זו הייתה שבת חופשית עבור פרופ’ איתי פסח, מנהל בית החולים לילדים ספרא בשיבא ומנהל מתחם השבים בבית החולים שיבא תל השומר. ואז, באמצע בילוי עם ילדיו באירוע משפחתי, “קיבלתי פתאום טלפון מפתיע שאמר לי ‘תגיע עכשיו לבית החולים’, בלי יותר מדי הסברים. מובן שמיד התארגנתי והגעתי לבית החולים. זו הייתה עבורי הפתעה גמורה. עד שהגעתי לבית החולים היה לי ברור בשביל מה אני בא, אבל לא ידעתי יותר מדי פרטים וכשהגעתי – עדכנו אותי בהכל, זה היה בערך רבע שעה לפני שהחלו לרוץ שמועות ברשתות החברתיות על כך".
סיבוב הפרסה של בן גביר: "עוצמה יהודית תמשיך להצביע עם הקואליציה"
תיעוד נדיר: כך נראה מבצע חילוץ החטופים מעיני הלוחמים
הפרטים שקיבל פרופ’ פסח היו כי במהלך מבצע חילוץ הרואי - “מבצע ארנון", על שם מפקד צוות ולוחם הימ"מ ארנון זמורה ז"ל שהוביל את החילוץ ונהרג בקרב מול המחבלים – חולצו החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג’אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, אשר נחטפו מפסטיבל נובה.
“אחרי הרבה חודשים של להרגיש מאוד לא טוב, קבלת הבשורה הזו על שחרור החטופים נותנת תקווה כזו שבאה בהפתעה", הוא אומר. “זו התרוממות מאוד גדולה ואינטנסיבית שאנחנו נמצאים בה עד שהחטופים ישוחררו לבתיהם, ואז נרגיש שוב ריקנות כזו שתתמלא כשהחטופים הבאים יחזרו הביתה בשלום, בתקווה בקרוב מאוד".
הייתם מוכנים להפתעה מוחלטת כזו? בניגוד לעסקת חטופים שיכולתם להיערך אליה מבעוד מועד, הפעם זה היה לגמרי מפתיע.
“אנחנו ערוכים לתרחיש כזה כל הזמן, 24/7, כבר 247 ימים. אנחנו קוראים להפתעה כזו ‘חטופים בחטף’. הם מגיעים בהתראה מאוד קצרה, וזה קרה לנו גם בפברואר האחרון עם חילוץ החטופים פרננדו סימון מרמן ולואיס הר. זה שהקפיצו אותנו לא הפתיע אותנו, וכשמסתכלים על מה שקרה בשמונת החודשים האחרונים זה היה אירוע מאוד מפתיע ומשמח אבל השקענו הרבה מאוד מאמץ בהכנה לאירוע כזה.
להיות מוכנים לכזה סוג של אירוע זו משימה מאוד מורכבת שבית החולים מחזיק אותה כבר הרבה חודשים, אנשים שנמצאים בכוננות, תשתית שמוכנה, חדרים, ציוד, צוות פסיכו־סוציאלי ורפואי שנמצא בכוננות הזו ומתאמן כל הזמן לתרחיש הייחוס כי המוכנות שלנו לדברים בחודש הראשון של המלחמה מאוד שונה מהמוכנות עכשיו. התרחישים מבוססים על מה שאנחנו יודעים ועל מה שמספרים לנו על מצב החטופים".
נסה להסביר את ההרגשה לפגוש את ארבעת החטופים.
“נועה ארגמני הגיעה לבית החולים עשר דקות אחרי שהגעתי. מנטלית אני מוכן בכל רגע ומייחל לדבר הזה כל כך, ומחכה לטלפון הזה כל כך. בכל פעם שאני מקבל טלפון מהאדם שמפעיל אותי אני מחסיר פעימה, ובדרך כלל הוא מתקשר כדי לשאול אותי שאלה ועד עכשיו קרה רק פעמיים שהוא התקשר להקפיץ אותי בהתראה קצרה. הפעם הקודמת הייתה עם פרננדו ולואיס.
לראות את נועה יורדת מהמסוק ולהיות פחות או יותר האיש הלא צבאי הראשון שמחבק אותה מאז שהיא נחטפה - אני לא יכול לתאר לך את התחושה המדהימה הזו של התעלות, של רצון לעזור ולקחת ממנה את כל מה שהיא סבלה וכל מה שכאב לה ולתת לה את האהבה והרוך שמגיעים לה.
זו באמת טלטלה מאוד מורכבת אבל אני רופא מיומן וזה המקצוע שלי - להיות שם בשביל אנשים ברגעים הכי קשים שלהם. זה לא דומה לכלום שהכרתי לפני ה־7 באוקטובר, אבל למזלנו גם התכוננו, גם התאמנו וגם יש לנו את כל הניסיון המקצועי שאנחנו מביאים".
במסגרת תפקידו כמנהל מתחם השבים בבית החולים שיבא תל השומר טיפל פרופ’ פסח מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל" בחטופים במגוון גילים שהגיעו לבית החולים, כשכל מקרה מציב בפני הצוות הרפואי אתגר אחר. “יש את האתגר של אי־הוודאות, כלומר אתה לא יודע באמת איך החטוף יגיע", הוא מסביר.
"יש את המידע הבסיסי שאנחנו מקבלים מהצבא ומהתקשורת, אז אתה בעצם לא יודע מה תפגוש, ובאופן טבעי החשש הוא מהנורא מכל, שמי שיגיע יהיה במצב פיזי ונפשי קשה אחרי מה שהוא עבר, ואתה צריך להתאים בצורה מאוד־מאוד מהירה את התגובות שלך לשב שחוזר כי הוא לא יודע למה התכוננת ומה קרה פה שמונה חודשים.
החטופים שהגיעו אתמול למשל הגיעו מחולצים בפעולה מלחמתית, הם מגיעים עם אפוד מגן עליהם, עם החול של עזה בין אצבעות הרגליים כי הם מחולצים יחפים, עם דם של מי שהקיף אותם, וזה טיפול מאוד מורכב.
האתגר הוא לדייק בצורה הכי טובה שאפשר את המענה שכל אחד מהם יקבל בטווח זמן מאוד קצר כי מגיע להם שאנחנו נהיה הכי טובים בעולם ושהכל יזרום ושהם לא יחכו ושהם והמשפחות שלהם יקבלו את המענה הרגשי והפיזי הכי מדויק, ולייצר את המפגש ביניהם ובין המשפחה בצורה הכי מהירה ומדויקת שניתן, ולהגן עליהם כדי שבאמת גם חוויית החזרה לא תהיה מאוד טראומטית עבורם. כשהם חוזרים הם מקבלים הרבה פעמים בשורות קשות ומבינים מה הסיטואציה שהמדינה נמצאת בה, מבינים שאנשים נלחמו כדי לחלץ אותם ונפגעו. זה מאוד מורכב".
עד כמה החטופים משתפים אתכם במה שהם חוו בשבי?
“זכינו לטפל ב־36 חטופים עד עכשיו מכל הגילים ומכל התרחישים שאפשר לחשוב עליהם, וכמעט כולם מדברים על מה שהם חוו. זה מאוד הפתיע אותנו כי חשבנו בהתחלה שהם יחזרו סגורים ומכונסים ולא ירצו לשתף, אבל נוכחנו לראות שרובם משתפים מהרגע הראשון במה שהם חוו, וחולקים עם כל מי שאיתם את החוויה שעברה עליהם. בהתחלה הם חולקים דברים קלילים ובהמשך הם חולקים חוויות יותר קשות וכואבות".
אתם, כצוות רפואי, צריכים להיות חזקים מאוד. יש לכם מדי פעם רגעי שבירה בסיטואציות כאלה מול החטופים?
“אני לא מכיר אדם אחד שמעורב באירוע טיפול בחטופים שלא בכה ולא בוכה פחות או יותר כל הזמן. לעמוד מהצד כזבוב על הקיר במפגש של חטוף עם משפחתו, לראות למשל את יעקב ארגמני פוגש לראשונה את נועה ובודק אם זאת באמת היא – זה משהו שאי אפשר לתאר במילים. זו עוצמת רגשות מטורפת ואין אחד שעובר את זה בלי הרבה התרגשות".
עד כמה החוויות האלה מלוות אותך כשאתה חוזר הביתה?
“קודם כל, לוקח זמן עד שאני חוזר הביתה. אני נשאר פה בבית החולים ואיתם 24/7 עד שהם הולכים. כשאני חוזר הביתה זה מלווה אותי. אני וכל אנשי הצוות פה מעורבים מאוד ומלווים את המשפחות גם אחרי שהן כבר עוזבות את בית החולים. אנחנו תומכים בהם, מבצעים מעקב רפואי וגם נוצרים כימיה וחיבור אישי שמאוד קשה לנתק אותם.
אנחנו כואבים איתם ומצפים איתם. לדוגמה, כשתמי מצגר חזרה אלינו מהשבי, שמרנו על קשר גם אחרי שהיא שוחררה, וכשלאחרונה היא קיבלה את הבשורה על רציחתו של בעלה, יורם מצגר ז"ל, זה שבר אותנו. אנחנו בתוך זה והם הפכו להיות חלק מאיתנו".
בסיום שיחתנו מבקש פרופ’ פסח להעביר מסר: “חשוב לי להגיד שאנחנו כל הזמן דרוכים ומתפללים לבואם של החטופים הבאים, זו משאלת הלב של כל אחד מהאנשים שנמצאים פה. דבר שני, המאמץ הזה של לקבל את החטופים הוא מאמץ ששייך לכל הצוות של שיבא ושל מערכת הבריאות, מראשוני האחיות והרופאים שעומדים בחזית בחדרי המיון ועד לטבחים שמכינים את כל המאכלים שהם רק יכולים לחלום עליהם, עובדי הניקיון ועובדי המשק שדואגים שיהיה להם נקי ומסודר. יש התגייסות של כלל המגזרים והאנשים וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות בשבילם".