"שבר גדול": בתו של החטוף שתועד בסרטון החמאס לא מאמינה שאביה טרם חזר

"בערב לפני השינה יוצאים סבא ואלה לחפש את הלבנה. אלה באוטו־עגלה וסבא עם מקטרת עשנה", כתב חיים פרי בספר הילדים שהיה אמור לצאת לרגל יום הולדתו ה־80. "זה ספר ילדים שמספר על טיול שהוא עושה עם הנכדה שלו, הבת שלי, כדי לחפש את הירח", מתארת נעם פרי, בתו של חיים שחטוף בעזה. "קוראים לו 'ירנה', שזה שילוב של ירח ולבנה". אין בכלל ספק, בין הטיול של סבא ונכדתו המתואר בדפי הספר, לבין המציאות הקיימת לא יכול להיות פער נוראי יותר, כשחיים פרי נמצא כבר כמעט שמונה חודשים בשבי חמאס.

עדויות מטלטלות מהטבח בניר עוז: "זה היה בסדר גודל של שואה"
חברי ניר עוז קוראים להשבת החטופים: "גם לחללים אוזל הזמן"

"זה נורא", היא אומרת. "את אומרת לא יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן, לא יכול להיות שאנחנו עדיין בזה. לא יכול להיות שעבר חודש, לא יכול להיות שעברה חצי שנה, זה נורא ואיום".

לעתים נדמה לי שכדי לתאר לציבור הישראלי את המשמעות של להיות בן משפחה של חטוף, יש לדבר על השגרה שלו. דמיינו אדם שכבר כמעט שמונה חודשים רץ ולרגע לא מפסיק. גם כשעוצם את עיניו הוא רץ. אין מנוחה, אין מזור באף מקום. "כל יום ביומו עולה השאלה מה אפשר לעשות כדי שהם יחזרו", אומרת נעם. "אבל אין ספק שהזמן שוחק גם את זה. מה שרלוונטי למחרתיים, לא רלוונטי מבחינתי".

מה הכוונה? 
"את בתחושה של מרוץ נגד השעון, כי הרי לא יכול להיות שהם שם. כל יום הוא נצח, ולא יכול להיות שהם יהיו שם עוד יום, ועוד יום".

זאת אומרת, אי אפשר לדמיין את המחר, שלא לדבר על מחרתיים. 
"כן. בדצמבר עלתה הצעה שאסע באמצע ינואר לאיזו נסיעה, ולא הבנתי איך אפשר לחשוב שבועיים קדימה".

ערב לפני השבת השחורה אירחה נעם את בני משפחתה בביתה בקיבוץ נחשונים. את אביה חיים ואמה אסנת, אחיה ענבל, ליאור, רעות ועופרי ו־13 הנכדים, מלבד אחד שהיה בחו"ל באותו יום. "היה לנו ערב נורא נורא נחמד ומרגש", היא אומרת. "בסוף הערב חיבקתי את אבא שלי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו".

אביה ואמה חזרו לביתם בניר עוז, ושעות אחר כך התהפך עליהם עולמם.

להבין שהם לבד

"אבא שלי בן אדם חזק מנטלית", אומרת נעם. "ב־7 באוקטובר ראינו את החוזק המנטלי שלו. כי באמת הם היו עם אפס אמצעים, בידיים ריקות, בממ"ד שלא ננעל. אחרי שלוש שעות בערך הם הבינו שהם לבד בעולם. בדרך כלל כשיש חשש לחדירה או לאירוע טילים, שומעים היטב את חיל האוויר בניר עוז. הפעם הם שמעו את קולות המחבלים ושמעו את השקט. כשהבינו שהם לבד, הם החליטו לכבות את הטלפונים ואת הטלוויזיה ופשוט להסתתר ולקוות לטוב".

דיברת עם אבא באותו בוקר?
"הסתמסנו בקבוצה של המשפחה, ודיברתי בטלפון עם אמא שלי. השיחה האחרונה הייתה ב־9:20, זו הייתה שיחה מאוד קצרה, אולי 40 שניות. הבנתי מהקול שלה שהמצב לא טוב. היא לא אמרה לי ולא ידעתי בשלב הזה שיש מחבלים בניר עוז, רק שמעתי בקול שלה שהיא לא יכולה לדבר ושהמצב לא טוב. קצת אחרי השיחה הזאת הם כבר כיבו את הטלפונים ולא השגנו אותם יותר".

ובינתיים הזמן עובר.
"כן, לקח עוד חצי שעה עד שהבנו שהם כבר לא כותבים. ניסינו להשיג חברים ומכרים אחרים בניר עוז, אבל אף אחד לא ענה, והתחלנו להיות מאוד־מאוד מודאגים. יצאתי מהבית, כי הרגשתי שאני לא יכולה להיות רגועה ליד הילדים שלי ולא רציתי שהם ידאגו, אז הלכתי לדשא של השכנה רק כדי לא להיות בבית".

מתי הבנת שאנחנו באירוע אחר? 
"בסביבות השעה 11. חברה שלחה לי את הווידיאו של ‘כתב' ערבי שדיווח מתוך ניר עוז. זה חצי הנחית לי את האסימון".

חצי? 
"זאת אומרת ראיתי את זה והבנתי שמשהו ממש לא בסדר. הרי ראו סביבו מחבלים על אופנועים, אבל ההבנה עוד לא נוחתת לך לגמרי, את לא רואה את זה ואומרת לעצמך בשנייה הראשונה ‘יש מחבלים בכל ניר עוז'. את רק מבינה שמשהו לא בסדר. בערך 20 דקות אחר כך קיבלנו הודעה מאמא שלי שאבא נחטף. היא כתבה לטל גיסי, שחיים נחטף ושהיא בממ"ד ולא יכולה לדבר וביקשה שהוא יודיע לכל הילדים. אמא הסתתרה וחיכתה בשקט עד שלא שמעה קולות מסביבה. רק אז היא הדליקה את הטלפון וכתבה לנו את ההודעה.

"מה שאנחנו יודעים היום זה שמחבלים נכנסו אליהם הביתה שלוש פעמים. בפעם השלישית המחבל מצא את הדלת של הממ"ד, פרץ אותה ואבא שלי הדף אותו בכוח, כך שהמחבל נפל, נבהל ורץ להזעיק עזרה. בזמן הזה אמא שלי הסתתרה. היא פשוט התקפלה באיזו פינה של הממ"ד ולא הרימה את הראש. היא שמעה את המחבלים חוזרים. הם היו שלושה או ארבעה, לפי מה שהיא זיהתה מהקולות. הם דיברו איתו באנגלית, אמרו שאם הוא לא יתנגד, הם לא יפגעו בו. הם לקחו אותו. הוא ממש נעמד בפתח של הממ"ד והלך איתם, ככה הם לא נכנסו פנימה ואמא שלי שרדה. אם המחבלים היו עושים אפילו צעד אחד או שניים לתוך הממ"ד, הם היו רואים אותה".

נעם הצליחה להיפגש עם אמא שלה רק למחרת בערב: "רק אז הוציאו אותה מניר עוז סוף־סוף. אספתי אותה בצומת טללים, חיכיתי לה כבר משעות הצהריים. שם היה אפשר לחכות לאוטובוס שיצא מתחומי השטח הצבאי הסגור".

מה ראית על הפנים של אמא?
"לראות את אוטובוס השורדים של ניר עוז היה אחד הרגעים הכי קשים, זו הייתה תמונה קשה מאוד. הם כולם היו שחורים מפיח, עם ריח של שריפה. קיבוץ ניר עוז כולו עלה באש. חלק מהם היו פצועים. מי שהיה פצוע קשה יותר כמובן לא עלה לאוטובוס אלא פונה לבית חולים, אבל עדיין אנשים היו חבולים, פצועים. ובעיקר המבטים על הפנים שלהם היו מאוד קשים. מאוד קשים. כמו שאת מדמיינת לעצמך מפגש עם שורדי טבח. כשאת רואה את זה, את מבינה שזאת תמונה שיש לנו בזיכרון הקולקטיבי כנראה".

זיכרון קולקטיבי או גם זיכרון משפחתי?
"סבא שלי עלה לארץ מפולין ב־1932. האחים שלו והאחים של סבתא נרצחו בשואה".

מה אמרת לאמא באותו רגע שראית אותה?
"לא אמרתי לה כלום. עמדתי מול מדרגות הירידה מהאוטובוס, היא ירדה, התחבקנו ובכינו. הרגשתי שכולם עומדים סביבנו ובוכים".

ברגע הזה הדמעות שבות לעיניה של נעם. קשה שלא להתרגש יחד איתה. זהו רגע מורכב של כאב והבנה מטלטלת שהמסע עוד רחוק מלהסתיים. "עד שהיא יצאה משם הייתה מועקה נורא גדולה", היא אומרת. "רצינו שאלה ששרדו ייצאו".

ואז התחיל מסע מפרך אחר.
"נכון. הגענו אליי הביתה מאוחר בערב ולמחרת בבוקר פתחנו חמ"ל, כמו הרבה משפחות אחרות. התרכזנו קודם כל בניר עוז וריכזנו את כל הנעדרים מהקיבוץ. בימים הראשונים היינו עסוקים באיסוף המידע, עד שגופי הצבא, המודיעין והמדינה התאפסו על עצמם ומסרנו להם את כל המידע שאספנו".

מאבק על אבא

כשאני מבקשת ממנה לסכם את החודשים שחלפו מאז, היא מגדירה אותם כ"מאבק על אבא", כשאני שואלת אותה היכן היא ממוקמת היום, היא מדברת על תחושת הייאוש. "אנחנו מדברות בימים מאוד מייאשים, לאור תחושת הקיפאון. אני לא מבינה איך המדינה שלנו מרשה לעצמה שיהיה כזה קיפאון. איך הם מרשים לעצמם להיות במצב הזה? זה מייאש. היינו בעליות ומורדות בחודשים האלה, אבל כל ירידה היא ירידה גדולה יותר, כי לזמן שעובר יש משמעות עצומה".

השיחה שלנו מתקיימת עשרה ימים לאחר שהגיעה תשובת חמאס להצעה על עסקת חטופים, שאותה המדינה דחתה. "אם ההצעה לא נראית לכם מאיזושהי סיבה, תניחו הצעה משלכם על השולחן", היא אומרת. "אני פשוט לא מבינה איך הם מרשים לעצמם להתנהל כך, אלו האנשים שלנו שם".

איך מתמודדים עם התסכול?
"אני משתדלת להיות בעשייה, אבל זה קשה. קשה להמציא מחדש דברים שעוד אפשר לעשות. אנחנו כנראה נמצאים בתקופה הכי קשה שהיינו בה כמדינה מאז 48'. לא מזמן ציינו יום עצמאות, ובתוך זה אנחנו ממש צריכים מנהיגות אמיצה".

את ואני יכולות לחשוב אותו דבר, רק שאת חווה על בשרך את התקופה הקשה שעוברת על המדינה. 
"אצלי זה משבר בכל הרמות, אבל אני באמת חושבת שזה משבר אצל כל אחד. נכון, אני חווה אותו ברמה הכי אישית, כי במוצאי אותה שבת נוראית נאלצתי לספר לילדים שלי הפרטיים שבבית, שסבא שלהם נחטף".

איך מספרים דבר כזה?
"סיפרתי להם את האמת. סיפרתי להם שסבא נחטף לעזה בידי מחבלים שפרצו לבית שלהם בניר עוז. סיפרתי להם גם שהוא לא לבד ושעוד אזרחים נחטפו מהבתים שלהם ביום הזה. כשכמובן אז עוד לא ידעתי את ההיקף. אמרתי להם שני דברים שנראו לי באותה שבת מובנים מאליהם. אמרתי להם שסבא שלהם הוא בן אדם מאוד חזק ואם מישהו יכול לעמוד בדבר הזה, זה הוא. אנחנו מאמינים בו ויודעים שהוא יחזיק מעמד. והדבר השני שאמרתי להם, וכאן השבר הגדול, הוא שאין סיכוי שהמדינה שלנו לא תחזיר אותו. אמרתי שאין סיכוי כזה, כי במדינה שלנו לא משאירים אף אחד מאחור".

את עדיין מאמינה בזה?
"שבעה וחצי חודשים אחר כך אנחנו עדיין נאבקים. אני חושבת שנעשו הרבה מאוד פשלות בשבעת החודשים האלה ופספסו הזדמנויות והניחו לשיקולים אחרים לעמוד לפני החזרת החטופים. וכל יום שהאנשים האלה נמצאים שם, זה כתם. זה פשוט כתם על הידיים של מי שנמצא בהנהגה של המדינה הזו, וכל אחד שלא יחזור משם זה כתם.

"באמת הבטחתי לילדים שלי, באמונה שלמה, שעל כל בן אדם במדינה הזאת נלחמים, גם על אנשים שנקלעו לצרות במדינה אחרת, באשמתם, אז בטח ובטח קשישים, ילדים, נשים שנחטפו מהבתים שלהם כי המדינה הפקירה אותם. זה שבר גדול, והוא לא רק שלי. הוא שלי כי זה אבא שלי, וכי הבטחתי את זה לילדים שלי, אבל הוא של כל אחד, של כל אחד שרוצה לגדל ילדים במדינה.

"אני באמת חושבת שמה שאנחנו צריכים זה מנהיגות אמיצה", מדגישה שוב נעם. "אני אפילו לא אומרת מי, או מאיזה צד. "פשוט צריך אומץ כדי לקבל את ההחלטות הנכונות. את יודעת, חשבתי על זה ממש הבוקר שאני לא מבינה איך לא הייתה ישיבת ממשלה בניר עוז, בשבעת החודשים האלה. אבל אני אדם שמאמין בשינוי גם, אז אני אגיד שאני מצפה עכשיו, אפילו מבקשת דרכך בקשה ישירה, ממזכיר הממשלה, להעלות את כולם, את כל שרי הממשלה על אוטובוס ולקיים ישיבת ממשלה בניר עוז".

למה?
"כי זה הצעד הראשון בלהסתכל למצב בעיניים. אני רוצה לראות את כולם עומדים שם, במקום שהוא סמל לטבח. שהם יישבו מול שער הכרם, מאחורי המכולות שכולנו זוכרים את המראות הכל כך קשים משם. את מראות השריפה, את שירי ביבס עם הילדים. זה המקום שהם צריכים להתכנס בו, להסתכל אל הקיבוץ, על האנשים שהם הפקירו ב־7 באוקטובר ואז להסתכל קדימה, אל ח'אן יונס, לעבר האנשים שמופקרים עכשיו, יום אחרי יום. יכול להיות שמשם, מהמקום שבו נסתכל על המציאות בעיניים, יצמח האומץ לקבל את ההחלטות הנכונות".

הבית הלבן

נעם גדלה בניר עוז, והיא מתארת קיבוץ קטן ויפה: "זה מקום שהרגשתי שהוא הכי פשוט ושקט, וגיליתי הרבה מהגדולה שלו בשבעת החודשים האלה, עם ההתגייסות המדהימה של בני הקיבוץ לדורותיהם, מהדקה הראשונה, לתמוך בשורדים".

מצליחים בכלל להתאבל על מי שאיננו? 
"זה לאט־לאט נופל עלייך. כשראיתי ביום הזיכרון את התמונות של 51 הנרצחים של ניר עוז, זה היה קשה מאוד, באמת. ואת חושבת גם על ה־36 שעוד חסרים".

ספרי לי על אבא. 
"קשה לסכם אותו במילה, הוא ממש גם וגם וגם. הוא איש של עבודת ידיים, מסגר, בונה סככות של רפתות. אבל הוא גם אומן, ויש לו גלריה שנקראת ‘הבית הלבן', היא ממש מפעל חייו. הוא עשה שם הכל, מלשתול את הקקטוסים, להילחם בעשבים ולשפץ את המבנה ועד לאצור את התערוכות. הוא תמיד כתב, צייר, פיסל במתכת. בעברו הוא לימד ועסק בקולנוע".

"הוא אדם שעושה הרבה דברים. תמיד יש לו איזשהו פרויקט, או שניים או שלושה. בניר עוז יש להם כרם ויקב חברים, בשיתוף עם גדעון פאוקר שנרצח וגדי מוזס שחטוף ועוד הרבה חברים נוספים שעסקו בזה בשנים האחרונות. אבא שלי הוא גם אדם שקורא את העיתון מהמילה הראשונה ועד לאחרונה, בכל יום. ובשנים האחרונות הוא בעיקר איש משפחה, סבא שאוהב את הנכדים, עושה איתם צחוקים וקופץ איתם ראשון לבריכה כשאנחנו באים".

לפני חמישה חודשים הגיעו אותות חיים מאביה, בתחילה מפי החטופים שהיו איתו בשבי במשך 55 ימים ואחר כך באמצעות סרטון שפרסם חמאס באמצע דצמבר. "היה מאוד מרגש לראות אותו, לשמוע את הקול שלו, שמענו את אבא", היא אומרת. מאז הם מקבלים מעט מאוד מידע מגורמים רשמיים, אם בכלל: "אנחנו לא ייחודיים בזה, כן? גם מבחינת המידע על המשא ומתן, אנחנו דולים כמה שאפשר, אבל ניזונים בעיקר מהתקשורת".

אנחנו טוענים שהסרטונים האלה הם טרור פסיכולוגי, אבל הם גם אותות חיים. 
"בגלל זה הסכמנו לפרסם אותו. ברור שזה טרור פסיכולוגי, כי אבא לא בחר את כל מה שהוא אמר שם, זה לא התסריט שלו. הם גם עטפו את זה במוזיקה שהוא לא היה בוחר בה. אבל מבחינתי זה היה פשוט מרגש לראות ולשמוע אותו. זה היה באמצע דצמבר, לא ראיתי אותו מאז 6 באוקטובר. זה היה פשוט וואו. אבל מאז עברו חמישה חודשים, וזה נצח. הייתי נותנת הרבה בשביל עוד סרטון כזה היום".

אם היינו יכולות להגניב את העיתון הזה לאבא והוא היה קורא גם אותו מהמילה הראשונה ועד לאחרונה, מה היית רוצה להגיד לו?
"שאנחנו נלחמים עליו ועל כולם בכל דקה".