"הנס הפרטי שלנו": החיים החדשים שנולדו לעוטף מאז שבעה באוקטובר

"ההריון די שמר עליי. ידעתי שאני צריכה לדאוג לעובר בבטן, ולכן אני לא יכולה ליפול לדיכאון אלא צריכה לדאוג לעצמי, לאכול כמו שצריך"

נגב לירון סלם, בנם של שי ופולי סלם; אח של ארבל (בת 3 וחצי) מקיבוץ נירים. נולד ב־9 באפריל 2024, במרכז הרפואי סורוקה

7 באוקטובר: "התעוררנו בבית שלנו בקיבוץ נירים לצבע אדום ונכנסנו לממ"ד", מספרת שי סלם (31). "חשבנו שזה תכף ייגמר, אבל זה פשוט לא נגמר. התחלנו לשמוע יריות, דיבורים בערבית, בקבוצת הוואטסאפ החלו להגיע ידיעות, אנשים התחילו לכתוב שנכנסים אליהם לבית. ב־10:55 נכנסו גם אלינו הביתה מחבלים. פולי החזיק את ידית דלת הממ"ד ואני את הילדה. שמענו אותם הולכים בכל הבית, אבל לממ"ד הם לא התקרבו. אחרי כרבע שעה הם יצאו מהבית. זה היום הכי קשה והכי גרוע בחיים שלי. בסביבות 16:00 חילצו אותנו למועדון של הקיבוץ. ביום ראשון אחר הצהריים יצאנו מהקיבוץ ופונינו לאילת, למלון המלך שלמה. בתחילת פברואר עברנו לשכונת הפארק בבאר שבע".

הריון ולידה: "באותה שבת הייתי בשבוע ה־12 להריון, וההריון הזה די שמר עליי. ידעתי שאני צריכה לדאוג לעובר בבטן, ולכן אני לא יכולה ליפול לדיכאון, אלא צריכה לדאוג לעצמי, לאכול כמו שצריך. את כל ההריון עברתי עם כל הקיבוץ, שהיה מפונה איתנו, וכולם ליוו אותי בכל השלבים. הלידה הייתה מורכבת. בחרתי לעבור ניתוח קיסרי כי הרגשתי שאני צריכה איזושהי שליטה בחיים שלי אחרי מה שעברנו. כשהתינוק נולד, הייתה שמחה גדולה. לגבי חופשת לידה, זו לא חופשת הלידה שתכננתי, לא הנוף שרציתי שיהיה, לא הרעשים שרציתי שיהיו. זה מורכב קצת, אבל אני משתדלת להוציא מכך את המיטב.

"השם נגב לירון נבחר כי כבר שנים אני רוצה לקרוא לילד שלי נגב, ובמקרה זה קשור לאזור שאנחנו גרים בו, ואילו השם השני, לירון, נבחר מפני שאני ובעלי עובדים בדפוס בארי, מכירים כמעט את כל מי שנרצח מהסביבה וכמובן מבין עובדי הדפוס. הרגשתי שחשוב לי מאוד שהשם השני של התינוק יהיה זיכרון של כמה אנשים חשובים לנו שאיבדנו. השם לירון הוא בעצם צירוף של אותיות משמות של כמה אנשים שנרצחו".

תקווה לעתיד: "אני רוצה לחזור לקיבוץ, מקווה לחזור למקום שיהיה בטוח בשבילי ובשביל הילדים שלי. מקווה מאוד שכל החטופים יחזרו ושייגמר הבלגן הזה".

"זה כאילו האדמה נשמטה יום אחד מתחת לרגליים"

התאומים הזהים נוה עוז וראם ים אלמוג, בניהם של אסנת אלמוג ואוראל חממי אלמוג ואחיו של עיטם (בן שנה ושמונה חודשים) מקיבוץ ניר יצחק. נולדו ב־12 במרץ 2024, במרכז הרפואי תל השומר

7 באוקטובר: "נסענו להורים של אוראל בנתניה, וחווינו כל מה שקרה באותה שבת בניר יצחק דרך הטלפון. לא היה לנו מה לעשות חוץ מלהשתגע", מספרת אסנת אלמוג (31). "כבר בצהריים בעלי הוקפץ למילואים צפונה. כל המשפחה שלי מהאזור שם, ומצאנו עצמנו פשוט מתפללים שכמה שיותר אנשים יישארו בחיים. בעיקר קיווינו שכמה שיותר מהר יגיעו לעזור לתושבים, כי היינו עדים דרך הוואטסאפ להתחננויות לעזרה. את נמצאת מרחוק, אבל כאילו חווה את זה. מאותו יום בעצם לא חזרנו הביתה. רק לקראת הלידה נסענו לקיבוץ לקחת כמה דברים. היינו בהתחלה מפונים עם הקיבוץ במלון 'קיסר' באילת, אבל בגלל ההריון עברתי למלון 'ארבל' בתל אביב, כי רציתי להיות מטופלת בתל השומר".

הריון ולידה: "זה היה הריון בסיכון, עברתי פעמיים ניתוחים בזמן ההריון. אני חושבת שיש קשר די ישיר של המלחמה לדבר הזה. הייתי במצב נפשי מאוד קשה, זה כאילו האדמה נשמטה יום אחד מתחת לרגליים. את נלחמת על ההריון הזה כדי שיחזיק מעמד, אבל את גם מותשת מכל הסיטואציה ומהעובדה שאת לא נמצאת בבית שלך ותוך כדי גם מטפלת בפעוט. בזכות הקהילה הצלחתי לתפקד, אחרת זה בכלל לא היה אפשרי. הילדים הביאו שמחה גדולה ותקווה גדולה בכל המצב הזה. חופשת לידה במלון זה מאתגר, אבל גילינו שאפשר לחיות גם עם מעט מאוד ציוד ומעט מאוד דברים ולהסתדר יופי.

"לבנים יש שמות שניים. נוה עוז, כי עוז זה הכוח שהיה לתינוקות לעבור את הדבר הזה. אני מאמינה שכל מה שאנחנו חווינו, הם חוו איתנו. ואילו ראם ים, כי מבחינתנו ים זה דבר יפה וגדול וגם מביע עוצמה. עוז וים הם חוזק ועוצמה שלגמרי גם מאפיינים את העם שלנו".

תקווה לעתיד: "התקווה הכי גדולה היא שאפשר יהיה לחזור הביתה ושזה יהיה מקום בטוח. אנחנו כמובן גם מקווים שהחטופים יחזרו".

"שרדנו את כל התופת הזו, נשארנו בחיים והתינוק יצא בסופו של דבר לעולם - אז הוא הנס הפרטי שלנו"

נס־לי רזיאל זרזקו, בנם של אולסיה ואלכס זרזקו. אח של שי־לי גבריאל (בן שנתיים וחצי) מקיבוץ עין השלושה. נולד ב־27 בנובמבר 2023, במרכז הרפואי יוספטל

7 באוקטובר: "היינו בבית שלנו בעין השלושה. אני והבן היינו בתוך הממ"ד. בעלי היה מחוץ לממ"ד, במטרה שאם המחבלים ייכנסו אלינו הוא ינסה לעכב אותם כדי שאני, הבטן ושי־לי נצליח לברוח מהחלון", מספרת אולסיה זרזקו (34). "המחבלים הגיעו לאזור הממ"ד והתחילו לדפוק בחלון, ניסו לפרוץ דרך החלון. זה היה פחד נוראי. שי־לי התחיל לבכות ואני פשוט כיסיתי לו את הפה עם היד ותוך כדי אמרתי תהילים. באיזשהו שלב הם עזבו את החלון. הגיעו אלינו כוחות רק בסביבות 17:30. מהקיבוץ פינו אותנו ביום ראשון בערב, ובסופו של דבר הגענו לאילת, למלון 'ספורט קלאב' מרשת ישרוטל, שם שהינו יותר מארבעה חודשים. בסוף מרץ עברנו עם הקהילה לנתיבות".

הריון ולידה: "כשהחלה המלחמה הייתי בחודש שביעי, ובעקבות מה שעברנו זה נהיה הריון בסיכון. את ההריון העברתי במלון, ובכל פעם הלכתי לבדיקות בבית החולים. הגענו עם דברים מעטים, ובמלון דאגו לנו לכל. דדי שושן, סמנכ"ל המלון, ומיטל אוהב ציון, מנהלת יחסי ציבור, ארגנו את חדר האוכל של המלון וקישטו אותו לכבוד הברית שהתקיימה שם. הם דאגו גם למוזיקה ואפילו ללחמניות בצבע כחול. דדי אפילו היה הסנדק. עד היום אנחנו בקשר עם צוות המלון.

"אחרי הלידה היה קשוח להיות בחדר אחד כולנו יחד, אבל זה כל כך התגמד בזכות היחס ותשומת הלב שקיבלנו. הייתי גם אחרי ניתוח קיסרי, היה מאוד קשה, אבל מה שחשוב הוא שיצאנו שלושתנו בנס באותה שבת. לבחירה בשם התינוק, נס־לי רזיאל, הייתה כמובן סיבה. גם במהלך ההריון עברנו כמה טלטלות וגם העובדה ששרדנו את כל התופת הזו, נשארנו בחיים והתינוק יצא בסופו של דבר לעולם - אז הוא הנס הפרטי שלנו, ואילו רזיאל זה שם של מלאך שבעצם מביא את הבשורה, אז הוא הביא לנו בשורה טובה".

תקווה לעתיד: "אנחנו מאוד רוצים לחזור לבית שלנו, לפסטורליות שחיינו בה, לחיי הקהילה שהיו לנו, וכמובן, שנוכל לחיות בבטחה ובשלום. פעם היינו מסתכלים מעבר לגדר ואומרים שיש שם אנשים מסכנים שרוצים לחיות איתנו בשלום, אבל אחרי מה שקרה אנחנו בספק אם יש שם מישהו שרוצה בזה".

"הגעתי לשמירת הריון מוחלטת במיטה. בדיעבד, אני יודעת שזה היה כתוצאה מהטראומה שהגוף עבר ב־7 באוקטובר"

אילן אור ארונוב, בנם של עדי וולרי ארונוב. אחיהם של אלי (בת 8) וינאי (בן 5) מקיבוץ נחל עוז. נולד ב־14 באפריל 2024, במרכז הרפואי רמב"ם

7 באוקטובר: "בעלי היה בעבודה, הייתי לבד עם הילדים בביתנו בנחל עוז. בבוקר התחילו צבע אדום ופיצוצים חזקים מאוד", מספרת עדי ארונוב (36). "ישר הכנסתי את הילדים לממ"ד, ומהר מאוד הבנתי שקורה פה משהו חריג. ואז התחילו ההודעות שיש חדירה ושמחבלים מתחילים להיכנס לבתים. סגרתי חלונות, הגפתי תריסים, חזרתי לממ"ד ורק חשבתי איך למגן את עצמנו, הזזתי רהיטים לכיוון הדלת. היו הרבה יריות, שלא הפסיקו אפילו לרגע, וגם המון צעקות בערבית. המחבלים היו כבר 50 מטרים מהבית שלנו, אבל בסוף נעצרו בזכות תושיית אחד השכנים. היינו 13 שעות בממ"ד עד שחיילים באו לחלץ אותנו. זה היה מפחיד מאוד. אני והילדים התמודדנו עם רגשות קשים מאוד, שעד היום אני מתמודדת איתם ומטפלת בהם".

הריון ולידה: "אנחנו מפונים בקיבוץ משמר העמק. באותה שבת הייתי בשבוע ה־11 להריון. עד לחודש הרביעי ההריון עבר בקלות, ואז, בחודש החמישי, התחילו כל התופעות האפשריות, עד שהגעתי לשמירת הריון מוחלטת במיטה. בדיעבד אני יודעת שזה היה כתוצאה מהטראומה שהגוף עבר ב־7 באוקטובר. משמר העמק הוא קיבוץ מקסים שמקבל אותנו בברכה ומנסה להקל. אבל היה קשה מאוד לעבור את ההריון מחוץ בבית. בזכות הפינוי פגשתי את רויטל, דולה מקסימה מקריית טבעון, שליוותה אותי. בזכותה הלידה הייתה עוצמתית ומרגשת. עברנו לאחרונה לקרווילות, שם התחושה יותר מרווחת וביתית עד כמה שאפשר, ואני נהנית מאוד מהאמהות.

"כשאילן אור יצא לעולם זה היה הדבר הכי מרגש ומשמח שקרה לי לאחרונה. לשם של התינוק יש משמעות: אילן על שמו של אילן פיורנטינו ז"ל, רבש"ץ נחל עוז, בן אדם מיוחד שכולו נתינה, אור וטוב לסביבה, שיצא להילחם נגד המחבלים ונהרג. ברגע שגופתו זוהתה, ולרי ואני ידענו מיד שאנחנו רוצים לקרוא לתינוק אילן. ואילו השם השני, אור, ניתן כי הוא האור הפרטי שלנו".

תקווה לעתיד: "הרצון לחזור הביתה, לנחל עוז, הוא גדול. אנחנו מחכים לזה ומקווים שצה"ל והמדינה יהפכו את כל עוטף עזה למקום בטוח שמשפחות יכולות לחזור אליו בביטחון".

"הלידה זה מה שהחזיק אותי כל תקופת ההריון. דמיינתי את הלידה, איך אני מקבלת את הילדה החדשה הזו"

לני סבן, בתם של שיר שודזיק ועמיקם סבן. אחותה של ריי (בת 3) מקיבוץ זיקים. נולדה ב־21 באפריל 2024, במרכז הרפואי איכילוב

7 באוקטובר: "היינו בבית בזיקים, התעוררנו ב־6:16 כשהחלו האזעקות", מספרת שיר שודזיק (34). "נכנסנו לממ"ד ונשארנו סגורים בו 14 שעות, כשאני בתחילת ההריון. היו המון אזעקות ויריות, קיבלנו הודעות שהגיעו מחבלים ליישוב. היינו מנותקים מתקשורת. הצלחתי לדבר עם ההורים שגרים בשדרות דרך הוואטסאפ, והבנו ששם יש בלגן. דיברתי גם עם חברה מניר עוז. הבנו שיש פה משהו רציני. הרגשנו פחד קיומי. לא ידענו אם נצא בחיים או לא מהאירוע הזה. ישבנו עם סכינים בממ"ד וקיווינו שלא יגיעו אלינו הביתה. רק אחרי שהשעות עברו, אספנו מהר דברים למזוודה. בלילה, כשהסכימו שנצא מהיישוב, ממש ברחנו. נסענו לבית החולים סורוקה לבדוק את ההריון בגלל רמת החרדה שהייתי בה. מאז התפנינו באופן עצמאי למושב צופר בערבה. עמיקם הוא בן צופר במקור, אבא שלו גר שם. בכל הפעמים שהתפנינו מהבית זה היה לשם".

הריון ולידה: "כשהכל קרה, הייתי די בתחילת ההריון. ההריון היה מאתגר מאוד, קשה מאוד, זו הייתה התמודדות בכל רמה. היה לי הריון בסיכון, הייתי צריכה לעשות הרבה בדיקות, הייתי מאושפזת כמה פעמים - כל זאת כשאין לי בית משלי לחזור אליו וכשאנחנו נמצאים בתוך מצב כל כך מתוח. הלידה זה מה שהחזיק אותי כל תקופת ההריון. דמיינתי את הלידה, איך אני מקבלת את הילדה החדשה הזו. הלידה הייתה מדהימה, והילדה הכניסה הרבה שמחה ואור. כיום, במצב שבו יש חטופים, אנחנו גם מסתכלים על דברים בפרופורציות אחרות. אני פותחת את העיניים ליד הבנות ובן הזוג שלי. לעומת זאת, יש לי חברה שלא זוכה לזה, שבעלה נרצח והיא עצמה ילדה תינוקת לאחרונה.

"השם של התינוקת, לני, נבחר משתי סיבות: זה שם שאהבנו, ויש לו גם משמעות - אלו ראשי תיבות של 'לי נתן היקום'. ההריון הזה היה מוגדר מלכתחילה כבעל 50% הצלחה בגלל המורכבות שלו, ולכן, אחרי 7 באוקטובר ודברים נוספים שעברנו בדרך, מבחינתנו זה נס ולכן גם נבחר השם הזה".

תקווה לעתיד: "שנחזור לשקט, שהקהילה שלנו תתאחה מחדש, שהמשפחות יתאחדו, שהעוטף ישתקם ושזה יהיה מקום ראוי לגדל בו משפחות וילדים. אנחנו עצמנו קודם כל צריכים להחלים מהטראומה שלנו ואחר כך נחליט אם חוזרים ולאן חוזרים. זה עדיין מוקדם מדי. כל עוד המלחמה נמשכת שם, קשה להחליט".

"אנחנו מאמינים שאם יצאנו בשלום מהממ"ד, אז זה לא בשביל להיות עצובים ובדיכאון"

יערה בצר, בתם של עופרי אביגדור בצר וגיא בצר. אחותה של דיה אסתר (בת שנתיים) מקיבוץ כפר עזה. נולדה ב־12 בנובמבר 2023, במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא)

7 באוקטובר: "הבית שלנו בכפר עזה נמצא בהרחבה הכי חדשה, בחלק הדרומי של הקיבוץ", מספרת עופרי אביגדור בצר (31). "הייתי בסוף חודש שמיני, בהריון בסיכון, בשמירת הריון. נכנסנו כולנו לממ"ד. הבוקר התחיל בהמון שמועות, שמענו יריות, את כל מה שקורה בבסיס נחל עוז, שמאוד קרוב אלינו. הבנו מהר מאוד שיש חדירה. במהלך היום לא יצאנו מהממ"ד בכלל, לא היה אוכל ומים לילדה, זה היה קשוח. סביב השעה 14:00 שמענו שנכנסים אלינו הביתה. המחבלים ניסו להיכנס לממ"ד, למשוך את הדלת. בעלי החזיק את הדלת. הם לא הצליחו להיכנס, אבל במשך כמה שעות שהו אצלנו בבית. כל הזמן העברנו דיווחים שיש אצלנו בבית מחבלים. אמרו לנו שהכוחות מגיעים, שעומדים לירות טיל מעל הבית כדי להוציא אותם. ירו טיל בגינה, היה בום נוראי. מהשלב הזה התחיל ממש קרב בבית, כשהמחבלים מנסים להיכנס לממ"ד. הם ירו על דלת הממ"ד, ראיתי את הכדורים עוברים ליד בעלי, ואז בשלב הזה התחילו לי צירים. הבת שלי צרחה את חייה. זו הייתה חצי שעה של יריות, רימונים. בסוף שני מחבלים מתו תוך כדי הקרב עם הצבא בבית שלנו ושניים נכנעו. כוח של יחידת הגדעונים חילץ אותנו. היינו שלושה ימים בשהם, בבית של ההורים של בעלי, ואז עברנו לקיבוץ שפיים".

הריון ולידה: "הצירים שהיו לי באותה שבת היו כתוצאה מלחץ. ההריון המשיך תקין והלידה הייתה מדהימה. חופשת הלידה הייתה מאתגרת, במיוחד העובדה שזה אומר להיות בחדר אחד עם ילדה קטנה ועם תינוקת פיצית. בעלי יצא למילואים ממש כמה ימים אחרי שהיא נולדה. זה קשה בפני עצמו, אבל זה המצב. לפני חודש וקצת עברנו לקרווילה בשפיים, שם כבר יותר קל משמעותית. אבל עדיין זו לא חופשת הלידה שדמיינתי. אני זוכרת את חופשת הלידה בקיבוץ עם הבת הבכורה. זה היה שונה, אבל אני אומרת תודה שאנחנו בחיים.

"הילדה זה הדבר הכי מדהים שיכולתי לקבל במצב הזה. עם כל הקושי היא לגמרי אור, משהו שאני מודה עליו בכל יום. לא רק שיצאנו בחיים, גם הבאנו חיים. אנחנו גם מאמינים שאם יצאנו בשלום מהממ"ד, אז זה לא בשביל להיות עצובים ובדיכאון. אנחנו חיים את החיים ולידת הבת זה אחד הדברים שמוכיחים זאת".

תקווה לעתיד: "אנחנו מאוד רוצים לחזור הביתה, אבל באותה מידה גם יודעים שזה לא יהיה בכל מחיר. מבחינתנו זה לא בא בחשבון עד שכלל החטופים חוזרים הביתה, ובפרט החטופים של כפר עזה. התקווה שלנו היא שהם יחזרו".

"בעלי התקשר ואמר: 'לכי לכספת, תוציאי את האקדח שלי ותראי ביוטיוב איך מתפעלים אותו"

אביגיל אוחנה, בתם של לירוז ומאור אוחנה ואחות של ארי (בן 7) ובניה (בן 3) ממושב יתד. נולדה ב־3 במאי 2024, במרכז הרפואי יוספטל

7 באוקטובר: "התעוררתי ב־6:30 למטח טילים. הייתי לבד בבית עם הילדים", מספרת לירוז אוחנה (35). "בעלי, כבאי באשכול, התקשר ואמר: 'יום כיפור 2, לכי לכספת, תוציאי את האקדח שלי ותראי ביוטיוב איך מתפעלים אותו'. לקחתי את הנשק, הכנסתי את הילדים לממ"ד, ואז התחלתי לשמוע כל מיני יריות שאני לא מכירה בדרך כלל. לא היה אף מטוס בשמיים, זה היה נראה לי מוזר מאוד. באיזשהו שלב נפל החשמל, והיינו 36 שעות סגורים בממ"ד. מפני שהיינו מנותקים מאינטרנט, לא ידעתי אפילו שיש חדירת מחבלים במושב עצמו. ואז כשיצאתי לרגע להטעין את הטלפון באוטו, השכן אמר לי שיש טבח בניר עוז, לא האמנתי לו אפילו. אלינו, למושב יתד, נכנסו מחבלים, ותודה לאל, נטרלו אותם. ב־8 באוקטובר עזבנו את המושב ומאז אנחנו באילת, במלון 'ים סוף' מרשת ישרוטל".

הריון ולידה: "כשהגעתי לאילת, הייתי ממש בתחילת ההריון. היה מאתגר מאוד לעבור הריון ככה, אבל בסופו של דבר את אומרת לעצמך בראש שזה המצב, תודה לאל שאנחנו חיים, ואת לא מרשה לעצמך להתלונן כי את יודעת מה חברים שלך עברו. חופשת לידה במלון זה משהו שלא ציפיתי. זה לא פשוט לחזור עם תינוקת לחדר במלון, אין לכל אחד את הפינה שלו, אבל במלון קיבלו אותי מדהים, שלחו לי פינוקים לחדר והצוות פה מעל ומעבר".

תקווה לעתיד: "לחזור הביתה זו שאלה שאנחנו מתחבטים בה כל יום. אני רוצה לחזור, אני גם אחזור, אבל איבדנו קצת את האמון במדינה. המצב עדיין לא משתפר, הלחימה בעיצומה, אבל אנחנו בתקווה שדברים ישתפרו. קשה לי מאוד לראות את עצמי במקום אחר. כרגע אנחנו רוצים לחכות לסוף שנת הלימודים".

"כשהייתי בהריון והיו אומרים שיש תרומה של שידה או עריסה, הייתי אומרת 'לא צריך'. חשבתי שיש עוד מלא זמן עד הלידה ובטח נחזור עד אז הביתה"

קדם הודיה פסה, בתם של ורד ואסף פסה. אחותם של מתן (בן 6), שליו (בת 5) ויפתח (בן שנה ושמונה חודשים) מקיבוץ ניר עם. נולדה ב־20 באפריל 2024, במרכז הרפואי איכילוב

7 באוקטובר: "היינו בבית בניר עם, ישנו, התחיל צבע אדום אחד אחרי השני, הבנו שזה משהו לא רגיל", מספרת ורד פסה (43). "הילדים תמיד ישנים בממ"ד, אז נכנסו אליהם לחדר. הייתה הפסקת חשמל, לא הייתה תקשורת, טלפונים לא עבדו, לא ידענו מה קורה. מדי פעם עלתה הרשת וראינו הודעות של הקיבוץ לא לצאת מהבתים. בצהריים כבר חזר החשמל, ראינו קצת טלוויזיה, הבנו פחות או יותר מה קרה. בזכות כיתת הכוננות ובזכות חיילים גיבורים מגולני וכוחות הימ"מ המחבלים נבלמו. בשעה 2:30 בלילה קיבלנו הודעה דרך הקיבוץ שצריך להתפנות. העמסנו את הילדים ויצאנו לכיוון אמא של בעלי שחיה ברמלה. זו הייתה הנסיעה הכי מפחידה בחיים שלי. יום אחרי כבר הגענו לתל אביב, למלון 'הרודס' מרשת פתאל. בעלי עזר לעשות צ'ק אין ויצא למילואים".

הריון ולידה: "למזלי, לא היו לי בחילות ועניינים, אבל היה קשה להיות עם שלושה ילדים קטנים בחוסר ודאות וגם עם חוסר במסגרות בהתחלה. כשהגענו הייתי גם בחדר אחד עם שלושה, היום זה כבר חדר עם דלת מקשרת ועוד חדר שמשמש אותנו לכל מיני דברים. כשהייתי בהריון והיו אומרים שיש תרומה של שידה או עריסה, הייתי אומרת 'לא צריך'. חשבתי שיש עוד מלא זמן עד הלידה ובטח נחזור עד אז הביתה. לא חשבתי שאהיה פה כל כך הרבה זמן. את חופשת הלידה ממש לא דמיינתי ככה. אבל זה אחלה מלון, אחלה צוות, נותנים הרגשה כמו בבית ודואגים לנו לכל.

"התינוקת נקראה קדם הודיה, כי קדם זה חיבור לאדמה, לשורשים, לתנ"ך. ואילו הודיה זו ההודיה על כך שיש לנו מזל ושבסוף המחבלים לא הצליחו לחדור לניר עם, כי בקלות יכולנו להיות במצב כמו בקיבוצים האחרים עם חטופים ונרצחים".

תקווה לעתיד: "אנחנו לא יודעים בוודאות מתי חוזרים הביתה, מדברים על 7 ביולי, אבל יכול להיות שזה יתארך. זה כל פעם משתנה. יש גם דיבור על יישוב חלופי־זמני, אבל אני ובעלי החלטנו שאנחנו חוזרים הביתה. הדיור החלופי זה קשה. אני רוצה כבר להיות בפינה שלי בניר עם, וזו גם תחושת שליחות. צריך כמובן גם להחזיר את החטופים כמה שיותר מהר".

״אני ובעלי מבינים שאי אפשר לשקוע יותר מדי בעצב ובמחשבות כשיש תינוקת חמודה כל כך שמחייכת אליך״

מאיה שוקרון, בתם הבכורה של יעל ודביר שוקרון מקיבוץ מפלסים. נולדה ב־21 בינואר 2024, במרכז הרפואי תל השומר

7 באוקטובר: "בשנתיים האחרונות אנחנו חיים במפלסים. התעוררנו בערך בשעה 6:30 לאזעקות ופיצוצים ורעשים משוגעים של טילים", מספרת יעל שוקרון (29). "חדר השינה שלנו היה הממ"ד, אז פשוט סגרנו את החלון והדלת, תרגולת שגרתית למי שגר בעוטף. אבל בדרך כלל זה נמשך עשר דקות וחוזרים לישון. הפעם היה ברור שזה לא מצב רגיל. מהר מאוד גם קבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ החלו להיות רועשות, לאט־לאט התחלנו לשמוע גם ירי, ואז קיבלנו הודעה מהקיבוץ לנעול דלתות, לסגור תריסים. נעלנו את הבית מכל הכיוונים ופשוט ננעלנו בממ"ד. זו הייתה סיטואציה מאוד מפחידה. בערך ב־7:15 נפל החשמל, לא הייתה קליטה יותר, היינו מנותקים מהכל. שמענו גם את הירי מתקרב, עד ששמענו יריות בחצר סביב הבית. אלינו הביתה, לשמחתי, המחבלים לא נכנסו. כיתת הכוננות עבדה מדהים, שמרה עלינו עד שהגיעו כוחות לתגבר אותם. ב־16:30 חזר החשמל והקליטה, והבנו שאנחנו יכולים לצאת מהממ"ד. מהקיבוץ עצמו יצאנו בשעה 2:30 בלילה. נסענו למשפחה ברמת גן, היינו אצלם תקופה, אחר כך היינו כמה חודשים אצל בני משפחה נוספים בערד. בחודש האחרון עברנו לקיבוץ דורות".

הריון ולידה: "באותה שבת הייתי בשבוע ה־23 להריון. שבוע אחרי כן כבר אושפזתי עם צירים מוקדמים, מהלחץ כנראה. אחר כך זה הפך להיות הריון בסיכון. לעבור הריון בסיטואציה שבה את לא בביתך זה כמובן מורכב. לא הייתה לי ודאות לאיזה בית אני חוזרת, מה לקנות, איזה חדר אסדר לבת שלי. אבל לשמחתי יש לי משפחה מדהימה שהקלה מאוד את הכל. הילדה הביאה לכולנו המון אור, המון שמחה. אני ובעלי גם מבינים שאי אפשר לשקוע יותר מדי בעצב ובמחשבות כשיש תינוקת חמודה כל כך שמחייכת אליך".

תקווה לעתיד: "קיבוץ דורות, שבו אנחנו נמצאים כרגע, הוא קיבוץ מקסים, קיבלו אותנו מדהים. אבל אני מאוד מקווה שיגיע יום שנוכל לחזור למפלסים ולהרגיש שם בטוחים".