ג'ון ורייצ'ל, הוריו של הירש גולדברג־פולין, יושבים מולי. העיניים הטובות של בנם, שניבטות מכל כרזה, ניבטות גם מעיניהם. הדבר הראשון שמבחינים בו הוא המספר על החזה, שהפך לסמל המאבק. כשמסתכלים מקרוב רואים כי מדובר בחתיכת נייר הדבקה, כזה שמודבק מהר ונתלש מהר. המספר, כמו הזמן שרץ קדימה, לא נותן מנוח לאיש, לא למי שעונדים אותו ולא למי שפוגשים בהם.
השיחה בינינו נערכת לפני שחולצו נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו ממחנה הפליטים נוסייראת, שמונה חודשים אחרי טבח 7 באוקטובר. מאז פרוץ המלחמה, כמחצית מהחטופים כבר שבו, מרביתם בעסקת החטופים בנובמבר האחרון. עוד רבות ידובר ויסופר על המבצע שמיד קיבל את השם "מבצע ארנון", על שם לוחם הימ"ם, פקד ארנון זמורה ז"ל, שנפל במהלך מבצע החילוץ. אבל בינתיים הוא היה לאות של תקווה, לצד התזכורת המצמררת לחטופים שעוד שם. "קרו כאן נסים בשבת בבוקר", אומרים ג'ון ורייצ'ל, "התרגשנו עבור המשפחות שיקיריהן ניצלו בשלום והוחזרו. אנחנו ממשיכים להתפלל שהסבל משני צדי הסכסוך הזה יסתיים ושנשמע עוד חדשות נפלאות השבוע". אין ספק, גם אל מול השמחה הגדולה המספר על החזה של ג'ון ורייצ'ל מהדהד ומזכיר שהזמן שחולף יקר כל כך.
"סינוואר מחכך ידיים בהנאה": כך חמאס עושה לנו בית ספר במשא ומתן לעסקה
גורם ישראלי בכיר: "חמאס דחה את מתווה עסקת החטופים" | אלו הפערים
כשנפגשנו, רציתי לשאול לשלומם, ובעוד השפה העברית מספקת לנו לא מעט אפשרויות, בשפה האנגלית יש אופציה אחת, והיא אינטימית וחודרנית וחסרת תשובה. "אני לא יודעת איך לענות על זה", משיבה רייצ'ל. "ג'ון כל הזמן אומר 'מתמודדים', אבל אני לא מרגישה שזו התשובה שלי. כבר ביום ה־18, כשדיברתי באו"ם, אמרתי שזאת השאלה האכזרית ביותר שיכולים לשאול אותנו, בלי כוונה רעה כמובן. אבל זאת שאלה אכזרית, כי את לא ניגשת למישהו כשסכין מבצבצת לו מהלב ושואלת אותו מה שלומו. אנחנו בתאונת דרכים בהילוך אטי, אנחנו בעינוי בהילוך אטי".
הסיפור שלהם מתחיל בכלל בשיקגו, שממנה החליטו לעלות ארצה בשנת 2008, עם שלושת ילדיהם, הירש הבכור (23), ליבי (20) ואורלי (18), ולהפוך את ירושלים לביתם. "עלינו כשהירש היה כמעט בן 8", מספרת רייצ'ל, על מנת להצטרף להרפתקה היהודית של העת הזאת, כך לדבריהם. כשאני שואלת מדוע, רייצ'ל עונה: "אני אוהבת לצטט את ג'ון, שתמיד אמר שיש לנו הזדמנות להיות חלק מההרפתקה היהודית הזאת. הרי במשך אלפי שנות היסטוריה אנשים לא קיבלו את ההזדמנות הזאת, ואנחנו חיים בתקופה שבה זה אפשרי, לכן אמרנו לעצמנו שנלך על זה".
וזאת בהחלט הרפתקה.
"והיא הייתה נהדרת".
עד לרגע מסוים, אני מניחה.
"אני לא חושבת על זה ככה. טרגדיות איומות יכולות להתרחש בכל מקום. לכן אני לא מסתכלת על זה כחלק מ'הסיפור הישראלי שלי', אלא כחלק מסיפור החיים שלנו. יש לנו חברים ובני משפחה שלא גרים בישראל וגם להם קרו דברים נוראיים, או שהם התמודדו עם אתגרים בחייהם".
ובכל זאת אתם חווים טרגדיה שאיש מאיתנו לא תיאר שהיא אפשרית.
"נכון, אנחנו עוברים עכשיו משהו שמאוד קשה להסביר אותו, זה מאוד מאתגר. זה מאוד מאתגר אפילו לנסות להעביר איזושהי תחושה ממה שעובר עלינו, כי אנחנו לא באמת יכולים להסביר אותה. אנחנו הרי לא מבינים מה עובר עלינו, ואני לא חושבת שנדע מה עובר עלינו עד שזה ייגמר".
ג'ון: "למרבה המזל, החוויה שלנו היא חוויה נדירה. מספר האנשים בעולם שהיו משפחה של בן ערובה במשך תקופה ממושכת, הוא קטן, וכך זה צריך להיות, אבל למרבה הצער, בישראל של 2024 אנחנו לא לבד, יש לנו חברה בחוויה הזאת. את פוגשת הרבה מהם".
הירש קרוי על שם סבה של רייצ'ל ודודה הגדול, הרשל, שנספה בשואה. זהו שם ביידיש, ייחודי מאוד בנוף הישראלי, "כאן החברים שלו תמיד הקניטו אותו על השם שלו", מספרת רייצ'ל בחיוך, "אבל ג'ון נתן לו את האפשרות לבחור לפני שעלינו. הוא שאל אותו אם הוא ירצה להשתמש בשם כינוי, או אם הוא ירצה שנקרא לו 'צבי', כי הפירוש של הירש בעברית זה צבי, והוא אמר 'אני הירש והם יתמודדו עם זה', והם התמודדו עם זה. והוא באמת היה ייחודי. עכשיו אני אומרת שזה טוב, הוא היחיד בעזה שקוראים לו הירש".
ספרו לי על הירש.
"הוא אדם שמח מאוד, לוקח את הכל בקלות".
ג'ון: "הוא אף פעם לא מתלונן".
רייצ'ל: "יש לו חוש הומור טוב, חוש הומור אפל וסרקסטי, אבל אין בו שום דבר עוקצני או מרושע. ואני לא אומרת את זה רק כאמא, זה באמת נכון. הוא יחזור ואת תראי בעצמך. הוא משוגע על כדורגל, אוהד הפועל ירושלים. הוא אוהב פסטיבלי מוזיקה, ויש לו אובססיה לטיולים ולגיאוגרפיה עוד מכיתה א'. הוא למד בבית ספר יהודי באמריקה, אבל בכיתה א', בלימודי חול הייתה לו מורה מדהימה, אירית קתולית, שחשבה שזאת בושה שילדים אמריקאים לא יודעים שום דבר על גיאוגרפיה. הוא לקח את זה על עצמו כאתגר. גם יש לו זיכרון צילומי, אז הוא שינן את כל המדינות, את כל הבירות של כל המדינות, את הדגלים שלהן, את הגובה שלהן מעל פני הים. ומגיל צעיר הוא אמר שכשהוא יגדל, הוא יטייל בעולם".
רק בקיץ האחרון, רגע לפני 7 באוקטובר, נסע הירש לבדו לתשעה שבועות לטייל באירופה. הוא ביקר בשש מדינות שונות ובילה בשישה פסטיבלי מוזיקה שונים, ופגש חברים חדשים מרחבי תבל.
רייצ'ל: "הוא באמת אזרח סקרן של העולם. הוא גם אוהב לשאול שאלות ולאפשר לאנשים לענות. הוא דיבר על להיות עיתונאי, ואני חושבת שהוא יהיה טוב בזה, כי הוא באמת אוהב להקשיב. מאז 7 באוקטובר פנו אלינו מאות אנשים שפגשו אותו בקיץ שעבר, שלחו לנו תמונות וסיפרו לנו איך הם פגשו את הירש ומה הם עשו יחד ובאיזה מקום".
ג'ון: "בחודש שעבר חבר שלי ביקר בגרמניה. הוא הלך ברחוב קטן בעיירה קטנה, ופתאום על אחד החלונות הוא ראה תמונה של הירש. אז הוא דפק על הדלת כי הוא היה כל כך סקרן, והוא פגש צעיר גרמני שבקיץ האחרון היה בפסטיבל המוזיקה בקרואטיה ושם התיידד עם הירש. ומאז הוא עוקב אחר הסיפור ומהדהד אותו. כך שאנחנו מקבלים תמיכה מאנשים בכל רחבי העולם, מאנשים שלא מכירים אותו, או מכאלה שפגשו אותו באירופה בקיץ שעבר, או שהכירו אותו לפני שנים. וזה כל כך מחזק לקבל תמיכה מכל העולם. ב־7 באוקטובר ראינו כמה מהצדדים הגרועים ביותר של האנושות וראינו כמה מהצדדים הטובים ביותר".
רייצ'ל: "כמובן שקיבלנו תמיכה נפלאה מהקהילה היהודית, אבל חשוב לומר שגם קיבלנו תמיכה אדירה מהקהילה הנוצרית. הקהילה הנוצרית ברחבי העולם ממש התייצבה לצדנו".
מכל הסיפורים שאתם שומעים, אני מניחה שאתם פוגשים פתאום את הירש אחרת.
"בהחלט. מאז 7 באוקטובר פגשנו אותו בצורה מאוד שונה וטובה. אנחנו מכירים אותו כהורים, וכשאנחנו מתארים אותו, אנחנו תמיד מדברים על הכבוד, הוא מאוד מכבד אותנו כהורים, חבר שלו כתב על כך שהם יכולים להיות במשחק כדורגל בשישי אחר הצהריים, הוא הרי מאוד אוהב את הקבוצה שלו, אבל בשלב מסוים הוא יסתובב ויגיד 'חבר'ה, אני הולך לעשות קידוש עם המשפחה שלי'. גם אם זה יהיה ברגע ממש משמעותי. לא הכרתי את כל הממדים האחרים האלה ואת הדינמיקה הנוספת שלו, ולכן זה ממש מעניין לשמוע על ההיבטים השונים של האישיות שלו".
כששומעים את ג'ון ורייצ'ל מדברים על בנם, מגלים בחור צעיר וטוב לב, שאוהד את הפועל ירושלים, מבלה ב"סירה", מוקף חברים ומלא כבוד למשפחתו. "הוא גם אוכל ספרים, הוא כל הזמן קורא", מתארת רייצ'ל ומספרת כי על יד מיטתו עוד מחכה לו הספר שהוא בדיוק קרא בו, "The Art of Happiness", שנכתב בידי הדלאי לאמה. הסיפורים עליו סוחפים כל כך, שכמי שמקשיבה להם, את רק מקווה בעצמך להיות חברה שלו כשישוב. אולי בגלל זה דמותו הצליחה לחבר בין שתי קבוצות יריבות, כפי שראינו בגמר הגביע בכדורסל בין הפועל ירושלים למכבי ת"א. באותו היום, כפי שג'ון מתאר, התחוללה דרמה מאחורי הקלעים סביב רצונם של אוהדי הפועל להכניס לאולם דגל ענק עם פניו המאוירים של הירש. הסוגיה הגיעה עד לשולחנו של שר התרבות והספורט מיקי זוהר, כשבמהלך היום אפילו חלק מאוהדי הקבוצה היריבה, מכבי ת"א, הצהירו כי אם דגלו של הירש לא ייכנס, הם עצמם לא ייכנסו. "הם ממש עמדו יחד", אומר ג'ון. "אני חושבת שאפשר להשתמש בספורט בצורה כל כך בונה בתקופה הזאת", מוסיפה רייצ'ל, "ולהגיד אנחנו אוהבים את הקבוצה שלנו, אתם אוהבים את הקבוצה שלכם, אבל אנחנו ביחד בזה. למרות שלרוע המזל, הבנות שלי גם מצאו את עצמן בכמה מצבים מאוד מכוערים מול כמה אוהדי בית"ר לדוגמה, שאמרו דברים מאוד פוגעניים".
מה הם אמרו?
ג'ון: "איפה היד של הירש? מצאתם את היד של הירש?".
רייצ'ל: "הם צעקו את זה במשחק. זה לא פוגע בי, אני מרחמת עליהם, כי אני מרחמת על כולנו, עכשיו זה לא הזמן".
החשש להיתקל בתגובות קשות לא עולה כמובן רק בארץ. כשג'ון ורייצ'ל מתארים את מורתו של הירש שנבוכה מחוסר ידע התלמידים בגיאוגרפיה, קשה שלא לחשוב על הסטודנטים היום באמריקה שצועקים "מהנהר לים", בלי לדעת איזה נהר ואיזה ים. "נכון, זאת בהחלט דוגמה טובה", משיב ג'ון למחשבותיי.
אתם מקבלים תגובות דומות כשאתם ניצבים מול קהל לא ישראלי?
רייצ'ל: "אני חושבת שהם יהיו נבוכים לומר את זה לנו. אבל בכל פעם שאני מדברת עם תקשורת לא ישראלית, אני מנסה להסביר וללמד אותם על שני נושאים. הראשון הוא הגיוון של בני הערובה. הרי אני לא שומעת אף אחד צורח בעבור החטופים הערבים המוסלמים, אני לא שומעת מישהו צורח בעבור בני הערובה הבודהיסטים התאילנדים, בעבור בני הערובה האפריקאים הנוצרים, הנפאלים, הארגנטינאים, הגרמנים. והדבר השני, וגם אותו אני אומרת לעתים קרובות, הוא שאני חושבת שזה לגמרי מקובל ומובן להיות מודאגים ונסערים לגבי האזרחים החפים מפשע בעזה שסובלים. אבל, באותו הזמן אפשר גם לדאוג לאזרחים החפים מפשע בעזה שנגררו לשם ב־7 באוקטובר, זה לא חייב להיות או־או".
אבל רבים עורכים את החלוקה הזאת, או אפילו מתעלמים לגמרי מהחטופים.
"העובדה שאנשים רוצים ליצור את המצב הבינארי של או־או, עושה עוול לחפים מפשע שסובלים בעזה. ונכון, אני מכירה רק אחד מהם, מכירה אותו מקרוב, ואני אומרת שזה בסדר לדאוג לו ולאחרים כמוהו. לי לא אכפת מה הדת שלהם, מה הצבע שלהם, מה הם לובשים או איזה ספרים הם קראו. אם הם חפים מפשע שנתפסו בכוונת המלחמה, אני מודאגת לגביהם, ולכן אנחנו כל הזמן מנסים להסביר ולחנך אנשים מחוץ לישראל בנוגע לזה. יש שם ניסיון לנסות להפוך את החטופים לקבוצה מונוליתית אחת של אנשים, לא מסיבות טובות".
ג'ון: "אגב, לא מדובר רק בילדים בקמפוסים. אנחנו נוסעים לא מעט לוושינגטון ואמרנו להרבה אנשים בקונגרס שאם הם רוצים לקרוא להפסקת אש, זה בסדר, אבל אל תעשו את זה מבלי לדרוש במקביל את שחרור כל בני הערובה. אי אפשר לקרוא להפסקת אש ולשכוח את העובדה שיש שם חטופים. ונבחרי הציבור באמריקה צריכים לשים לב, שמונה מהחטופים הם אמריקאים, אז אנחנו צריכים להוציא את כולם".
רייצ'ל: "באחד הביקורים האחרונים באמריקה, ג'ון העלה את הרעיון שנתכנס כקבוצה. הרי עדיין מוחזקים חטופים מ־25 מדינות שונות. לכן למה שלא נבחרי ציבור מכל אחת מהמדינות האלה יתקבצו יחד? ג'ייק סאליבן (היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית - מ"ב) אכן עשה את זה, הוא הרכיב קואליציה של 18 מדינות. יש כוח במספרים".
ג'ון: "זה סופר־מתסכל שהיום הוא היום ה־234, ואנחנו עדיין יושבים כאן ומדברים על זה, כשהבן שלנו יושב איפשהו בעזה, זה לא הגיוני. למה ב־8 באוקטובר או ב־9 באוקטובר שרי חוץ וראשי ממשלה של 34 המדינות שהאזרחים שלהם נחטפו לעזה, לא שילבו ידיים ואמרו יחד 'זה לא בסדר'. למה 234 ימים אחר כך, עדיין יש בני ערובה מ־25 מדינות וזה רק עכשיו מתחיל לקרות?".
ואכן, 18 מנהיגים ממדינות שונות קראו ביום ה־202 למלחמה: "אנחנו קוראים לחמאס לשחרר מיידית את כל החטופים, בכלל זאת את אזרחינו. זאת דאגה בינלאומית". חשוב לומר, מדובר בהצהרה חסרת תקדים, שעליה חתומים בין היתר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק, נשיא צרפת עמנואל מקרון, קנצלר גרמניה אולף שולץ, קנצלר אוסטריה קארל נהאמר, נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי, נשיא ברזיל לולה דה־סילבה, ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן ועוד. "זה פשוט מעט מדי ולאט מדי", אומר ג'ון, "ואפשר להפנות הרבה אשמה. אנחנו מאשימים את כל הצדדים שיושבים ליד שולחן המשא ומתן. למה אתם קמים מהשולחן והולכים? למה אתם לוקחים שבועיים, שלושה שבועות חופש? למה אתם מעבירים כל כך הרבה זמן בלדבר אם להמשיך לדבר? לכו, שבו בחדר ואל תצאו עד שתחתמו על עסקה. העסקה הזאת היא לא רק עבור בני הערובה ומשפחותיהם, היא גם עבור העולם. העולם צריך לראות שזה לא בסדר שאנשים מוחזקים בניגוד לרצונם. כל מדינה בעולם צריכה להיות לא בסדר עם מה שקורה".
רייצ'ל: "העליתי פוסט באינסטגרם שכתבתי בו 'אל תצאו מהחדר הזה עד שתהיה עסקה'. שכן אם אתם מרגישים לכודים, מתוסכלים, חסרי אונים, ככה בעצם מרגישים כל החטופים. אבל כולם ב'משחק' הזה מאשימים אחד את השני, לכן אני לא רוצה רק להאשים את הצדדים השונים במשא ומתן, אבל עבורנו זה עניין של חיים או מוות עבור הבן היחיד שלנו, ואנחנו נעשה כל מה שצריך כדי להחזיר אותו. אז אנחנו לא מפסיקים לעבוד וישנים רק ארבע שעות בלילה, וגם זה בסיוע תרופות מרופא המשפחה שלנו. וזה מה שאנחנו עושים כל יום, 20 שעות ביממה".
זאת שגרה מאוד כואבת.
רייצ'ל: "בהתחלה היינו נכנסים למיטה בלילה ומרגישים שנכשלנו, כי אמרנו לעצמנו שהוא עוד לא חזר. אבל בשלב מסוים, בדצמבר אני חושבת, נפגשתי עם קבוצה נוצרית ודיברתי שם עם אחת הנשים בקבוצה על כך שיש שני סוגים של טראומה: נורמטיבית ומעורפלת. טראומה נורמטיבית היא לדוגמה משאית שפוגעת בך ושוברת לך כל עצם בגוף ואת מוצאת את עצמך שוכבת על הגב ותוהה, אלוהים, איך אתאושש מהמכה הזאת. כמובן המשאית המטאפורית הזאת יכולה להיות מוות פתאומי של אדם אהוב, היא יכולה להיות בן או בת הזוג שמכריזים שהם רוצים להתגרש, או שהיא יכולה להיות הילד שלך שאומר לך משהו שמשנה את כל הדרך שבה התכוונת להתקדם במערכת היחסים איתו, אצל כל אחד זה שונה, והזמן שלוקח לכל אחד להתאושש מהטראומה שונה. אבל מה שמשפחות החטופים מתמודדות איתו הוא מה שנקרא בפסיכולוגיה טראומה מעורפלת".
כלומר?
רייצ'ל: "כלומר המשאית עדיין מעלינו. לכן אנחנו מתמקדים בלהבין איך אנחנו זזים באופן כזה שהמשאית לא תמחץ אותנו. ובאותה פגישה, האישה ההיא סיפרה לי שגם היא עוברת טראומה מעורפלת, ושהדבר הכי חשוב שאפשר לעשות בסוף כל יום כשנכנסים למיטה, הוא לשאול האם עשיתי היום כל שאני יכולה כדי להגיע למטרה שלי, והתשובה היא כן, אז את לא מרגישה כמו כישלון. ויום למחרת את קמה, מברכת ומתחילה לרוץ מחדש".
ב־6 באוקטובר משפחת גולדברג־פולין הלכה לבית הכנסת "הקהל" שבשכונת בקעה שבירושלים, כפי שהיא עושה מדי שבת. ואף שהירש הצהיר בפני הוריו לפני כשנתיים שהוא לא ישמור שבת כפי שהם שומרים אותה, הוא הצטרף למשפחה לבית הכנסת, מתוך הכבוד האדיר שיש לו כלפי הוריו ומשפחתו. "כשהוא אמר לנו את זה בזמנו, תהיתי איך זה יעבוד", משתפת רייצ'ל, "אבל נגיד אף פעם לא ראיתי אותו בלי כיפה, כי הוא לא רצה לפגוע בנו והוא באמת מאוד כיבד אותנו. הדבר הכי חשוב היה שהוא המשיך לבוא איתנו לבית הכנסת".
למה הוא המשיך?
"גם אני שאלתי אותו את זה בקיץ שעבר. הרי אם הוא לא באמת רוצה לשמור שבת כרגע, זה די מעצבן לקום בשבת בבוקר וללכת לבית הכנסת עם המשפחה שלך. הוא ענה, 'אני לא רוצה שאבא יישב לבד'. הרי אנחנו יושבים בנפרד והבנות יושבות איתי, והוא לא רוצה שאבא שלו יישב לבד. זה הירש. זה מי שהוא, וזה אומר עליו הכל".
וכך קרה שבאותו ערב שבת הירש הצטרף למשפחה בבית הכנסת והמשיך איתם לארוחה אצל חברים. "כולם כל כך התלהבו לראות אותו בבית הכנסת", מספרת רייצ'ל. "הקהילה שלנו מאוד קרובה, והירש הוא אדם שמתיידד עם הילדים הכי קטנים בקהילה ועם האדם המבוגר ביותר בקהילה. אז כולם התרגשו לראות אותו".
בסוף הארוחה, בדיוק בשעה 23:00, הירש נפרד לשלום, נישק את אמו, נישק את אביו, חיבק את המארחת ופנה לצאת. בפתח, הוא הסתובב חזרה, הסתכל על אמו ואמר, "אוהב אותך, נתראה מחר". מאז עברו שמונה חודשים. הירש נפגש עם חברו הטוב, ענר שפירא ז"ל. הוא סיפר למשפחה ששניהם הולכים לעשות "משהו כיף". הוא לקח איתו תיק, והמשפחה תיארה לעצמה שהשניים יוצאים לקמפינג באזור. כידוע, הם נסעו למסיבה. בבוקר למחרת ג'ון, שמשמש כגבאי בית הכנסת, יצא מהבית בסביבות השעה 7:30. המשפחה, ששומרת שבת, לא ידעה דבר. מאוחר יותר, כשהאזעקות פילחו גם את האוויר הירושלמי, רייצ'ל העירה את הבנות והלכה איתן לממ"ד, חדרו של הירש. היא הבינה שהיא חייבת להדליק את הטלפון ולבדוק מה שלומם של הבנים. במקביל, בבית הכנסת גם ג'ון שמע את האזעקות. "הלכנו למקלט", הוא משחזר, "אבל זה לא היה ברור מה קורה". "הוא גם היה בלי סלולרי", מוסיפה רייצ'ל.
מה גילית כשהדלקת את הטלפון?
"כשהפעלתי את הטלפון שלי, בסביבות 8:20, צצו על המסך שתי הודעות וואטסאפ שהתקבלו ממש אחת אחרי השנייה ב־8:11, בקבוצה שיש לג'ון, להירש ולי. בהודעה הראשונה היה כתוב: "I love you", ובשנייה: "I'm sorry". הגרון שלי נחנק, הבטן שלי התכווצה ומהר ניסיתי להתקשר אליו. זה צלצל וצלצל".
והוא לא ענה.
"לא. כתבתי לו 'אתה בסדר? בבקשה תודיע לי שאתה בסדר'. אמרתי לו שאני משאירה את הטלפון שלי דולק, רק שיודיע לי שהוא בסדר, אבל לא התקבלו שום וי כחולים".
מתי הבנתם שהוא במסיבה?
"הבנות ואני ניסינו להבין איפה הוא יכול להיות. ליבי מיד מצאה פרסום של ה'נובה' ואמרה שהיא בטוחה שהם הלכו לשם. כי ענר הרי היה מוזיקאי מדהים והירש בדיוק חזר משישה פסטיבלי מוזיקה. אז כתבנו ליניב נצר, חבר נוסף שהיה בקפריסין, הם היו שלושתם כמו שלושת המוסקטרים. אם הוא לא היה בקפריסין, הוא בטוח היה איתם שם. שאלתי אותו אם הם שם, והוא מיד ענה שכן".
בהמשך יתברר שענר והירש נסעו עם בחור ובחורה נוספים מירושלים למסיבה, שהם לא הכירו קודם לכן. עם פרוץ המתקפה הם חזרו למכונית של הבחורה וניסו לברוח צפונה, אך כשהבינו שחמאס טובח בכל רכב שרק מתקרב, הם הסתובבו ונסעו דרומה. אלא ששם נפלו הטילים והם עצרו, כמו רבים אחרים, בצד הדרך ונכנסו למיגונית בלי לדעת שהיא עוד תיכנס לספרי ההיסטוריה ותיקרא לעד "מיגונית המוות". 29 ישראלים נכנסו אליה, בודדים יצאו בחיים, וארבעה נחטפו ממנה לעזה. ענר שפירא ז"ל עמד בכניסה למיגונית ותפס את הרימונים שמחבלי חמאס זרקו פנימה. כל רימון שהמחבלים זרקו, הוא תפס והשליך בחזרה. הרימון השמיני התפוצץ בזמן שהחזיק בו והרג אותו. "אנחנו לא יודעים אם זה היה הרימון שגם פצע את הירש", אומר ג'ון.
"יש הקלטת אודיו מהמיגונית", מוסיפה רייצ'ל. "הטלפון של אחד מהם הקליט את הרגעים האלה, ולכן אנחנו כן יודעים שאחרי שענר נפצע ומת, ואחרי שכולם צרחו, נהיה שקט, ושומעים את הירש אומר, 'אין לי יד'. הוא אומר את זה ממש ככה בשקט, הוא לא צרח, לא בכה, אלא פשוט אמר 'אין לי יד'. ואז חמאס הגיעו וריססו את כולם. רובם מתו במקום. חלקם היו מתחת לגופות והיו מכוסים בדם, כך שהם יכלו להעמיד פנים שהם מתים, והם אלה שסיפרו לנו מה קרה. הם גם סיפרו לנו שהם ראו שהזרוע של הירש, מהמרפק מטה, התפוצצה ושהוא קשר איזה בד סביב זה".
אליה כהן, אלון אהל, אור לוי והירש נחטפו מהמיגונית. בסרטון שאותר כעשרה ימים לאחר מכן, רואים את הירש מוצעד החוצה ומועלה על טנדר חמאס שנסע לעזה, לצדו שלושה בחורים נוספים. המיקום האחרון שבו אותר הנייד של הירש היה כבר מתוך עזה, בשעה 10:25. אותו סרטון הועבר למשפחה בידי העיתונאי אנדרסון קופר מ־CNN, שסיפר לג'ון ורייצ'ל שהוא נחשף לתיעוד ממצלמת GoPro ממתחם ה"נובה" ובו רואים באופן ברור את הירש מועלה על הטנדר וכשהוא מתיישב רואים את העצם מבצבצת החוצה. "הוא (קופר) הגיע לאתר ה'נובה' כדי לעשות סרט תיעודי והוא פגש שם חיילים שהראו לו את מה שהם מצאו", מתארת רייצ'ל. "זה מאוד עזר, כי דיברנו עם עדי ראייה, נאמר לנו שהירש נלקח חי, אבל כפי שאת יודעת כשמדברים עם אנשים שונים, הם יכולים לתאר דברים שונים".
בטח כשמדובר בטראומה.
"בדיוק".
מה עוד סיפרו לכם?
"מי שהיו שם, העידו שהוא היה רגוע. הבנו שהוא היה שקט כי הוא היה בהלם ובטראומה. הוא הרי ראה את החבר הכי טוב שלו מכיתה ג' בבני עקיבא, נהרג. ענר לא נורה הרי. ואז הוא ראה את כל הילדים האלה נהרגים, ואז הוא ראה שאין לו יד. והם כולם סיפרו לנו שהוא לא צרח, ופשוט לא האמנו, ואז ראינו את זה בסרטון. ראינו שהוא בטראומה, אבל שהוא מתפקד".
ברגע שהם שמעו על הזרוע שלו, הם רצו שהעולם יידע שיש ישראלי־אמריקאי שזקוק לטיפול רפואי דחוף. ״זו הייתה ההבנה שגרמה לנו להתחיל לדבר עם התקשורת. אבל כשדיברנו עם התקשורת, מדי יום, הם תמיד היו מתחילים עם השאלה, כמה ימים כבר חלפו? וזה עצבן אותי. זה עצבן אותי שאנשים לא ידעו איזה יום זה, והרי גם ערכנו 10 או 12 ראיונות ביום, אז גם לא רציתי להמשיך להגיד איזה יום זה״.
לכן התחלתם לענוד את המספר?
״כשהייתי ילדה קטנה, התרחש בדיוק משבר בני הערובה באיראן, ובכל ערב תוכנית החדשות בטלוויזיה נפתחה במספר הימים שחלפו, ואבא שלי הסביר לי מה המספר הזה אומר״.
המשבר שאליו מתייחסת רייצ'ל נמשך 444 ימים, מנובמבר 1979 עד ינואר 1981. בתקופה הזאת הוחזקו 52 דיפלומטים ואזרחים אמריקאים כבני ערובה בטהרן על ידי השלטון האסלאמי המהפכני החדש. רייצ׳ל: ״לכן ביום ה־26 החלטתי שאני לובשת עליי את המספר בכל יום. זאת גם הזהות שלי. זה כמו שיש תגי שם בכנסים, אז לי קוראים לי 234. ואני חושבת שיש כוח בכך שזה משתנה, זה לא חקוק באבן. זה לא ללבוש חולצה של הירש, זה גורם לאנשים להרגיש לא בנוח״.
זאת תזכורת מצמררת שלא מרחמת על המתבונן בה.
״זה מאוד חשוב שהעולם ירגיש לא בנוח שהמספר הזה הולך וגדל. אנשים עונדים את הדסקית ואת הסרט הצהוב וזה מצוין בעיניי, אבל זה לא משתנה כל יום, ואני רוצה שזה יהיה מחליא, שזה יהיה לא נוח. כשאנחנו נוסעים לאמריקה, אנשים חושבים ששכחנו את המדבקות מהניקוי היבש על הבגדים, מבחינתנו זאת הזדמנות להסביר״.
ג'ון: "גם פה בישראל שואלים אותנו על המספר, יותר מחוץ לישראל, אבל גם כאן".
רייצ'ל: "זה נכון, גם פה שואלים ואז הם מרגישים נורא כשאנחנו מסבירים שזה מספר הימים מאז שהבן שלנו נגנב ונחטף, וזה מאוד כואב להם כמובן לשמוע את זה. אבל זאת הזהות שלנו עכשיו".
ג'ון: "יש לנו גם מספר במרפסת, שאנחנו משנים בכל יום. אני זוכר שביום ה־40 ומשהו מישהו אמר לנו מה אם זה יגיע ל־100, הרי אז היו לנו שתי ספרות. אמרנו שאין סיכוי שאנחנו עדיין נהיה כאן ביום ה־100, החטופים בוודאות יהיו בבית עד יום ה־100. אז העובדה שאנחנו מדברים ביום ה־234, קשה לתפיסה".
רייצ'ל מספרת שמבחינתם הם חיים בפלנטה אחרת, שבה הם שמים על עצמם תחפושת אנושית מדי יום, מעמידים פנים שהם בני אדם, כשכל מה שהם רוצים לעשות הוא לשכב על הרצפה ולבכות. אבל במקום זאת, הם רצים לסוף העולם כדי לנסות להציל את הירש ואת החטופים כולם, כפי שהם מתארים, ״והוא במרחק של 45 דקות מאיתנו״, מוסיף ג'ון.
אות החיים הראשון מהירש לאחר חטיפתו התקבל בחודש אפריל: סרטון וידיאו שבו נראה הירש מול מצלמות חמאס, כשידו קטועה, והוא פונה לציבור בישראל ולמשפחתו. לצד ההבנה הברורה שחמאס מפרסם סרטונים כאלה על מנת לזרוע טרור פסיכולוגי, הוריו של הירש ביקשו לפרסם את הווידיאו, והציבור הישראלי התרגש מכך שהירש בחיים.
ג'ון: "לאורך הדרך היו שני אותות. הראשון היה כשקיבלנו את הסרטון ביום העשירי, שממנו הבנו שהוא יצא בחיים מהמיגונית, אבל לא ידענו מה קרה אחרי זה. היינו אופטימיים, כי הירש חזק מנטלית ושכנענו את עצמנו בזה, אבל אז במשך 201 ימים לא ידענו כלום".
רייצ'ל: "ההנחה שלנו הייתה שהוא חי. גם קצינת הקשר שלנו אמרה לנו שהמשפחות שהיקרים שלהן כבר לא בחיים קיבלו על כך הודעה וגם המשפחות שיש חשש כבד לחיי היקרים שלהן קיבלו הודעה. היא לא מדברת איתנו באנגלית, אבל היא כן אמרה לנו שזה כמו הביטוי באנגלית, No News Is Good News. כשאת גוועת ברעב, את לוקחת הכל".
מה חשבתם על הסרטון?
"לא אכפת לנו מי כתב את המילים שהוא אמר, ולא אכפת לי אם אמרו לו להצביע או להרים את היד. כי שוב, כשאת מורעבת, ממש מורעבת, ומישהו נותן לך פירור קטנטן ומעופש, זה טעים".
מציאות שבה משפחה נאחזת בווידיאו היא בלתי נתפסת, אבל העובדה שמשפחתו של הירש יכלה לראות ולשמוע אותו גם יחד, ריגשה אותם יותר ממה שניתן לתאר במילים. "כשהוא התחיל לדבר, אפילו לא שמענו מה הוא אמר", מספרת רייצ'ל. "הרי בחיים לא שמעתי את הירש מדבר עברית. אנחנו משפחה דוברת אנגלית, כך שמעולם לא דיברתי איתו בעברית. אבל כשהוא התחיל לדבר ושמענו את הקול שלו, התחלנו לבכות". "היה בזה כוח בכך שזה היה וידיאו", מוסיף ג'ון. "לשמוע את הקול שלו, או לראות תמונה שלו היו גם בסדר, אבל לראות ולשמוע אותו ביחד היה עוצמתי".
כל פיסת מידע הופכת בימים אלה לדרמטית במיוחד. בוודאי כשמשפחה מקבלת מידע כי חמאס עתיד להעלות סרטון עם היקר להם בשעה הקרובה, בלי לדעת מה תוכן הסרטון. "לא ידענו למה לצפות", אומרת רייצ'ל, ומספרת כיצד היא וג'ון עדכנו בינתיים את כל בני המשפחה שסרטון עתיד לצאת. הם ביקשו מהם לא להדליק את הטלפונים, עד שהם עצמם לא יצפו בו. הרי אין לדעת מה יופיע על המסך. במציאות שלא מפסיקה לטלטל, ג'ון מבין שעל מנת לראות מה עלה בגורלו של בנו, הוא צריך להוריד מהר את אפליקציית הטלגרם. ואז, הסרטון עלה והם ראו - הירש בחיים.
רייצ'ל: "צפינו בזה יחד ובכינו, ואז צפינו בפעם השנייה. ובחלק הראשון הוא צועק את כל מה שאמרו לו להגיד, ואז פתאום הוא אומר ועכשיו למשפחה שלי, וגם אם הם כתבו את זה, לשמוע אותו אומר בקולו, 'לאבא, אמא, ליבי ואורלי, אני אוהב אתכם ואני מתגעגע אליכם ואני יודע שאתם עובדים קשה בשבילי', היה מאוד מרגש. הרי לא ידענו אם הוא יודע, לכן גם אם הוא לא מי שכתב את מה שהוא אמר, עכשיו הוא יודע שאנחנו עובדים קשה, ואז הוא עוד אומר 'אני צריך שתישארו חזקים בשבילי'".
וזה בדיוק מה שאת אומרת בכל הזדמנות.
רייצ'ל: "בדיוק, אני לא יודעת אם הוא יודע את זה, אבל אני כל הזמן אומרת 'תישאר חזק. תשרוד'. זו המנטרה שלי. ועכשיו, עוד אנשים נושאים את המנטרה הזאת איתם. הפועל ירושלים נושאת את המנטרה הזאת. לכן אני לא יודעת למה הוא אמר את זה, כי אני לא חושבת שהוא חשוף לעיתונים או טלוויזיה, אבל זה מדהים שהוא אמר את זה, ולקחנו את זה. אנחנו מאוד אסירי תודה שהיה לנו את זה. למרות שאנחנו מסתכלים עליו, וזה גם נאמר לנו בידי המודיעין, שהזרוע זקוקה לניתוחים נוספים. הרי יש להם צוותים שמנתחים את הסרטונים. הם גם אמרו לנו שהוא סובל מתת־תזונה. אבל הוא חי".
באפריל האחרון נבחרה רייצ'ל כאחת ממאה המשפיעניות של מגזין "טיים", על פועלה לשחרור בנה ושאר החטופים. הקריאה שלה לבנה, "תישאר חזק. תשרוד", עוד תיכנס לדפי ההיסטוריה כשירצו להגדיר את הימים הללו. אך עבורה המילים האלה הן לא המלצה, הצעה או עצה, אלא ציווי. "אני מצווה עליו להישאר חזק, אני מצווה עליו לשרוד, ואני מצווה עליו לדעת שאני אוהבת אותו", היא אומרת. "אני לא יודעת אם הוא אי־פעם שמע אותי אומרת את זה, אבל בכל בוקר כשאני מתפללת, אני אומרת את המילים האלה בשבילו, בשבילי, בשביל ג'ון, בשביל הבנות שלי, בשביל המשפחה שלנו, ובשביל כל החטופים. אני אומרת להירש את כל הדרכים שבהן אני רוצה שהוא יישאר חזק. שיישאר חזק מבחינה נפשית, רוחנית, פסיכולוגית, רגשית, פיזית ורוחנית. אני גם אומרת לו להישאר מי שהוא, כי אני רוצה שהוא עדיין יהיה הירש. כשאני מתפללת, אני אומרת גם לבנות שלי, לג'ון ולי להישאר חזקים ולשרוד. זאת החובה שלנו. התקווה היא החובה שלנו".
