חג שבועות, הנקרא גם חג הקציר, הוא האירוע החגיגי ביותר בקיבוצים. ה־חג, בה”א הידיעה, שלו מצפים תושבי הקיבוצים השונים כל השנה ואליו נערכים כמיטב המסורת. החג מלווה תמיד בטקסי ביכורים, ריקודי עם, שירי חג ותהלוכת כלים חקלאיים - וכמובן גם סעודה ענקית והצגת כל התוצרת השנתית.
חיים לוינסון הגיב לשחרורה של נועה ארגמני: "מסכנה, התרגלה לקולה אדומה"
שובר לב: שלומי זיו שחולץ שאל לשלומו של חברו שנרצח בנובה - אשתו נמנעה מלהגיב
השנה, אחרי הטבח הנוראי שחוו קיבוצי עוטף עזה ב־7 באוקטובר ובעוד מלחמת חרבות ברזל נמשכת במלוא העוצמה, מקבל החג משמעות אחרת. תושבי הקיבוצים שרק בשנה שעברה חגגו את שיא תפארת הקיבוץ – החליטו לוותר על החגיגות לחלוטין, או לציין את החג במלונות המפונים, רחוק מהטקסיות והמשמעות המקורית של החג.
זיקים
תקווה לחזרת החטופים
“השנה חג השבועות קשור לחטופים בצורה מובנת מאליה וגם ציון החג אצלנו כנראה יהיה קשור לזה”, אומר אנריקה וולינסקי, המתגורר ועובד בקיבוץ זיקים מאז 1981. “הורים עם ילדים קטנים מפונים במלונות ברחבי הארץ, והצעירים ללא ילדים או המבוגרים חזרו לקיבוץ, ושם החג יצוין בצורה מינורית. זה בהחלט לא יהיה החג שהיה בעבר, מה גם שלפני כמה שנים החזרנו את השדות שלנו למפונים מגוש קטיף, אז חוץ מהרפת, כמעט ואין לנו פעילות של טרקטורים וקטיף. השנה החג יסמל את התקווה לשובם של החטופים, את התקומה וההתחלה החדשה מתוך השבר הגדול הזה”.
וולינסקי נזכר בחגיגות הגדולות של שבועות בזיקים של שנות ה־80, תקופה שהוא מתאר כתקופת הזוהר. “זה חג חקלאי פר אקסלנס, שמביאים בו את הביכורים מהשדה, שזה אומר לרוב שכל מיני ענפים אצלנו, כמו ענפי האבוקדו, הכותנה, והלול והרפת מביאים את הביכורים שלהם”, הוא נזכר. “נהגו להביא את תינוקות אותה שנה להצגה בקרב הקהל הרחב, ובמקביל היו באים עם כל הכלים החקלאיים, טרקטורים, קטפת ועוד ומציגים אותם לראווה".
"כעירוני, דאז, שהגיע לגור בקיבוץ, זה היה מאוד מרשים לראות את כל מה שקשור לאדמה נחגג, לראות את התוצר של מה שיוצא מזה, לדעת שחיטה לא גדלה על מדף הסופר אלא משהו קצת אחר שמגיע מעבודה קשה של חקלאים ומטיפול באדמה – זה היה מרגש. זה היה ה־חג של הקיבוץ. בדרך כלל כל ענף היה מקושר לבית ילדים מסוים והילדים היו עולים על הטרקטורים ועוזרים בהכנה ובקישוט שלהם, והיית רואה תצוגה מרשימה מאוד של כלים חקלאיים מכל הסוגים”.
כפר עזה
חגיגה רק לילדים
“ברור לכולנו שאי אפשר לחגוג את החג השנה, לא אחרי הרצח האכזרי והטבח שעברנו כקיבוץ, כקהילה, כמשפחה, ובטח שלא כל עוד החטופים עדיין בעזה”, אומרת תמר קוץ, אמו של אביב קוץ ז”ל שנרצח יחד עם אשתו ליבנת וילדיהם רותם, יונתן ויפתח בביתם בכפר עזה ב־7 באוקטובר. “השנה שבועות יצוין רק לילדים בקיבוץ שפיים, שאליו חלק מתושבי הקיבוץ פונו, ותושבי הקיבוץ מתארחים בחג ולא באמת ‘יוצרים’ את האירועים וזה כואב. מי היה מאמין שהחג היפה ביותר בשנה יהיה מלווה השנה בדם, באובדן ובחטופים שעדיין בעזה. בשנה שעברה היה חג מאוד יפה ונוצץ שעכשיו נראה כמו חלום רחוק”.
קוץ, שבשנות ה־80 ארגנה את חגיגות שבועות בכפר עזה, נזכרת בימים אחרים ויפים יותר של חגיגות החג: “הקיבוץ היה קיבוץ חקלאי שיתופי, ושבועות בעצם נחגג כחג הביכורים או חג הקציר, לא הייתה שם התייחסות דתית לחג, ובקיבוץ באותם ימים כל מי שהראה קצת יכולת ורצון היה נבחר לצוותי חגים ולקח חלק בארגון החג. היו ענפי חקלאות בקיבוץ כמו לול, רפת, קציר, קומביינים, חיטה, ירקות ושאר ענפי שדה שבכולם עבדו חברי קיבוץ. היום רוב הענפים אינם קיימים, אין כבר לול או רפת, ובענפי השדה עובדים בדואים שהם קוצרים. כמעט ולא עובדים אנשים מהקיבוץ בחקלאות".
"הצוות שהיה נבחר לארגן את שבועות מנה שניים־שלושה אנשים שדאגו לחלק החקלאי, לקשר עם הענפים ולתכנים שהיו בטקס. על ענפי המשק השונים הוטל להציג מיצג שיבטא את אופי הענף והתוצרת שהוא מביא. כל המיצגים עברו בתהלוכה, למשל תרנגולים על טרקטור, כדי חלב ועגלה עם תוצרת חקלאית שגידלו, צמחים ופרחים וחומרי גלם. בשעות אחר הצהריים הייתה מתאספת הקהילה בדשא המרכזי והייתה תהלוכה ססגונית המלווה בשירי שבועות. אנשים השקיעו המון בתצוגה הזו, והתהלוכה המשיכה לשדה החיטה הקרוב, שם הקומביינים הציגו את פעולת החציר ואת כל התהליך".
"לאחר מכן, בחלקה שנקצרה מקודם הייתה במה שעליה נערך הטקס. כולם היו לבושים בלבן, נאספו סביב הבמה והילדים היו לבושים בלבן ועטורי זרים שעליהם טרחו האמהות. התוצרת הועלתה על הבמה ואז כל ילדי הגן עלו לריקוד ‘סלינו על כתפנו’. היו ריקודים, חבורת זמר, שירי סולו ומנחים, ולפעמים גם הקריאו קטעים ממגילת רות".
"בסיום הטקס היו משמיעים את השיר ‘מלאו אסמינו בר’ והקריין היה קורא בשם כל ילד שנולד באותה שנה, מביכורים שעבר ועד הביכורים הנוכחי, והאבות והאמהות היו עולים עם הילדים לבמה ורוקדים איתם. בתום הטקס היו נערכים משחקים היתוליים בשדה כמו להחביא לילדים הפתעות בערימות קש, משיכות חבל, תחרות ריצה בשקים וכו’. כולם היו מאוד שמחים וזה היה טקס מושקע ויפה”.
בשנים האחרונות הטקס גווע, אך לפני כשלוש שנים אחת מבנות המשק החליטה להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את הטקס. “זה היה מאוד יפה והזכיר את התקופה היפה של פעם”, מספרת קוץ. “בשנה שעברה היה טקס שבועות במגרש הכדורגל של הקיבוץ שכיום נקרא ‘מגרש המוות’ כי אליו ירדו ראשוני המחבלים ברחפנים. במגרש הזה נערכו הרבה חגים וגם החג האחרון היה מאוד יפה וחגיגי – והשנה המגרש יהיה ריק וספוג בדם. השנה בוודאי ששבועות לא יהיה בהווי שהיה בשנה שעברה, וספק אם יהיה אי־פעם”.
בארי
מציינים את החג במלונות המפונים
“חג שבועות היה החג העיקרי והמרכזי בקיבוץ שלנו”, מציין יגאל זורע, הגרפיקאי המיתולוגי של דפוס קיבוץ בארי, המתגורר בו מהיום שבו נולד, לפני 75 שנה, ומתפעל גם את ארכיון הקיבוץ. “לא היה לחג הזה הקשר מסורתי מלבד שבעת המינים שהיו מוצגים על הבמה, אלא היו ביתנים של הענפים השונים ואפילו לדפוס, שלא היה לו שום קשר לענף החקלאי, היה ביתן. היו תערוכות חובבניות קטנות של המוצרים של כל ענף".
"נושא שני היה שיירה שעוברת בכביש המרכזי של הקיבוץ וכוללת קומביינים, טרקטורים ועגלות שעל חלק מהם היו יושבים ילדים קטנים עם זרים על הראש וחולצות לבנות וחלק מהנוכחים מוחאים להם כפיים וצועדים אחריהם. כמי שנוטה יותר להומור, הייתי מדפיס כרזות מצחיקות, כמו כרזה שהודבקה על הטרקטור בתהלוכת שבועות שעליה נכתב ‘משה כהן, קיבוצניק ופלמ”ח’, שהתכתב עם הכתובת על הקיר של ברוך ג’מילי, מין ציניות סאטירית. אחרי השיירה כולם הלכו לבמה המרכזית שבה היה הטקס העיקרי כשעל הבמה היו איורים של שבעת המינים והרבה ילדים קטנטנים רוקדים על הבמה”.
זכורה לך שנה שבה לא נחגג חג שבועות בבארי?
“לא, זו השנה הראשונה. תמיד חגגנו את החג בקיבוץ. השנה רוב אנשי בארי, חוץ מהחטופים, נמצאים במלון דיוויד בים המלח, ולכן בקיבוץ לא יחגגו את שבועות, אלא יציינו את החג במלון. אני מפונה לעין גדי והבת שלי, בעלה והילדים מתכננים לנסוע לים המלח כדי להצטרף, אבל זה מן הסתם לא יהיה אותו הדבר. זה בעיקר מתקיים עכשיו לילדים ולנוער שהם מוכי הלם כיוון שאיבדו חברים ועברו בעצמם טראומות נוראיות. זה האסקפיזם שהם זקוקים לו כרגע”.
נחל עוז
מחכים לשוב הביתה
מאז שהיא זוכרת את עצמה, חוגגת שרה כהן, גננת מיתולוגית בנחל עוז שהיא ובעלה יענקל’ה נמנים עם מייסדי הקיבוץ, את חג השבועות. “זו השנה הראשונה שלא נחגוג את החג בקיבוץ וזה מאוד עצוב אבל איך אפשר לחגוג כשהחטופים עדיין בעזה וחברינו הטובים נרצחו?”, היא אומרת.
“נחל עוז הוא יישוב חקלאי ותמיד חגגנו את החג בהבאת ביכורים של היישובים החקלאיים והילדים היו מביאים ביכורים”, מספרת כהן. “תמיד החג הזה סימל עבורנו את הפריחה, השמחה והעשייה – אבל מאז 7 באוקטובר הכל נעצר. בעלי ואני עברנו אל אחותי בירושלים, אבל רוב חברי הקיבוץ פונו למשמר העמק והוזמנו להצטרף לחגיגות במשמר העמק, אבל אלו לא החגיגות של נחל עוז. אני מקווה שבשנה הבאה, כשיוחזר הביטחון לאזור והחטופים יחזרו הביתה – נקיים בבית הטבעי שלנו, בקיבוץ נחל עוז, את החג כהלכתו”.