"קיבלתי הנחיה מהפסיכולוגית לא לכתוב על החטופים כי זה מאוד קשה"

ב-7 באוקטובר הייתה אשת התוכן הדסה בן ארי (35) בירושלים אצל הורי בעלה, היוצר־זמר חנן בן ארי עם שבעת ילדיהם.  בן ארי יזמה את הפרויקט הדיגיטלי "מלחמה של גיבורים" שנועד להנגיש את סיפורי גיבורי המלחמה לילדים. עם יציאתו לאור כספר היא מספרת על הרגע שבו נולד הרעיון וכיצד היא ובעלה מנגישים לילדיהם את תכני התקופה.

"גרזנים לראש, כל קפלניסט יהיה נכה": תושב חיפה יואשם בחשד להסתה לאלימות
טלי גוטליב נכנסת בצחי הנגבי: "הוא צריך לדאוג מוועדת חקירה"

"הילדים שלנו חוו את האזעקות וראו את המבטים שלנו שאנחנו מנסים להסתיר, אבל האימה הייתה על הפנים שלנו, אז מצד אחד הבנתי שהם יודעים שמשהו לא טוב קרה ומצד שני רציתי לשמור לעצמי את כל המידע", היא מספרת.

"הייתי עם תינוקת בת חודשיים, בחופשת לידה, והרגשתי את המורכבות ביחס למה שקורה ובין הדרך בה נכון לתווך את הנושא לילדים, בייחוד כשבמהלך אותו יום נכנסנו ויצאנו מהממ"ד. כשחזרנו לביתנו בפרדס חנה ולא הייתה אפילו אזעקה אחת אז הילדים נכנסו לכאורה ל’בועה’. בימים הראשונים של המלחמה נטען בתקשורת שאסור לחשוף את הילדים לסיפורי האימה, שמרביתם עדיין לא התגלו, ולא לספר להם מה קורה, אבל אני הרגשתי שאי אפשר שלא לספר להם בזמן שהם מבינים מהמבטים שלנו שקורה פה משהו, וגם הבנתי שקורה פה משהו לאומי שאם הם לא חווים אותו בכאב שלו, הם גם לא יחוו את מה שיצמח פה, אי אפשר להיות מנותקים".

אז מה עשית?
“ניסיתי לרתום אותם להכין עוגות ולכתוב מכתבים לחיילים ולמפונים והם לא נדלקו, וזה מאוד הטריד אותי שהם פשוט מנותקים, כמו שילד בוהה במסך והוא לא איתך. שבוע אחרי שפרצה המלחמה אמרתי לילדים הגדולים שלי: ‘רוצים לשמוע סיפור גבורה מהמלחמה?’, הם התלהבו וסיפרתי להם על רחל אדרי מאופקים, ופתאום היה ניצוץ אור בעיניהם ובמקום לפחד הם התלהבו, הרגשתי שמשהו שם גרם להם להתחבר למילה שבהמשך קראתי לה ‘גבורה’. ברגע ששמתי את הספוט על הגבורה, על רגעי החסד ועל רגעים ואנשים ונשים מעוררי השראה במלחמה, אז במקום להשאיר את הילדים אבודים, תלושים ומפוחדים - הצלחתי לחבר אותם לחלק גבוה בתוכם וגם לפגוש את הגיבורים שהם, ובאותו רגע אמרתי לעצמי שאם הסיפור הוא טוב עבורם – אז הוא טוב גם עבור כל הילדים במדינה".

השיחה הזו עם ילדיה הולידה אצל בן ארי את הרעיון לכתוב סיפורי גבורה נוספים ולהפיץ אותם בתפוצה רחבה: “שיתפתי את חברתי שירה שמעון ברעיון, היא התלהבה וקישרה אותי לגרפיקאית תהילה בר חמא ובהמשך הצטרפה אודי אגסי, שפתחה לי פייסבוק לראשונה בחיי, ועוד ועוד אנשים הצטרפו בהמשך והגענו למצב ש־40 מתנדבים לוקחים חלק במיזם הזה".

"נתינת משמעות"

את הסיפורים, עד כה 200 במספר, מפיצים בן ארי ושאר המתנדבים באתר ייעודי וברשתות החברתיות תחת שם הפרויקט “מלחמה של גיבורים", ולאחרונה הוציאו אותו גם בפורמט של ספר שנמכר עכשיו בחנויות הספרים ובחודש הספר, כשהרווחים מהספר ייתרמו לעמותת “אחים לחיים", עמותה ללא כוונת רווח, אשר שמה לה למטרה לעזור לחיילי צה"ל שנפצעו במלחמות ישראל ובפעילות מבצעית, בהמשך שירותם הצבאי. בימים אלה, נוסף לגרסה העברית שכבר יצאה לאור, עובדת בן ארי גם על גרסה לועזית כדי להפיץ את הסיפורים בחו"ל.

"חשוב לי לציין שעוד לפני שכתבתי את הסיפור הראשון פניתי לפסיכולוגית שמומחית בטראומה אצל ילדים ושאלתי אותה מהם גבולות הגזרה", אומרת בן ארי.

"מצד אחד כל אנשי המקצוע באותה תקופה אמרו לא לספר לילדים מה שקורה כדי לא להקפיץ להם טראומה, אבל מצד שני כשהיא קלטה שאני ממילא קופצת למים, היא אמרה לי: ‘תספרי מה קרה, תגידי הרוגים, פצועים, חטופים, אבל ללא תיאורי יתר, כמה חורי כניסה, כמה דיממו למוות’. זה בסדר כי ממילא רציתי לדבר על תכונות, על אנשים ועל מעשה. הסיפורים הם לילדים בגילי 12־9 אבל אני חושבת שאם משתמשים בכלים נוספים כמו להביט לילדים בעיניים, לתת להם תחושה של מוגנות וללטף אותם – אפשר לפנות גם לגילים צעירים יותר. כל סיפור עבר אצל הפסיכולוגים שליוו את הפרויקט ובכל סיפור הכנסנו את המסר שהיה נכון, שימוש במילים ‘הגן’, ‘הצלה’ ו’חילוץ’ כי זה מחזק את תחושת המוגנות פה ולא מייצר פחד וחרדה אצל הילדים".

"אני יכולה להיות עסוקה בשאלות של איפה הייתה המדינה ואיפה היה הצבא, אבל אני שמה את הזרקור על אלה שכן הגיעו לחלץ ולעזור. אחת הכותבות שלנו היא מטפלת במוזיקה, והיא סיפרה שיש אסכולה בהתמודדות עם שכול על ידי נתינת משמעות. כלומר כשאני מפנה את הזרקור לרגעי החסד והגבורה שהתגלו אני נותנת לילדים כוח להיות ולפעול ולא להיות בחרדה. הסיפורים נותנים כוח לילדים שיגדלו להיות אוהבי שלום, אוהבי ישראליות, אוהבי המדינה שלנו".

מהם האתגרים שאיתם התמודדת בשלבי הרמת הפרויקט?
“קודם כל, אין כמעט סיפור שאי אפשר לכתוב, רק את הסיפור של מיכאל ועמליה עידן שנותרו לבדם לאחר שהוריהם, רועי וסמדר, נרצחו ואחותם אביגיל בת ה־3 נחטפה לעזה. זה באמת סיפור מאוד קשה. גם לגבי חטופים – קיבלתי הנחיה מהפסיכולוגית לא לכתוב עליהם כי זה היה מאוד קשה. הכנסנו רק סיפור אחד שהיה לי חשוב – סיפורה של החטופה יפה אדר שחייכה בזמן שהמחבלים חטפו אותה וזקפה ראש. זה סיפור שאפשר לפגוש בו את הגבורה מבלי לדרוך על הנקודות של הכאב כמו איפה החזיקו אותה ומה היו התנאים, ואז גם יכולתי לדבר על החטופים אבל עדיין לשמור על המרחב שהילדים ירגישו בו בטוחים. עם הזמן אלמנות ומשפחות שכולות פנו אלינו וביקשו שנכתוב על האהובים שלהן אז ראיינו אותן ועד כה הצלחנו לעבוד על 200 סיפורים".

אילו תגובות קיבלת עד כה על הפרויקט?
“אני חושבת שהתגובות שהכי מרגשות אותי הן של אבות שחוזרים מחודשים ארוכים של מילואים, לא רק בעזה, ואומרים לי: ‘אנחנו לא יכולים לספר לילדים מה שעברנו שם, אבל הספר הוא ריפוי בשבילנו כי אנחנו יכולים להרגיש חזקים עם כל החוויות שעברנו במילואים ואנחנו יכולים לספר דרך הספר את מה שעברנו’. גם מרגש אותי לקבל תגובות שהספר עזר לילדים שהאבא שלהם נפצע או חלילה נפל".

“לא מחויבת פחות"

ביולי האחרון, כאמור, ילדה בן ארי את אורי שושנה, בתה השביעית ואחות לשיר ציון, ברוך, משה, מרים, אהבה ושלום, וכשהמלחמה פרצה, כשבתה הייתה רק בת חודשיים – הבינה שהיא לא יכולה לשבת בחוסר מעש אלא חייבת לעשות משהו – והפרויקט נולד. “חנן והילדים אפשרו לי להיות בעשייה ולא רק בהישרדות או בהתגוננות אלא בפעילות", היא אומרת. “אני חושבת שזה שיש יותר מאדם אחד בפעילות – אז המערכת נעה. הייתי רגע אחרי לידה אז זה היה מאוד מאתגר, אבל המחשבה שיש כל כך הרבה מגויסות ומגויסים גרמה לי להבין שאין לי את הפריבילגיה לנוח, בטח כשיש נשים שגויסו למילואים חודש אחרי לידה. הרגשתי שאני לא מחויבת פחות".

לאורך המלחמה בעלך הופיע ומופיע בלי הפסקה בפני חיילים, מפונים, משפחות שכולות ומשפחות חטופים, ואת עסוקה בפרויקט “מלחמה של גיבורים". איך העיסוקים של שניכם בנושא הזה משפיעים על האווירה בבית ועל התא המשפחתי?
“אני לא זוכרת שזו הייתה האווירה כי בסוף יש פה ילדים וילדים חיים כמו ילדים. לא היה פה משהו מיליטנטי כזה סביב המלחמה אלא אני עבדתי המון בלילות ובימים הייתי עם הילדים ושיחקתי איתם, וגם חנן כמובן היה איתם. אז הם ידעו שאבא ואמא עושים דברים אבל בסוף ילדים הם ילדים, חיים פשוט, מספרים להם גם סיפורים אחרים, הם עושים שיעורי בית והמסגרות חזרו פה. התפילה שלי היא שתמיד הילדים שלי יהיו עסוקים במשהו עם משמעות, לא משנה מה הם יבחרו לעשות, העיקר משהו של נתינה, ובהיבט הזה המדיום הוא המסר – להיות בעשייה".

איזה מסר הספר מבקש להעביר מבחינתך?
"אני חושבת שהמסר הוא שבזמן שאנחנו בעיצומה של מלחמה, וכיוון שפגשתי חלק מהגיבורים עצמם, אלו שבחיים, וכיוון שפגשתי משפחות שכולות ופגשתי פצועים, אז לרכוש את הספר הזה, בטח כשכל הרווחים הולכים לעמותת ‘אחים לחיים’, יש בזה מסר מאוד ישראלי לילדים שלנו, מה גם שכתבנו על כל החברה הישראלית מכל הסוגים: דתיים, חילונים, בדואים, דרוזים, נשים, גברים וילדים. זה מסר מאוד מחזק לכל המשפחות. אנחנו לא שוכחים את הגיבורים והם הולכים איתנו בארץ ובעולם. זה מאוד מרגש אותי".