כשהם רואים שכל מה שהם מרגישים נורמלי וקיים.
"אובדן הקרקע הבטוחה הוא משותף, וזה מעגל שיח האחים הרחב יותר, שהוא חובק דורות וחוויות. אנחנו, האחים השכולים הוותיקים, בנינו כוחות ושכבות הגנה וגם יש לנו פרספקטיבה. אנשים מפחדים לשמוח כי הם מפחדים לשכוח, ואני מרגיעה שאם אני אחרי 40 שנה חווה את המחסור של שי ואומרת להם 'לכו תשמחו כי אתם צריכים לדאוג לעצמכם'. אני מספרת שהילדים שלי מכירים את שי אף שהם נולדו הרבה אחרי שנהרג, שאני לא שוכחת ואוהבת ושמחה שהיה לי כזה אח לצד תחושה ההחמצה הנוראה, והשמחה תמיד תהיה מהולה בעצב".
עצת הזהב של מיכל להתמודדות האחים השכולים עם ההורים השבורים היא פשוט לדאוג לעצמם. "ככל שיהיה לכם יותר טוב, כך גם להורים שלכם יהיה יותר טוב, כי הם יקבלו את הילדים החיים שלהם שמחים ומצליחים. זה ירים אותם יותר מכל דבר אחר", היא אומרת. להורים ולאחים היא מייעצת: "דברו ביניכם כמה שאתם מצליחים. זה לא פשוט, אבל תשתפו. זה כמו ביצה טובענית, אבל כשכל אחד מושך את השני החוצה, זה יכול לעבוד. זה לוקח זמן והרבה תהליכי עיבוד להגיע לזה. לא לדחוק בעצמנו, ולהיות קשובים לעצמנו".
כמו שרק אחים מבינים
רס"ל אלעד מיכאל ששון ז"ל ממוצא עילית היה לוחם ביחידת אגוז של עוצבת הקומנדו, בן 21 היה כשנפל ב־7 באוקטובר בקרב להגנת מוצב כיסופים. באותו בוקר היה צוות הלוחמים מוצב בסמוך לחווארה שבאיו"ש, כתגבור. הם הגיעו למוצב כיסופים בדרום בשעה שמחבלי חמאס הסתערו על המוצב במחיר דמים כבד לצה"ל, כדי לתגבר את המוצב שנותר כמעט ללא לוחמים כשירים.
אלעד היה חלק מחוליה קטנה של 12 חיילים שנלחמו במשך שמונה שעות נגד מחבלי חמאס והצילו את חייהם של 32 חיילות, 14 פצועים לוחמים של גולני, שלוש אזרחיות ותינוק שהיו בבסיס. יחד עמו נפלו שני לוחמים נוספים בקרב על המוצב.
ששון ז"ל, בוגר תיכון ליד"ה היוקרתי בירושלים, כבר החל לקרוא על קורסים באוניברסיטה, והרגיש שהשליחות שלו היא להיות רופא - אבל במקביל התעניין גם בתכנות וגם בהבנת נפש האדם. חברים סיפרו כי היה בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה ושמחת חיים, שיחק כדורסל בהפועל ירושלים והיה מנהיג גם על המגרש, אהב לנגן בגיטרה ועמד להיכנס לשירות קבע. זוגתו, עמית שוסטק, כתבה אחרי שנהרג: "אני אוהבת אותך ברמות שמילים לא יוכלו לתאר".
מאז נפילתו נרקמה חברות בין אחותו השכולה מור ששון לפרי, מייסדת העמותה הנוספת, וששון החלה להיות פעילה בעמותת יוצאי יחידת אגוז ומשפחותיהם. קצין הנפגעים המלווה את המשפחה הוא שיצר את הקשר בין השתיים. "היא יכולה להבין אותי, כמו שהאחים שלי מבינים, אף שהחוויה של כל אחד מהם שונה. אז אנחנו מתמודדים בנפרד, אבל גם מוצאים את הנחמה אחד בשני".
על אחיה הצעיר שנפל מספרת מור: "אלעד היה ארבעה חודשים לפני יום הולדתו ה־22. הוא צעיר ממני בעשר שנים. אנחנו ארבעה אחים וגם נמשיך להיות. תמיד התפעלתי מכך שאלעד היה נחלץ לעזרה, לא משנה באיזה הקשר. האינסטינקט הטבעי שלו היה לנסות לעזור. הוא גייס פעם כסף לחייל בודד ביחידה, במקום מתנות לחיילים. אפילו בקרב שבו נפל הוא התנדב להחליף את הנגביסט שנפצע".
על ההתמודדות האישית שלה היא מספרת: "אני לא יכולה לתת המלצות לאחים שכולים, כי אני בעצמי עוד לא יודעת אם וכמה אני בכלל מעכלת. לפעמים אני מוצאת את עצמי עדיין בהכחשה. אני עוד לא שנה בתוך הדבר הזה, וההצטרפות לעמותת בוגרי יחידת אגוז, היחידה שאלעד שירת בה, הביאה אותי למצוא סוג של בית, כי אני מרגישה קרובה אליו כל הזמן. אלה האנשים שהוא בילה איתם את השנים האחרונות של חייו".
מול ההורים, כשההתמודדות טרייה כל כך, ההתמודדות לובשת מורכבות אחרת, אבל מור מדגישה: "גם כשאנחנו בלב ההתמודדות אני מאמינה במשפחה שלנו. אנחנו חזקים ביחד. יש לנו את עמותת 'האחים שלנו', שהוא מקום שבו מקבלים תשומת לב, ויש לזה ערך גדול לאחים".
לאירוע נהיגת השטח הגיעה ששון בעידודה של פרי. "נוי הציעה לי לבוא, ועל אף הרתיעה מהשמיעה על החוויות של אחרים, היא שכנעה אותי. זאת הייתה פעילות שאפשרה לי להיפתח. הסיטואציה ברכבים יצרה שיח טבעי משותף. כשאתה פוגש שכול של מישהו אחר, יש אפילו הומור שלא קיים עם מי שלא עובר חוויה דומה. זה לא שארגיש יותר או פחות כאב אם אני אשתתף או לא אשתתף בפעילות, אני פשוט מרגישה שאין משהו אחר שאני יכולה לעשות".
מהמקום של האבל הטרי שלה מצליחה מור לייעץ למאות האחים החדשים שהצטרפו למשפחת השכול בשבעת החודשים האחרונים: "צריך לזכור שההתמודדות היא קודם כל אישית. אם בן אדם שחווה אובדן והעולם חרב עליו מרגיש חסר אונים ושהוא לא יודע מה לעשות, אז קודם כל צריך לקבל את זה. לקחת את הזמן, לנשום את החוויה האישית והמשפחתית, שהיא ייחודית לכל אחד. גם ללכת לאיבוד בתוך העצב זה בסדר, ואם אתה נופל - תן לעצמך ליפול. אבל צריך לדעת שיש גם רגעים אחרים.
"אלעד היה אחי הקטן, אבל הוא גם היה השראה, אח קטן־גדול בשבילנו. הייתה בו תבונה לא מובנת מאליה, ובאיזשהו מקום הוא זה שנותן לי את הכוח להתמודד עם האובדן של עצמו. אני מדמיינת מה הוא היה עושה אם היה אח שכול במקומי, ועל מה שהיה אומר. הוא היה אדם מובהק ועקרוני, שהיה לו מאוד ברור מה נכון ומה צריך לעשות. זה מה שעוזר לי להתמודד".