שבעה חודשים חלפו, ואייל אשל זוכר הכל: את השיחה האחרונה עם בתו רוני, תצפיתנית במוצב נחל עוז; את דקות החרדה בבוקר שמחת תורה, שהתחלפו בשעות ובימים של חוסר אונים מוחלט, כשרוני הוגדרה "נעדרת"; את תחושת הזלזול וההפקרות; את הרגע שבו הגיעו לבשר לו שהוא אב שכול; ואת האחריות של הקצינים והפוליטיקאים - מהמג"ד, דרך מפקד הפיקוד והרמטכ"ל ועד לראש הממשלה: "היה פה כשל של שרשרת פיקוד שלמה".
בעקבות גבורתה: רוני אשל ז"ל זכתה לאות מיוחד
"הכאב משתלט על הכל": אימה של רוני אשל מגיבה להקלטות
רוני: "אמא אני בסדר, לא לדאוג. אני בתוך החמ"ל. אין לי קליטה".
אמא: "אני אוהבת אותך".
רוני: "אמא אני בסדר, לא לדאוג לי. גם אני אוהבת אותך".
אמא: "טוב ממי שלי. תשמרי על עצמך".
פעמיים הגיעו אותות אחרונים מרוני אשל ז"ל, התצפיתנית עם החיוך המתפרץ והאופטימיות הכובשת. האות הראשון היה הודעה כתובה בנייד ששלחה להוריה בדקות הראשונות של בוקר הזוועות ב־7 באוקטובר. "זה היה המסרון האחרון שקיבלנו ממנה", דומע אביה אייל.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
"והוא אפילו לא הגיע מהטלפון של רוני, כי לתצפיתניות אסור להכניס סלולרי לחמ"ל, אלא מהטלפון של אחת הסמב"ציות. אף אחת מהבנות שם לא התקשרה לאף אבא כדי להגיד לו, 'בוא תחלץ אותנו. אבא, בוא להציל אותנו'. הן כבר ראו במצלמות את הכמות האדירה של המחבלים והעזתים שהייתה על הכבישים המובילים לחמ"ל, ולכן הן הבינו שאם יבקשו מאיתנו לבוא ולהציל אותן, אנחנו נצא ולא נחזור".
אתה מאמין שהיא כתבה את ההודעה כדי שלא תיסעו לשם לנסות להציל אותה?
"ברור לי שההודעה נכתבה בדקות הראשונות של הפשיטה על החמ"ל, כי האינטרנט עדיין העביר הודעות וגם החשמל עבד. רק כשהחלה הפשיטה והדלתות נפתחו, כל המידע הדיגיטלי עף החוצה לענן ואלו גם היו הדקות שרוני שלי הבינה שהיא נפרדת מאיתנו. ולכן כתבה. שלא נדאג לה. שנמשיך את החיים שלנו. גם הבנות האחרות כתבו, כי הן הבינו שהן עומדות לסיים את החיים שלהן ביחד".
"תחנות דייגו קבלו, ארבעה אנשים רצים לי לגדר, אשרו קבלה".
"תחנת דייגו, קבלו שעוד אחד חצה. קבלו, כרגע יש שלושה אנשים נמצאים בספארי, אשרו קבלה".
"תחנות דייגו, קבלו תמונת מצב על פרש תורכי, קבלו כרגע שני אנשים על גדר, שעון חול, מתעסקים עם הגדר, אשרו קבלה".
"תחנות דייגו, קבלו פיצוץ על שעון חול, קבלו ששני אנשים עם מטען פוצצו את שעון החול, אשרו קבלה".
"תחנות דייגו, קבלו פרש תורכי מלא, אשרו קבלה".
האות השני, האחרון, היה הקלטות הקשר המטלטלות שנחשפו מחמ"ל נחל עוז. התצפיתנית רוני אשל דיווחה באומץ ובקור רוח על מחבלים שהסתערו על הגדר שעות אחדות לפני שמצאה את מותה בשריפה בחמ"ל שעלה באש. "כבר בשבוע הראשון ידענו שיש הקלטות, כי רשת הקשר מוקלטת", מספר האב.
"החמ"ל החל לבעור על יושביו אחרי חצות היום, כי המחבלים השליכו לתוכו מטענים וחומרי נפץ, והבנות נשרפו למוות. הטמפרטורה הייתה כל כך גבוהה שהאש נמשכה שעות לתוך מוצאי שבת, ורק אחרי יומיים הצליחו לכבות אותה. דרשנו לקבל את ההקלטות מלפני השריפה וזה לקח זמן, אבל בסוף הצלחנו והייתה לנו הזכות לשמוע את קולה של רוני עד שנדם".
מה הרגשת כששמעת אותה מדווחת?
"הייתי מלא גאווה, כי זו הייתה רוני האמיתית, אסרטיבית וחזקה גם במצבי משבר איומים. היא לא רק דיווחה בקשר, היא גם חיזקה את שאר הבנות בעמדה שהתחילו לבכות. היא לא עזבה את העמדה, דיווחה בנחישות ותפקדה בצורה הרואית עד הדקות האחרונות".
34 ימים ולילות מייסרים המתינו בני משפחתה של רוני אשל למידע על גורלה. היא הוכרזה כנעדרת, ואיש לא ידע אם נרצחה, נפצעה או נחטפה. הוריה עשו כל שביכולתם לשרטט את השעות שקדמו לאות החיים האחרון שקיבלו ממנה, אבל בימים הראשונים ולאורך כמעט שבוע שלם אף אחד מגורמי הצבא לא יצר עמם קשר, לא מסר מידע או ליווה אותם במסע האפל של חוסר הוודאות.
רק כשיצאו לתקשורת נזכרו בהם. אשל הייתה החיילת הנעדרת האחרונה שזוהתה, ורק כחודש לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוגדרה כחלל צה"ל. "רוני הייתה מנכ"ל הבית", מעיד עליה אביה. "היא ידעה בכל דקה מה קורה עם כולנו, וגם כשהתגייסה לצבא היא ליוותה את המשפחה מרחוק ותמיד בדקה מתי הכלב אכל, לאן אחיה אלון יוצא לבלות ואיזה ציון קיבלה אחותה יעל במבחן".
היא הייתה ילדה שמחה.
"שעתיים אחרי הלידה כבר חייכה לעולם והשתובבה וצחקה. החיוך שלה מילא את הבית. וכשגדלה הפכה לנערה של נתינה עם לב ענק. היא מאוד אהבה ילדים, וילדים מאוד אהבו אותה והתחברו אליה. היו לה 20 משפחות שעשתה להם בייביסיטר ביישוב שלנו, אבל רוני גם הייתה ילדה של בית. אהבה להיות בחדר שלה, לסדר אותו, לבלגן אותו, לראות סרטים, לבשל, לאכול במסעדות, לבלות ולצחוק".
עוד מספר האב: "היא טרפה את החיים. כשהוציאה רישיון נהיגה, טיילה עם החברות בכל רחבי הארץ והיינו יושבים מאחור מלאי גאווה, כי היא נהגה בצורה מאוד זהירה ומקצועית. גם בצבא הייתה מאוד מקצועית ומאוד ממוקדת משימה. ובכל פעם שחזרה מהבסיס הבית התמלא באור. היא הייתה הבכורה, בת 19 ושבעה חודשים במותה. בעוד חודשיים הייתה אמורה לצאת לחופשת השחרור. ובערך באותו הזמן אחותה יעל תסיים את התיכון ותתגייס לצבא. "כי חינכנו את הילדים שצה"ל הוא צבא העם, וצה"ל מגן על המדינה, ובסוף המדינה היא של כולנו".
אבל ב־7 באוקטובר צה"ל פישל.
"היה פה כשל של שרשרת פיקוד שלמה, החל מהצבא וכל מערכת הביטחון וכלה בהנהגה. שרשרת הפיקוד שכשלה לא ראויה ללבוש את המדים הטהורים של צבא ההגנה לישראל, ועל זה אנחנו נלחמים, כדי להדיח את האנשים שלא ראויים להמשיך לשרת, כי בעיניהם הצבא הוא כבר לא שליחות אלא בעיקר מקום עבודה ומקפצה לחיים האזרחיים".
אשל מרחיב: "למדנו בדרך הקשה שצה"ל איבד את המקצועיות והחדות והכשירות שהיו בו לפני 20 שנה, והיום התרבות הארגונית בצבא היא מהכושלות בצבאות העולם. אז אנחנו מגייסים את הילדים אבל נאבקים במקביל על שינוי עומק, כי מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר הוא לא עוד אסון שאפשר לטאטא מתחת לשטיח. האנשים שאחראים עליו ישלמו את מלוא המחיר".
ראש אמ"ן חליוה לא חיכה לכם והתפטר מתפקידו.
"לא מעניין אותי שאחד או שניים פורשים מהצבא ובעוד שנתיים יהפכו ליו"ר דירקטוריון באיזו חברה גדולה. לא ניתן. אנחנו נדיח את כל שדרת הפיקוד שכשלה בצורה הכי אכזרית, כמו שהבנות שלנו סיימו את חייהן בצורה הכי אכזרית. כי הזלזול בהן היה מובנה, לא רק ב־7 באוקטובר אלא הרבה הרבה קודם. בחרו את התצפיתניות בפינצטה. וככל שעל הנייר ראו בתפקיד הזה שליחות משמעותית, ככה זלזלו בהן במהלך השירות הצבאי. לאף אחד לא היה אכפת מהן, את אף אחד לא עניין מה הן אמרו, ואף אחד לא היה מוכן לשמוע לאזהרות שלהן".
האב השכול, מתוסכל מחוסר האחריות של המפקדים: "אמרו לרוני, 'תעשי את העבודה שלך בחמ"ל, תעבירי את המשמרת ואז תקומי ותלכי'. הן היו זוטרות. בסך הכל רב"טיות בצה"ל, ומה פתאום שסגן אלוף יקשיב בכלל לדיווח שיש להן גם אם הוא קריטי. חטא היוהרה לא התחיל ונגמר ברמטכ"ל ובשרשרת הפיקוד הבכירה, כמו שהוא לא התחיל רק בממשלה ובדרג המדיני והביטחוני. חטא היוהרה היה מול התצפיתניות בדרג הפיקוד הנמוך. לא שמעו להן, לא עשו שימוש בדיווחים שלהן וזלזלו בהתרעות הרבות שהן העבירו. זה היה חלק מהתרבות הארגונית הכל כך כושלת במערכת הצבאית".
מה ידעתם לפני 7 באוקטובר?
"ראינו שאין התייחסות לנהלים ולארגון, ובמקום זה יש התעלמות מוחלטת בכל המובנים והתייחסות מזלזלת לתפקיד של התצפיתניות. אפילו היציאות הביתה היו בניגוד לנהלים. לכל חייל בצה"ל מגיעה חופשת רגילה. אבל בגלל שהסבב של התצפיתניות בכל הגזרות ובכל החמ"לים מורכב מחמישה ימים בבית ותשעה ימים בבסיס, אז חיל הגנת הגבולות החשיב לתצפיתניות את הרגילה כחלק מהיציאה של הסבב".
הוא לוקח נשימה עמוקה, וממשיך: "זה היה בניגוד לחוק הצה"לי, אבל לאף אחד לא היה אכפת שהן מפסידות את החלק היחסי של חופשת הרגילה. לאף אחד לא היה אכפת מהן בכלל, כי ההתייחסות לתצפיתניות הייתה שהן חיילות של אף אחד, הן לא עניינו אף אחד ולא היו שייכות לאף אחד".
אבל הן היו כפופות לסגל פיקודי מסוים.
"הסגל הפיקודי לא ספר אותן ולא התייחס אליהן, ולכן כינו את התצפיתניות מנחל עוז 'החיילות של אף אחד', כי הן לא עניינו אף אחד ואף אחד לא הקשיב להן. חודשים רבים אחורה הן התריעו ושלחו את ההתרעות בכתב לסגל הפיקודי, אבל אף אחד לא פירק אותן לכדי תרחיש שביום מן הימים עלול להתגשם".
אשל מציין את הסיטואציה הבלתי הגיונית בו ביתו הייתה: "מצד אחד תדרכו אותן שיום אחד תהיה פשיטה. אמרו לבנות, אחרי החגים יש צפי לאירוע גס ואכזרי בגזרת עזה ובגזרת נחל עוז, ומצד שני לא התייחסו להתרעות שלהן על סימנים מעידים לאירוע, למרות שהתצפיתניות היו אלו שרואות ראשונות, שומעות ראשונות ומתריעות ראשונות".
רוני דיברה איתכם על זה?
"כן, עשרות פעמים. היא הייתה חוזרת הביתה במהלך השירות הצבאי, יושבת איתנו ואומרת, 'הם אוספים עלינו מודיעין, הם קוראים אותנו, הם מתכוננים למשהו גדול'. פעם היא סיפרה שהמצלמות במקטע מסוים לא תקינות ופעם אחרת שהמצלמות במקום אחר הושבתו. שאלנו למה לא מגיעים לתקן, והיא אמרה שהחוליות הטכניות שאחראיות על ביצוע התיקונים בכל המפגעים לאורך הגדר לא מגיעות כי הן מפחדות שיפתחו עליהן באש מהצד העזתי".
הוא מסביר: "הסיבה לכך הייתה שבשנה האחרונה הוראות הפתיחה באש בצה"ל על כל גזרת עזה הלכו והצטמצמו, הלכו והתמוססו מתוך הבנה של צה"ל, מערכת הביטחון וההנהגה המדינית שצריך לתת לעזתים מקור פרנסה ואולי בתמורה יהיה לנו שקט תעשייתי והם לא ישלחו טילים, יבעירו צמיגים או יפריחו בלוני תבערה. אבל העזתים המשיכו להבעיר צמיגים מדי שישי, שגרמו למיסוך עשן כבד מתחת למצלמות בכוונת מכוון".
כשהתצפיתניות דיווחו למפקדים הישירים שלהן, מה היו התשובות שהן קיבלו?
"מאוד מביך להשיב על השאלה הזו, כי המפקדים לא עשו שום דבר עם המידע שהבנות העבירו להן. סגל הפיקוד הישיר, שותף מלא לכישלון ולכשל, לא הגיב להתרעות, ולכן הבנות היו מאוד מתוסכלות, כי אף אחד לא התייחס. זה רק היה חלק מהתפיסה הפגומה שהובילו ראש אמ"ן הקודם תמיר הימן והרמטכ"ל הקודם אביב כוכבי, שהצבא צריך להפוך ליותר קטן וטכנולוגי".
אשל מבהיר: "לכן המשימה שלנו, ההורים השכולים, היא לא לעזוב אותם בשקט. לכוון אליהם ואל כל שרשרת הפיקוד שאחראית על הצער הנורא שפוקד אותנו ואת שאר המשפחות השכולות את הזעם ואת הדרישה לתיקון. ראש אמ"ן חליוה, שהתפטר, רק מתחיל את המסע שלו, כי אנחנו לא נעזוב אותו בשקט, שלא יחשוב לרגע שאם הוא הניח את מכתב ההתפטרות שלו על השולחן, בזה תמה אחריותו. אנחנו נלווה אותו צעד צעד, עד שיהפוך לטוראי ויישב בביזיון בבית ויהרהר בחלקו באסון הנורא ביותר שידעה המדינה מעודה".
אבל חליוה הוא לא היחיד שנשא בתפקידי מפתח לפני 7 באוקטובר.
"הוא וכל שאר האשמים. המשימה שלי היום היא להדיח סגל פיקוד שלם שקיים עדיין בצה"ל והוא האחראי הישיר למחדל ולכישלון של שבת ה־7 באוקטובר. הסגל הזה לא ראוי ללבוש את המדים, כי הוא לא טרח להקשיב ולא טרח להפיק לקחים ולא חשב שלחיילות זוטרות בצה"ל יש בכלל זכות דיבור. זה גם ראש השב"כ רונן בר, שמתוך יושרה וערכיות אמר מיד ביום הראשון, 'אני אתפטר, זה רק ייקח זמן עד שהמשימה תסתיים'".
אשל מוסיף: "הוא לפחות אמר את זה מיד ובקולו, בלי פרשנויות ובלי התפתלויות. וזה גם הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום, ומפקד אוגדת עזה, וקצינים בכירים באגף המודיעין באוגדת עזה וסגל הפיקוד של הבת שלי וחברותיה מחיל הגנת הגבולות, גם אותם נפעל להדיח מצה"ל. כולם כולם שם כשלו למעט הקצינה סרן שיר אילת ז"ל, מ"פ תצפיות ממוצב נחל עוז, שנרצחה איתן ועד אותה שבת ארורה הייתה להן קרן אור לאורך השירות. היא הייתה היחידה שהקשיבה לבנות".
והדרג המדיני?
"ההנהגה שמכהנת כיום היא אותה הנהגה שכשלה עד 7 באוקטובר, ביום עצמו וגם אחריו. ממשלת ישראל הנוכחית לא ראויה למספר הגדול של החללים שנפלו במשמרת שלה, כי זו ממשלת כישלון ובראשה ראש הממשלה נתניהו, שמכהן למעלה מעשור והביא את כולנו לאסון הזה. שבעה חודשים מדינת ישראל מתפקדת מכוח האינרציה, וראש הממשלה ממשיך להפריח סיסמאות ומדבר איתנו על ניצחון החמאס ומיטוט החמאס. על איזה ניצחון הוא מדבר? עד היום אנחנו רק מפסידים".
אשל ממשיך להסביר בכאב: "איך הוא מסוגל לדבר איתנו על ניצחון כשכל כך הרבה חיילים נפלו וממשיכים ליפול? אנחנו כל יום סופרים גופות מתוך מחשבה זחוחה של ראש הממשלה, שעיקש בדרכו שאנחנו מנצחים. אנחנו נעשה הכל כדי לגרום להדחתם של כל אותם מפקדים בצבא ומנהיגים בהנהגה כדי שיגיע שינוי שמתוכו תצמח דרך אחרת שתביא ביום מן הימים לשיקום ולריפוי".
מי זה אנחנו?
"קבוצת ההורים השכולים המצומצמת של הבנות התצפיתניות והסמב"ציות מנחל עוז, שהתרחבה לעוד ועוד הורים שכולים ממלחמת חרבות ברזל. אנחנו עטופים במאות אלפי בני אדם שמחזקים אותנו ובהצעות של הרבה מאוד גופים ומשרדים ועורכי דין שמוכנים לתת יד ללא שום תמורה כדי לסייע לנו להביא לשינוי".
"דבר אחד עומד לנגד עינינו", הוא אומר. "להדיח את האשמים, להוריד אותם לדרגות הנמוכות ביותר ולגרום להם לשלם את המחיר. זה ייקח זמן, המאבק יהיה ארוך וקשה, אבל אנחנו נצליח במשימה כדי להעביר את המסר לדור הצעיר שגדל כאן ויגיע יומו להתגייס שהיה פה אסון לאומי בגלל חטא היוהרה ושעל חטאים משלמים, אחרת אין תיקון".
ביום רביעי בבוקר, שלושה ימים לפני 7 באוקטובר, נפרדה רוני אשל ז"ל מבני משפחתה וחזרה לצבא. לפני כן הספיקה לטייל עמם ברמת הגולן. עשו קמפינג בעין קיניה, אכלו וצחקו ושמחו. זה היה בחול המועד סוכות. המוני חוגגים גדשו את השמורה, ואיש מהם לא צפה את הרעה האורבת מעבר לשער.
"וביום רביעי, לפני שהיא חזרה לבסיס, היא נעמדה בפתח הדלת ואמרה לי, 'אבא, רותח שם. אבא, הם אוספים עלינו מודיעין ויודעים עלינו כל מה שקורה בגזרת עזה, הם אפילו יודעים איך נראה הבסיס'", מספר האב אייל בקול חנוק. "ואני, כדי להרגיע אותה, אמרתי, 'מה קרה לך, רוני, יש לנו צבא טוב וחזק, הכל יהיה בסדר', ולא העליתי בדעתי שהכל יתפוצץ לנו בפרצוף 72 שעות מאוחר יותר".
כבר באותו בוקר, מספר אשל, התקיים תרגיל פתע באוגדת עזה שבא לדמות תרחיש פשיטה על אחד ממוצבי צה"ל בגזרה הדרומית. "לצערנו, התרגיל נכשל כישלון קולוסאלי, למעט מוצב אחד שעמד תחת הסד"כ הנחוץ כדי לבצע נכון את הגנת המחנה". זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה. בשישי בצהריים הספיקו לדבר איתה בטלפון, ובשבת, כשהחלו האזעקות, ניסו לאתר אותה אבל היא לא ענתה.
"ידענו שרוני התחילה את המשמרת בארבע לפנות בוקר כי היא הייתה אחת מהוותיקות שמאיישות את החמ"ל במשמרות המוקדמות, אבל לא ידענו איפה שאר הבנות, כי הסגל הפיקודי מעולם לא ארגן ערב הורים לבנות התצפיתניות ומעולם לא היה דף קשר להורים עם טלפונים של הסגל או של החיילות. בשלב מסוים בבוקר קיבלנו מרוני את ההודעה הכתובה".
אשל מסביר את התסכול שחווה: "אבל אף אחד לא תקשר איתנו, ואף אחד ממערכת הביטחון לא הרים טלפון להסביר מה הולך שם. היום אנחנו יודעים שמהשעה 6:20 בבוקר, שאז החל האירוע, ועד כמה דקות לפני 12 בצהריים, שאז הושלמה הפשיטה לתוך החמ"ל של נחל עוז, הבנות היו עדיין בחיים וניתן היה להציל אותן. והן חיכו וקיוו שמישהו יבוא להציל אותן. הן היו בטוחות שמישהו שומע את קריאות העזרה ושהצבא בדרך אליהן".
כולן נספו בשריפה כשהחמ"ל עלה באש?
"לא, שבעה חיילים נמלטו מתוך החמ"ל הבוער בנחל עוז, ביניהם תצפיתנית אחת שנחלצה דרך חלון השירותים. החיילים, ביניהם קצינים בצה"ל, ברחו מזירת האירוע והשאירו את הבנות להישרף למוות בצורה הכי אכזרית שהיקום יכול להכיל". אחר הצהריים הבינו ההורים שמשהו איום מתרחש בחמ"ל של בתם. עוד הורים החלו לחפש את בנותיהם בבהילות, ומידע על כך שהתצפיתניות בסדר, ושפינו אותן לג'וליס, החל לזרום.
"היו כל מיני גרסאות, אבל רוני לא ענתה, ופתאום התחלנו לקבל הודעות מעוד הורים שסיפרו שהבנות היו ביחד ואף אחד לא מוצא אותן וגרוע יותר, אף אחד מהמפקדים והמפקדות שלהן לא מעדכן מה עלה בגורלן. מתוך ההתכתבות הבנו שיש לבנות מג"ד בריא ושלם, שלא קרה לו כלום, אז ניסיתי להתקשר אליו והוא לא ענה. שלחתי לו הודעות בזו אחר זו, והוא לא השיב עליהן בשיטתיות".
עוד הוא מספר: "ראיתי שהוא רואה אותן, כי הופיעו סימנים כחולים על המסך, אבל הוא לא טרח אפילו לכתוב 'אני לא יודע, אני אנסה לברר, האם אתם צריכים עזרה', משהו בסיסי לפחות. ביום ראשון בבוקר, כשהוא המשיך להתעלם מהודעות המצוקה שלנו, כתבתי לו שהשתיקה שלו היא הרס כל האמון שיש לנו במערכת הצה"לית ושהעובדה שהוא מתעלם מאיתנו בשעות הכי קשות שלנו זה הכשל הגרוע ביותר כמפקד וכאדם".
הגיע הלילה והתמונה לא התבהרה. "לא עצמנו עין. אשתי שרון ואני הסתובבנו בין החדרים כמו עכברים מורעלים. הגלגלים בחלק האחורי של המוח עבדו על מגוון רחב של אפשרויות, מהאופציה שהיא חטופה ועד האפשרות שהיא איננה. מישהו כתב בקבוצות שהמחבלים העלו את החמ"ל באש ואיש לא שרד, אבל קיווינו שזה פייק, כי כבר אמרו שחילצו את הבנות לג'וליס".
ולמחרת נסעו ללהב 433 לפתוח תיק נעדרת. "הבנו משאר ההורים שזה מה שצריך לעשות במקרה שלנו, וגם אנשים נוספים אמרו לנו, דבר ראשון תפתחו תיק נעדרת כי הכל מתנקז ללהב 433. הגענו לשם, ומצאנו מאות אנשים שהגיעו, כמונו, לחפש את יקיריהם. רק אז הבנתי את גודל האירוע".
כולם בסיטואציה דומה לשלכם?
"כולם כמונו, לא יודעים כלום. קיבלו אותנו מאוד יפה, בצורה הכי מכילה שניתן, עם הרבה מאוד אמפתיה, אבל זה היה הליך טכני מאוד: נתתי דגימה של דנ"א, מילאנו פרטים והמשכנו משם לבית החולים סורוקה, כי אמרו לנו שאולי היא פצועה ופינו אותה לשם. כשהגענו לסורוקה גילינו כאוס לא הגיוני. אלפי אלפי אנשים, ביניהם חמולות שלמות של המגזר הבדואי, שנפצעו ונרצחו גם מתוכו, שמנסים לאתר את יקיריהם. למזלנו יש לאשתי חברה טובה שעובדת בבית החולים והיא עשתה את העבודה הקשה עבורנו ובדקה שרוני לא הגיעה לשם".
אשל אומר בכאב: "זה היה רגע שבו הבנתי שאנחנו לבד. כי אף אחד לא חזר אליי, גם לא המג"ד, סא"ל בצה"ל שלא ראוי ללבוש את המדים, וגם לא שאר נציגי הצבא. שלחנו בת לחמ"ל שהתריעה חזור והתרע שהגדר לא מוגנת, שיש איום אמיתי שצריך להתייחס אליו. לא התייחסו להתרעות שלה, הפקירו אותה ואת חברותיה למוות, ואחר כך המשיכו גם לא להתייחס אלינו. ארבעה ימים היינו לגמרי לבד, טיפסנו על קירות וצעקנו בתקשורת ובאולפנים למה צה"ל לא יצר איתנו ועם ההורים של הנעדרות האחרות מחמ"ל נחל עוז שום קשר".
ואז הצבא יצר איתכם קשר?
"לא. אחרי ארבעה ימים רונן צור נכנס לתמונה, כי הוקם מטה החטופים והנעדרים. והוא ביקש מאיתנו להגיע לבית הנשיא. אז נסענו לשם, ואחרי האירוע והמפגש עם הנשיא יצאנו החוצה, ומול כל כלי התקשורת שעמדו בחוץ פתחנו את הפה וקבל עם ועולם צעקתי את נשמתי כדי שאנשים בצה"ל ובמערכת הביטחון יחזרו אלינו עם תשובות כי אנחנו לא יודעים איפה רוני".
אשל מוסיף: "ורק אז, הפלא ופלא, הגיעו קציני הצבא הביתה, ונבנה שיח אחר עם גורמי הצבא שהיו אחראים על התצפיתניות, וביניהם קצינת נפגעים וקצין מיחידת שו"ן (שבויים ונעדרים - שמ"ב). גם להם לא היו תשובות, אבל לפחות הם הגיעו. ובמקביל פתחנו בבית חמ"ל עצמאי והתחלנו לעבוד בלהשיג מידע מהרבה מאוד אנשים טובים שגם הגיעו אלינו וסיפרו מה היה ועזרו לנו להשיג חלקי אינפורמציה על אירועי 7 באוקטובר בחמ"ל. מיום ליום קיבלנו יותר פרטים והרכבנו אותם לכדי תמונה כמעט מלאה, כמו פאזל".
מה עלה בפאזל?
"תמונה של כשל כל כך גדול על ציר זמן כל כך ממושך, חודשים רבים לפני שבת ה־7 באוקטובר. שוחחנו עם חיילות משוחררות ששירתו כתצפיתניות בנחל עוז לפני שנה ושנתיים, והיו להן את אותן הטענות על אותן הבעיות. כך למשל, אפילו הקודן בכניסה לחמ"ל היה תקול, כל אחד היה יכול להיכנס פנימה, ולמרות שהחיילות התריעו על פרצת הביטחון הזו, היא לא תוקנה במשך חודשים ארוכים".
עוד הוא מציין: "שמענו גם על ריחוק וניכור בין סגל הפיקוד לתצפיתניות ועל התחושה שמדובר בסתימת חורים ולא בקבוצה איכותית של חיילים שתפקידם להגן על הגבולות. סיפרו לנו שחיל הגנת הגבולות הוא סוג של חברת כוח אדם, אם יצטרכו שמונה תצפיתניות בחמ"ל מסוים, יעבירו אותן מבסיס לבסיס מהיום למחר, בלי גב או פיקוד קבוע. חודשים לפני האסון צעקנו שהבנות חייבות להיות תחת המעטפת של חיל המודיעין, כי הן עוסקות במודיעין ולא בתחומים האחרים של חיל הגנת הגבולות, אבל לאף אחד לא היה אכפת".
מה עבר עליכם במהלך הימים האלה?
"הפסקנו לאכול, כי פשוט אי אפשר היה להכניס שום דבר לפה, הוא לא עבר לנו בגרון. ירדנו במשקל בצורה דרסטית, דאגנו מאוד, זו הייתה טלטלה רגשית בלתי אפשרית. מצד אחד קיווינו שאולי רוני חטופה או אפילו פצועה ומוגדרת כאלמונית, אמרנו, 'אנחנו רוצים אותה בכל מצב, העיקר שיהיה לנו במי לגעת ואת מי לחבק'. ומצד שני היינו מאוד רציונליים ומאוד מפוקסים. זה היה דיסוננס מטורף".
הוא מרחיב: "פעם חשבתי שהיא איננה, ופעם חשבתי שהיא חטופה, ובכל שעה ושעה הבנתי שהאירוע לא טוב ושאנחנו בקבוצת ההורים שעלולים לצפות לרע ביותר. אנחנו גרים בצור יצחק, המועצה וחברי היישוב עטפו אותנו בצורה מופלאה ולא עזבו לרגע. היינו מחובקים על ידי המשפחה וגם על ידי אנשים שלא הכרנו שהרימו טלפון או באו מרחוק רק כדי לחזק ולהגיד מילה טובה, כי רוני הפכה לסמל".
וביום ה־34, ב־9 בנובמבר, הגיעו מבשרי הרעה אל הבית. "הרבה מאוד קצינים דפקו בדלת ובתוכם הרב הראשי לצה"ל. כל הימים האלה הבית היה הומה אדם, אבל ברגע שהם נכנסו, כל הבית התרוקן ונשארנו רק אנחנו עם הילדים והמשפחה הקרובה. ואז הודיעו לנו שרוני מוכרזת כחלל צה"ל מתוקף העובדה שנמצאה התאמה לדנ"א. עוד לפני שהם פתחו את הפה פרצנו בבכי גדול. נשברנו".
אפשר למצוא מעט שלווה בידיעה הסופית?
"מצד אחד, כשהודיעו לנו שרוני איננה, הרגשתי איזו הקלה, כי הבנתי שהיא לא בין החטופים ולא בין אלו שנאנסו או שהתעללו ופגעו בהן. אפשר לומר שכמעט רווח לי שהיא סיימה את החיים בתוך מספר דקות ושהיא לא סבלה כי לא הגיע לה לסבול, היא רק עשתה טוב לעולם. מצד שני, הרגשתי שנכשלתי בניסיון להחזיר את רוני הביתה. ולקח לי המון זמן להוריד את המטען הזה מכתפיי, כי כל כך קיוויתי וכל כך האמנתי שבסוף אצליח להחזיר אותה, ושהיא תיכנס בדלת ונעשה משתה ומסיבה גדולה וצרחות השמחה יהיו עד לב השמיים".
פגשתם את התצפיתנית ששרדה את השריפה וניצלה מהטבח בחמ"ל נחל עוז?
"כן. והפגישה הייתה טעונה. אני רוצה להסביר, בסוף הבחורה הזאת חיה, בסוף להורים שלה יש ילדה שאפשר לחבק. ואני כל כך מקנא ויש בי כל כך הרבה זעם ותסכול שלנו אין את רוני שלנו ואין את מי לחבק. אחת הקצינות אמרה, החיילים שהצליחו לצאת מהחמ"ל לא ברחו, אלא הצילו את עצמם. עליי התשובה הזאת לא מקובלת".
אשל ממשיך בדבריו: "מספיק שכל אחד היה נותן יד ומושך אחריו עוד בת וייתכן שהבנות היו ניצלות ונמצאות איתנו היום. אבל אני עדיין בשלב שאני לא מעכל שרוני לא בחיים. ולכן אני משתדל לא להתעסק עם הסיפור הכואב הזה. בסוף אני צריך לבחור את המלחמות שלי, אז אני מעדיף להניח את הסיפור הזה בצד ולהתמקד בשינוי ובתיקון".
מאז חלפו חודשים ארוכים, ואייל הופך כל אבן בזעמו ובמאבקו לשינוי. הוא חורך את האולפנים, נפגש עם בכירים במערכות הצבא והביטחון ומקדיש את זמנו למטרה אחת: שהאשמים במחדל שגזל ממנו את בתו הבכורה יעלו על הרדאר הציבורי ולא יחמקו מאשמה. כבר בימי השבעה החל במסע הזה. "גדי איזנקוט ובני גנץ היו אצלנו לניחום אבלים, והם היו היחידים שידעו להגיד לנו בפה מלא מתוך יושרה ואומץ שהם יהיו חלק מהאנשים שיזומנו לוועדת החקירה שתקום והם יהיו חלק מהאנשים שיצטרכו לתת תשובות".
ובתוך כל השבר מצאת את הזמן והכוחות להתגייס למילואים, איך זה עולה בקנה אחד עם הזעם והכאב על תפקוד הצבא באירוע?
"מהרגע הראשון לא חשבתי שכל צבא ההגנה לישראל הוא כישלון וגם לא התבטאתי כך. אני לא מכליל אלא מדבר על אנשים ועל התנהלות ספציפית. אחרי ההלוויה והשבעה ראיתי לנכון לתת מעצמי ולהתגייס למילואים, כי בסוף הצבא הוא של כולנו, ואת המדים צריך ללבוש בקדושה מאוד גדולה, כי הרבה מאוד חללים נפלו בשמם. אז דווקא מתוך השכול והכאב הרגשתי צורך עז לתרום גם את חלקי".
איך עברו עליכם ימי הזיכרון והעצמאות הראשונים בלעדי רוני?
"לא היינו צריכים את יום הזיכרון הזה כדי לזכור ולכאוב, כי אצלנו הוא התחיל ב־8 באוקטובר, יום אחרי השבת ההיא. לא היינו צריכים את ערב ליל הסדר, לא את יום הזיכרון ובטח שלא את יום העצמאות. כי אין לנו עצמאות בכל מדינת ישראל היום, בזמן שאנחנו מדברים אנחנו בלב הלוויות שלא מפסיקות להתקיים ובעיצומו של כל השכול והצער, ואין לנו ממש עצמאות, ובטח שאין לנו מישהו שמנהל כמו שצריך את האירוע הזה. אז בינתיים אנחנו מנסים לעשות מעשה במקומם. לא רק ברדיפת הצדק ובהבאת האשמים לדין, אלא גם בעשייה לזכרה של רוני במסגרת מיזמים והנצחה".
העשייה מקילה במקצת את הגעגועים?
"אני לא בטוח. הגעגועים לרוני לא נסבלים, מלווים בהרבה כאב ודמעות. היא מאוד נוכחת בבית. החיות שלה והחיוך מאירים כל פינה וכל חדר ולא נותנים לה לשקוע או להידחק הצדה. לפעמים אני מוצא את עצמי חולם שאני יושב בסלון והדלת נפתחת ורוני נכנסת ואומרת, 'היי אבא'. אני כל כך מתגעגע לצמד המילים הזה שהיה פותח כל שיחה איתי בכל שעות היום ובעיקר בשעות הקטנות של הבוקר, כשיצאתי לעבודה ורוני הייתה בדרכה למשמרת הבוקר המוקדמת".
אביה של רוני ז"ל, מסכם: "אבל רוני נוכחת לא רק בחלומות. החדר שלה פתוח, מזמין. אנחנו נכנסים אליו, רואים את התמונות, יושבים על המיטה שלה, נוגעים בכריות, אפילו המחשב שלה חי ופועל מתוך תחושה שהנה היא איתנו באיזשהו אופן. אני יושב בחדר הזה לא מעט. לפעמים אני אפילו אומר בקול, 'היי רוני'. רק כדי להרגיש שהיא עדיין קיימת".