כחצי שנה אחרי ששבה מהשבי בעזה, מורן סטלה ינאי, חוזרת בריאיון לוושינגטון פוסט לאותם רגעי אימה בשבעה באוקטובר ולאחר מכן לימים בשבי החמאס.
"הם לא יכולים להגן על עצמם שם", אמרה מורן בפתח דבריה לעיתון האמריקאי. "אני רוצה שהאחיות והאחים יצאו מהגיהינום הזה". מורן, מעצבת ואמנית, נשבתה שלוש פעמים בשבעה באוקטובר. היא נסעה לפסטיבל הנובה כדי למכור את התכשיטים שלה. בזמן שמחבלי חמאס פשטו על המקום, היא נמלטה על חייה. במשך חמש שעות, היא מספרת, היא צלעה דרך שדות תפוחי אדמה ועל פני רצועות מדבר שוממות.
בסופו של דבר היא נתפסה על ידי קבוצה של מחבלים, ששידרו בשידור חי סרטון שבו נראה מורן מתחננת על חייה. היא אמרה שהיא שכנעה אותם שהיא ערבייה, השתמשה באוצר המילים בערבית המצומצם שלה והצביעה על השרשרת שלה בה היה כתוב שמה האמצעי סטלה בערבית.
"מצאתי את עצמי לבד בשטח בלי אף אחד", אמרה. "אין צבא, אין מחבלים, שום דבר. ואז אני שומע צרחות בערבית מתקרבות אלי. השתמשתי בכל האמפתיה שיש לי, בכל החמלה, לא משנה שהייתי אישה בין 10 גברים, לא משנה שהם היו מחבלים שבאו להרוג אותי", אמרה. לאחר מכן טיפסה על עץ, בתקווה למצוא מקום מסתור, אך נפלה ושברה את הקרסול בשני מקומות. צולעת ומותשת, היא סיפרה שהיא נפלה לידיהם של חבורת מחבלים גדולה ומאורגנת יותר - 13 בסך הכל - שתפסה אותה ולא הרפתה. הם תלשו ממנה שבע טבעות, שרשרת, הצמידים שלה ורוב שאר התכשיטים שלה. לאחר מכן העלו אותה למכונית שהייתה בצד הדרך.
הם הכו אותה בנסיעה הקצרה לעזה, העידה. היא זוכרת שניסתה לעצום את עיניה, אבל אחד המחבלים משך בשערה וצעק לעברה להשאיר אותן פקוחות. הוא הכריח אותה להתבונן במחבלים כשהם נועצים בה מבט זועם, וכשהדרך המדברית הסלעית פינתה את מקומה לרחובות העיר, לראות את החוגגים שעומדים לאורך הרחובות, מעודדים וצוחקים. לדבריה, חלקם ניסו להכות אותה בראשה כשמחבלים העבירו אותה מהמכונית לבית חולים.
"ברוכה הבאה לעזה", אמר לה אחד המחבלים. "הם הרגישו שהם זכו בפרס", נזכרה מורן. "זו הייתה המסיבה הכי גדולה שראיתי אי פעם". במיטת בית החולים שלה, היא מצאה את עצמה מוקפת בגברים אחרים, אשר הסירו במהירות את נעליה, רוקנו את כיסיה ותלשו את שאר התכשיטים שלה. "פתאום יצא רופא משום מקום ואומר בעברית ברורה לגמרי, מה שלומך?" היא נזכרת. "כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה ללחוש, 'תעזור לי, תעזור לי, בבקשה תעזור לי'".
היא האמינה, בקצרה, שאולי הסיוט שלה נגמר. "אבל הוא פשוט חייך אליי, זה כמו סרט אימה", אמרה. "זה היה הרגע שעשיתי את הסוויץ' בראש, ואני מבינה שאני במצב רע מאוד. מכאן ואילך, זה היה הישרדות". הרופא בדק אותה במהירות וגיבס לה את הקרסול. במהלך מעבר מאחד ממקומות המסתור, היא מספרת, מחבלים קרעו את הגבס שלה ואילצו אותה לרדת בגרם המדרגות בנעלי עקב שהיו גדולות. היא אמרה להם שהיא סובלת מכאבי תופת, אבל הם צעקו עליה שתמשיך. אסור היה לצלוע. היא בלעה את הכאב, והזכירה לעצמה שבנסיבות העניין, "אתה בוחר את הקרבות שלך בקפידה רבה".
מורן סיפרה שעברה מבית לבית במהלך שבעת השבועות הבאים, עם שומרים חדשים בכל פעם. היא חיה בפחד מהם, אבל גם תלויה בהם כדי לשרוד. "הם לא אנסו אותי, הם לא נגעו בי", אמרה. הסיפורים שלהם "שברו אותי קצת", אמרה. "אבל הם גם נתנו לי כל כך הרבה כוח להילחם אפילו יותר עבור האחים והאחיות שלי, כדי להחזיר אותם הביתה".
מורן אמרה ששוביה היו תמיד בקרבת מקום, ישנו לצדה ולצדה של בני הערובה האחרים. הם התעקשו להיות נוכחים כשהיא השתמשה בשירותים. היא תיארה את העינוי הפסיכולוגי כבלתי פוסק וחוזר על עצמו. השומרים שלה אמרו שמשפחתה שכחה ממנה, שאין לה ארץ לחזור אליה. נאמר לה שהאנשים בשכנות יהרגו אותה אם היא תרעיש יותר מדי, שחיל האוויר הישראלי רוצה במותה.
ביום השני שלה בעזה, היא נזכרה, פצצה ניפצה חלון בחדרה. לילה אחר לילה התגברו התקיפות האוויריות של ישראל. ללא גישה לרדיו או לטלוויזיה, היא לא הבינה את הכאוס שהשתולל סביבה. השומרים החדשים ביצעו את מה שהם כינו "בדיקות", היא אמרה, ובדקו את גופות החטופים לאיתור "שבבי רדיו של צה"ל". כשהורו לה להוריד את המכנסיים, מורן סירבה. "אמרתי להם, אתם יודעים שזה אסור באסלאם. הם היו אומרים 'לא, זה הכרחי'”.
בבית הראשון שבו הוחזקה דרש חוקר חמאס, ולצדו גברים נוספים, לדעת היכן שירתה מורן. בהתחלה היא הייתה מבולבלת. ואז הוא תפס את המכנסיים שלה, והיא הבינה שהיא לובשת מה שנראה כמו מדים בצבא ירוק זית ומגפי צבא. היא זוכרת שניסתה להסביר שהיא אמנית, שהיא נלקחה מפסטיבל מוזיקה שבו ניסתה למכור את התכשיטים שלה.
בכל מקום שבו היא הוחזקה, הכללים היו זהים, אמרה. אסור היה להתחנן, לדבר בקול, לבכות או להביע כל סוג של רגש - אלא אם כן יש הוראה אחרת. במחבוא אחד, היא סיפרה שחוטפים שלה אילצו אותה לבצע סצנה. שוב ושוב, היא נאלצה להניח את פניה בין ידיה, להתפרע כמו "ילדה קטנה אבודה", ולהשתמש בקול רך וגבוה כשהיא מבקשת אוכל או מים. "המחבלים התפקעו מצחוק", אמרה. "הם השתמשו בנו כמשחק".
מורן גילתה שהיא אלרגית לכינים שפקדו את הקרקפת שלה. היא איבדה 17 קילו, 12 אחוז ממשקל גופה וכעת היא "חצי חירשת" מהפיצוצים. היא גם החלה בפיזיותרפיה אינטנסיבית בקרסול שלה ואובחנה עם תסמונת כאב אזורי מורכב (CRPS), מצב כרוני נדיר. לאחר שנבדקה בבית חולים בארץ, נאמר לה שהטיפול בעזה סיבך את החלמתה.
היא השתתפה בהלוויות של בני ערובה אחרים, בהם איתי סבירסקי ז"ל, שהיה איתה במקום האחרון שבו הוחזקה. איתי "לא התנגד, הוא כל הזמן הסביר לי איך צריך להתנהג", אמרה מורן. "איתי ואני יכולנו להיות חברים כל כך טובים", סיכמה.