צמד המילים "עסקה עכשיו" מקבל משמעות ברורה כשפוגשים את מירית רגב ושלי שם טוב. סיפורן וסיפור ילדיהן מתחיל באותו האופן, אך מתפצל בהמשך לשני צירי עלילה. בכוחה של עסקה נוספת לשלב את שתי הדרכים לאחת שוב. עומר שם טוב (21), מיה רגב (22) ואיתי רגב (19) נחטפו יחד מהמסיבה ברעים. אך מיה השתחררה ביום ה־50 במסגרת העסקה הקודמת ואיתי, אחיה, השתחרר גם הוא ביום ה־54.
"ויתרת עלינו": בצפון זועמים על נתניהו בשל ביטול מינוי הפרויקטור
ח"כ פינדרוס הפתיע: אם התנאי הבא ימולא - החרדים יתגייסו
עומר, שלא נכלל בעסקה, עדיין בשבי, כבר יותר משמונה חודשים. "זה לא נתפס", אומרת שלי, אמו של עומר, "אני רוצה את עומר שלי בבית עכשיו". "עכשיו זה עכשיו", מוסיפה מירית, אמם של מיה ואיתי, "צריך לעצור את הכל, הרי חמאס עוד יעשו טעות מתישהו ואז יהיה אפשר להפר את ההסכם ולהיכנס בהם, אבל בינתיים תחזירו את כולם".
אנחנו נפגשות ימים בודדים לאחר מבצע ארנון, על שמו של רב־פקד ארנון זמורה ז"ל, שבמסגרתו חולצו נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו ממחנה הפליטים נוסייראת. מירית: "בהתחלה, כשקיבלתי את ההודעה בשבת על חילוץ החטופים, אמרו לי שמדובר בנועה ארגמני ושלושה חטופים נוספים. אני כמובן מכירה את כולם ורוצה שכולם יחזרו, אבל הכי קרוב אליי הוא עומר שם טוב וייחלתי לראות גם את השם שלו".
שלי: "אם היו מצלמים אותנו בשעות האלה בשבת, היו רואים עד כמה היינו צמודים למסך, לא הפסקנו לבכות מאושר עבור השבים. לראות את יעקב מחבק את נועה, לראות את אורית מחבקת את אלמוג, היה אושר גדול. אנחנו באמת משפחה, ואנחנו עוברים מערבולת רגשית. לפני זה, במשך חודש שלם היינו רק בהלוויות ובשבעות. לכן מצד אחד זה באמת היה אושר, מצד שני גם אנחנו כבר רוצים לחוות את זה".
מירית: "ברור, אנחנו רוצים לחבק את עומר, להרגיש אותו, לראות את החיוך שלו. כשראינו את המפגש של המשפחות, ממש דמיינתי את שלי, מלכי, דנה ועמית מחבקים אותו".
זה לא ייאמן, אבל ממש באותו הרגע, שבו אנחנו מדברות על המבצע המרשים, שלי מקבלת לפתע טלפון מיעקב ארגמני, אביה של נועה. ההתרגשות למשמע קולו של יעקב מציפה את ההתרגשות של אותה שבת שוב. יעקב זכה לפגוש את בתו ביום הולדתו, ושלי מייחלת לדבר דומה עבור "האיש שאיתה", מלכי, שיום הולדתו יחול ב־6 ביולי. "גם אצלי זאת הייתה מתנה ליום הולדת 50", מוסיפה מירית. ניתן רק לברך שגם הפעם משאלות לבן תתגשמנה לטובה.
אלא שבמציאות הסבוכה בעזה ברור כי מבצעי חילוץ, הרואיים ככל שיהיו, ישיבו כנראה מעט, כפי שקרה עד כה. גם דובר צה"ל הגרי התייחס לכך בעצמו בהצהרה שנתן לתקשורת במוצאי השבת האחרונה באומרו "צריך לומר ביושר, לא נוכל להשיב את כל החטופים הביתה באופן הזה". אך בינתיים, בזירת המשא ומתן שורר קיפאון ממושך.
שתי האמהות יושבות זו ליד זו, מניחות יד מנחמת כשצריך. נדמה שהקרבה ביניהן מעידה על היכרות ארוכת שנים, אבל הן עצמן הכירו רק לאחר ה־7 באוקטובר. "מיה ועומר חברים", מסבירה מירית. "הם חברים עוד מהתיכון", מוסיפה שלי, "תיכון ראשונים בהרצליה".
מירית: "הם התחברו מאוד בעיקר בשנה שקדמה למלחמה. הם עבדו ביחד במסעדה 'מיטבר' בהרצליה".
שלי: "אני לא הכרתי את מיה, הבנתי שהיא הייתה פה כמה פעמים, אבל זה בדרך כלל היה אחרי משמרות. הם היו מגיעים כחבורה לשבת".
מירית: "אני דווקא כן ראיתי את עומר, פעמיים, אצלנו בגג. הם תמיד באו אחרי משמרת, או לפני משמרת, הם היו משחקים פוקר. אני זוכרת שהוא דיבר איתי על גיא שלי, הבן הקטן. אני זוכרת שהוא הסתכל עליו עם העיניים הכחולות שלו".
ב־6 באוקטובר המשפחה של שלי חגגה לה יום הולדת 51. "היה כזה בוקר כיפי", היא נזכרת, "היינו כולם ביחד, יצאנו לבית הקפה 'הרים' בקריית ענבים לאכול ארוחת בוקר וטיילנו בירושלים. אני זוכרת שרציתי ניו באלאנס חדשות ולא מצאנו, אז הם אמרו לי שביום ראשון נלך לקניון ונקנה".
פתאום כל תכנון פשוט מקבל משמעות מצמררת.
"ממש. חזרנו בשעות הצהריים המאוחרות, ובאמת הייתי בהודיה. הסתכלתי לשמיים ואמרתי 'תודה, בורא עולם, יש לי את כל מה שאני צריכה'. בערב היינו אצל אח של מלכי בארוחת חג, וכשחזרנו הביתה עומר החליף בגדים, הלך לאחד החברים והם יצאו באחת בלילה למסיבה".
מירית: "אנחנו היינו במקסיקו כל החגים. נסענו יום לפני ראש השנה וחזרנו ב־6 באוקטובר ב־23:00. עומר ומיה הסתמסו והתרגשו מהמסיבה, אז איתי אמר שהוא גם רוצה לבוא, ומיה רכשה לו כרטיס. את יודעת, אחרי טיסה את עייפה ורק רוצה לחזור הביתה, אבל הם היו נחושים לצאת למסיבה. אילן, אבא שלהם, בא לאסוף אותנו מהשדה, הם היו ממש 20 דקות בבית ויצאו עם הרכב שלי. הבית היה מסודר, כי הייתה מנקה לפני.
יום למחרת, כשעליתי לחדר של מיה ראיתי שהוא הפוך. ב־20 דקות היא הפכה את החדר. אני מספרת את זה כי בשבי היא אמרה 'יו, איך השארתי את החדר'. איתי לדעתי אפילו לא התקלח לפני שהם נסעו. ואז קמנו ב־6:30 לאזעקה".
שלי: "גם אנחנו קמנו ב־6:30 לאזעקה. הטלפון הראשון היה כמובן לעומר, והוא היה ממש בסדר. הוא אמר לנו 'גם פה יש אזעקות', ושהם יתקפלו הביתה. חזרתי לישון, מודה. הרי אנחנו רגילים לאזעקות, ורק אחרי איזה שעה מלכי עלה ואמר לי שהמצב לא נורמלי ושמשהו קורה".
דיברתם עם עומר?
"כן, היינו איתו כל הזמן בטלפון. דיברנו איתו כמה פעמים, ודנה (האחות הבכורה) הייתה איתו בהתכתבויות".
מה שמעת בקול שלו?
"הוא ניסה לא להלחיץ אותנו, אבל ככל שהזמן עבר הוא היה יותר ויותר מפוחד. השיחה האחרונה איתו הייתה ב־8:40 בבוקר, ממש דקות לפני שהם נחטפו. הם נכנסו לרכב, כי הם ניסו לברוח, אז דנה אמרה לו לשלוח לייב לוקיישן שלו. הסתכלנו על הלייב לוקיישן, והנקודה התחילה לזוז לכיוון הגבול. ממש ראינו בלייב שהוא עובר את הגבול. אבל היינו בהכחשה מוחלטת. כי רק חודשיים קודם היינו בעוטף בסיור עם חברים ופגשנו את המח"ט אסף חממי ז"ל".
אל"ם חממי, ששירת כמפקד החטיבה הדרומית, נפל בקרבות 7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה. שלי מתארת כיצד זמן קצר לפני המלחמה היא פגשה את המפקד המרשים, שהעניק להם תחושת ביטחון אדירה על יד החומה שכולם היו בטוחים ששומרת עלינו מפני האויב.
"לא האמנו", ממשיכה שלי. "חשבנו שאולי גנבו לו את הטלפון, או שהג'י־פי־אס לא עובד כמו שצריך. הייתי בטוחה שהוא עוד מעט יתקשר. בינתיים מלכי לקח את הרכב ואמר, 'אני נוסע לכיוון רעים', אבל עצרו אותו בבאר שבע והוא הגיע לסורוקה".
מירית: "ושם הוא פגש את אילן".
שלי: "אבל אילן ומלכי לא הכירו, ולדעתי כשהם נפגשו שם, גם לא היה להם מושג שמיה, איתי ועומר חטופים ביחד וחברים".
מירית: "את ואני עלינו על זה, נכון".
שלי: "אני הייתי פה בבית, צלצלתי לכל העולם ואשתו כדי לנסות לחפש את עומר. הקשר ביני לבין מירית נוצר דרך חברות של עומר ומיה".
בליל חזרתם ממקסיקו, מירית הצליחה להירדם רק שעה קלה לפני שפרצה המלחמה. "עשיתי כביסות, סידרתי ורק אז נכנסתי למיטה", היא מספרת. "גיא, הקטן שלי, לא נרדם, והוא העיר אותי. קמתי לאזעקה מטושטשת מעייפות. הסתכלתי בחדרים של איתי ומיה וראיתי שהם לא שם, לא ציפיתי שהם יחזרו, אבל הצצתי. אמרתי לגיא להתקשר אליהם לראות שהכל בסדר ונכנסתי שוב למיטה.
איתי ענה ואמר שיש אזעקות, אבל הם בסדר ומתארגנים לצאת, ממש כמו השיחה הראשונה של עומר עם שלי. נרדמתי שוב וקמתי בכלל בעשר בבוקר, ראיתי שיש לי המון שיחות שלא נענו, מלא וואטסאפים, לא הבנתי מה קורה. אני רואה הודעות ממיה, גם הודעות קוליות. היא אומרת שיש משטרה, שהיא אוהבת אותי מלא מלא ושאם היא לא זמינה שאתקשר לאיתי. רק בדיעבד הסתבר שהם דיברו עם אילן".
בשיחת טלפון נוראית שהפכה לעדות מצמררת.
"כן, השיחה האחרונה ששומעים בה את מיה אומרת 'אבא, יורים עליי. אבא, ירו בי. אבא, אני מתה'. השיחה הזאת היא מ־8:43, ממש שלוש דקות אחרי שעומר דיבר עם שלי. אבל אילן לא מספר לי על השיחה הזאת בשלב הזה, לכן הייתי אופטימית. אמרתי שאין מצב שמיה נחטפה, הייתי בטוחה שהם מתחבאים. הייתי בטוחה שמיה, שהיא ג'דאית כזאת, שהייתה מדא"גית בצבא, בווינגייט, ורשג"דית בצופים, ספורטאית, תפסה את עומר ואיתי משני הצדדים והם מתחבאים, זה מה שדמיינתי".
שלי: "גם הם בהתחלה לא קלטו. יש סרטון שבו אפילו רואים אותם הולכים, רגועים".
מירית: "נכון, באותו היום בצהריים ראינו בערוץ 12 את עומר, מיה ואיתי הולכים. זיהיתי מיד את מיה, כי היא הייתה עם קימונו ירוק, ארוך, שלי".
"היא החזירה לך אותו?", צוחקת שלי.
מירית: "היא אפילו אמרה לערבייה שהורידה אותו, שלא תיקח לה אותו כי הוא שייך לאמא שלה. היא אמרה לה 'No No, it's my mommy's'. אבל הם קנו לי חדש ליום ההולדת, חמודים".
שלי: "גם את עומר מזהים מיד, בגלל שהוא היה עם חולצה צהובה".
מירית: "נכון, ואיתי היה עם מכנסיים ירוקים גם בולטים. מיד מזהים את שלושתם".
השעות חולפות, הקשר עם הילדים אבד, ושני הבתים בהרצליה מתמלאים באנשים, בלי לדעת עדיין על הקשר המשמעותי ביניהם. שלי ומירית, כל אחת בביתה, מנסות לעשות כל שביכולתן כדי לאתר אותם, וכך גם האבות, מלכי ואילן, שהיו ביחד בבאר שבע. בשעות הערב מגיע לידיה של שלי סרטון שפורסם בטלגרם. ושוב, אין די מילים כדי לתאר את גודל הזוועה כשמשפחה מגלה מה עלה בגורל היקר לה דרך הרשתות.
שלי: "ב־20:00 התקשר אלינו חבר של עומר ואמר 'שלי, אני מצטער החמאס הוציא עכשיו סרטון בטלגרם, ואני חושב שזה עומר'. אמרתי לו שאני לא רוצה לראות, התחלתי כולי לרעוד, ואחי היה לידי. אני לא אשכח, הייתי ממש פה על הספה הכחולה. הוא שלח לאחי את הסרטון, הוא הסתכל ואמר לי שזה באמת הוא. ראיתי את הסרטון והתחלתי לצעוק, ממש. הייתי במצוקה מטורפת".
סרטון קצרצר של שניות ספורות ובו רואים את עומר ואיתי על טנדר היה להוכחה הנוספת שהילדים אכן נחטפו. שלי: "אחי צועק לי, 'שלי, הוא חטוף, אבל חי'. התקשרתי למלכי, שלחתי לו את הסרטון ואמרתי לו לחזור הביתה".
מירית: "בזמן הזה אני מדברת עם אילן ואומרת לו שאני נוסעת ל־433, כדי לתת דנ"א עבור הילדים. הוא מספר לי שמלכי עכשיו יצא מפה והוא על הפנים, כי הוא קיבל סרטון שרואים שעומר חטוף".
שלי: "הוא לא זיהה את איתי שם?".
מירית: "הוא לא זיהה אותו בהתחלה. גם אני לא ידעתי שאיתי בסרטון ועוד התקשרתי לשלי בערב והיא בכתה לי בטלפון, הרגעתי אותה, אמרתי לה שלפחות עומר חי".
ומכאן, מתחיל מסע מפרך להשיב אותו.
שלי: "כן, ישבנו ארבעתנו, מלכי, דנה, עמית (הבן האמצעי) ואני, ובכינו. לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. היינו במצוקה מטורפת, אף אחד לא ענה, לא משטרה, לא צבא, לא כלום. כלום, אף אחד לא היה בסרט, כולם נעלמו".
מירית: "אליי שלחו את הסרטון בסביבות 23:00, ואז התקשרתי לאילן ואמרתי לו 'תחזור, גם איתי חטוף איתו'. אבל לא היה לנו שום מידע על מיה, כלום, במשך חודש שלם. מה שכן, באותו היום, ב־16:00 התקשרה חברה והיא אמרה שיש לה חברים מ'הארגון'. זה לא שם שאומרים אותו בדרך כלל, ולכן כשהיא אמרה את המילה הזאת, חשבתי שזה אולי לא סתם. היא שאלה אותי אם אני רוצה לדעת הכל, אמרתי לה שכן, ואז היא אמרה שמיה ואיתי חטופים. ניתקתי את הטלפון".
ובכל זאת נסעת ל־433?
"כן, כי אומנם היה לי סרטון של איתי, אבל יש לי עוד ילדה, לא ידעתי כלום על מיה. היו שם כמויות של אנשים, כמויות של משפחות. הגענו בחזרה הביתה רק ב־3:00 בבוקר. נתנו דנ"א, ואילן סיפר לי על השיחה עם מיה. לא שמעתי אותה, לא הסכמתי להקשיב לה, אבל מהשיחה הבנו שהילדים נחטפו, או שמיה אפילו גם נרצחה. למחרת הגעתי לפה להכיר את שלי ומלכי. כל החברים של הילדים שכן חזרו מהמסיבה ישבו גם פה. ישבתי איתם, הרי לא הכרתי את כולם, זה גיל שכאמא את לא מכירה את כולם. אז הכרתי גם את דנה ועמית, אחים של עומר".
מה ראית על הפנים של החברים שחזרו?
"הם לא קלטו. גם אנחנו לא קלטנו. אני בכלל חשבתי שאם נתתי דנ"א ולא התקשרו אליי ביום למחרת אז הכל בסדר, זה אומר שמיה חטופה. לא הבנתי את כמות הנרצחים, לא קלטתי שיש עוד גופות. ביום שני הצבא באמת הגיע ואמר לי שהיא חטופה".
מה הרגשת?
מירית: "צרחתי מאושר שהם חטופים. ב־9 באוקטובר זאת כאילו הייתה חגיגה".
שלי: "כי את אומרת לעצמך, הם חיים ותוך שבועיים נסיים עם כל הסרט הזה".
אלא שהסרט רק התחיל, ומטה משפחות החטופים, שהיום מוכר בכל בית, החל את דרכו סביב שולחן המטבח של שלי ומלכי. שלי: "ב־7 באוקטובר העליתי פוסט עם מספר הטלפון שלי ותמונה של עומר. כתבתי שאני חושבת שעומר חטוף והוספתי שמי שבאותו מצב שיתקשר או ישאיר הודעה.
במקביל התקשרנו לדודי זלמנוביץ', קרוב משפחה שלנו, שהוא עו"ד, ואמרנו לו שאנחנו צריכים עזרה. לא ידענו איזו עזרה, אבל ידענו שאנחנו זקוקים לה. הוא עשה כמה טלפונים, התקשר אלינו בחזרה ואמר: 'מחר בחמש אחר הצהריים, אצלכם בבית, פגישה עם כל מי שהיה במו"מ של גלעד שליט".
שלי מתארת כי יום למחרת, לקראת הפגישה, עשרות בני משפחה וחברים ישבו בביתה עם מחברות ומחשבים והחלו להרכיב רשימת נעדרים וחטופים. "בחמש אחר הצהריים כבר היינו עם 400 מספרי טלפונים. אנחנו נתנו את הרשימה לצבא ולמדינה, עד כדי כך הם לא היו באירוע.
כשהסתיימה הפגישה אצלנו, הבנו שאחת מהמשפחות מקיימת מסיבת עיתונאים בכפר המכביה, זה כבר היה ב־8 באוקטובר כמובן, אז אמרנו שניסע לשם. נסענו מלכי, דודי ואני. וכשמסיבת העיתונאים הסתיימה, אמרנו 'אנחנו לא יודעים מה אנחנו צריכים לעשות, אבל לפחות בואו נעשה את זה ביחד'. ככה זה התחיל".
"באמת כבר ב־8 באוקטובר שלי אמרה לי 'מירית, אנחנו חייבים להתאחד. אנחנו חייבים להיות ביחד'", מוסיפה מירית. בפגישה שהתניעה את הכל במטבח נכחו אורי סלונים, דוד מידן, יעקב פרי, משפחות שחיפשו אחר יקיריהן ומשפחות "ותיקות", למודות ניסיון וכאב. "שמחה גולדין גם הגיע", מספרת שלי, "ואבירם ואופק, האחים של אורון שאול.
אני זוכרת שכולם דיברו על הטרור, על מה לעשות, איך לעשות, ואני בכלל בתחושת הזיה, מנסה לומר לעצמי שתכף אני מתעוררת מהסיוט הזה. אבל אז, אחרי שכולם דיברו, שמחה גולדין ביקש לומר מספר מילים, ואז הוא אומר 'קודם כל, ברוכים הבאים'. זה היה חץ בלב".
למה?
"כי אמרתי לעצמי בלב ש'ברוכים הבאים' אומרים למי ששמחים לראות, ואז הבנתי מיד שהוא בעצם מנסה לומר לנו: ברוכים הבאים לגיהינום. ואבירם, אחיו של אורון, יושב לידי, ומהרגע הראשון היה לי איתו חיבור מדהים, והוא יושב ולא מדבר, ואני אומרת לו שיגיד משהו, ואז הוא אומר, 'שלי, אין לי כוח. אני תשע וחצי שנים בזה, פגשתי את כל השרים, את כל ראשי הממשלה בארץ, בעולם. אני תשע וחצי שנים צועק, בוכה, מוחה. אין לי כוח'".
באותם הרגעים שלי מבינה מחדש את המונח ערבות הדדית, ואף שיש תיעוד מצמרר של עומר הילד צועד למען שחרורו של גלעד שליט, היא מרגישה שהיא לא עשתה מספיק למענם. "אחרי ששמחה סיים לדבר, ביקשתי גם להגיד משהו ואמרתי, 'קודם כל סליחה'. סליחה שאומנם ראיתי, הזדהיתי, כאב לי, הייתי באיזו עצרת, אבל לא עשיתי כלום", היא אומרת.
"גם הוספתי שאולי, עצם העובדה שהילדים שלנו חטופים, תוביל לכך שגם האהובים שלהם יחזרו הביתה ושאני מתחייבת לעשות הכל כדי שזה יקרה. פשוט ירד לי האסימון. אני גם אזכיר שיש שתי משפחות שקופות, של הישאם א־סייד ושל אברה מנגיסטו, שחטופים לא פחות".
היום את מרגישה שהחברה הישראלית גם לא עושה מספיק?
"לא. אין דברים כאלה כמו עם ישראל, אנשים שרוצים להוציא את הלב שלהם בשבילנו, באמת. הרי אין מישהו שלא רוצה שהחטופים יחזרו הביתה, אין כזה דבר, יש מחלוקת על איך, או מה המחיר, אבל כולם רוצים בזה. באמת שאי אפשר להסביר את האהבה הזאת. יש כאלה שאומרים לי שהם מתגעגעים לעומר, הם לא מכירים אותו, אבל מתגעגעים אליו".
מירית: "אחרי שהילדים שלי חזרו, הרגשתי גם את הגעגוע הזה. אני לא מכירה את עומר ממש, אבל אני מתגעגעת אליו, מאוד, מאוד. ובאמת, היחס למשפחות החטופים הוא בכפפות של משי".
אני שמחה לשמוע אתכן אומרות את זה, כי לאחרונה אנחנו שומעים על היחס הקשה כלפי משפחות חטופים. "אני מדברת על היחס מהעם, אני לא מדברת על השרים".
שלי: "גם אני מדברת על העם, העם מחבק, אוהב. ואת רואה את זה ביומיום. הייתה פה אישה שהגיעה מבאר שבע בשבת בבוקר, רק כי היא סרגה דובי לעומר. או למשל, יום אחד הגעתי לירושלים ורציתי לקחת מונית, אז הסדרן של המוניות אמר לי שהוא משלם עליי. הכניס אותי למונית ואמר לי 'סעי לשלום. הלוואי ואוכל לעשות עוד עבורך'. אני מקבלת הודעות ממשפחות חרדיות שמספרות לי שעומר יושב אצלן בשולחן השבת והילדים מתפללים עליו כל יום. זה באמת מדהים כמה אהבת חינם מקבלים מהעם". "אני גם מרגישה את זה עד היום", מוסיפה מירית.
לאורך השיחה, כשהן משחזרות את אירועי העבר, הן חוזרות להודעות הראשונות שהוחלפו ביניהן ומשתפות האחת את השנייה איך הן רשומות זו אצל זו. מירית: "עד היום היא רשומה אצלי 'אמא של עומר שם טוב'". שלי: "ברור, גם אצלי את לא רשומה כמירית, אלא 'אמא, חברה עומר'". מירית: "ביום הראשון לא ידעתי את השם שלה. היום אני אומרת שאשנה את זה רק כשעומר יחזור".
מה זה מעורר בכן לחזור עכשיו להודעות ביניכן מאותה שבת?
שלי מעידה באמצעות ידיה על דפיקות הלב שהתגברו לפתע, ומירית מוסיפה במילים: "מה שעברנו באותו היום היה מטורף. זה היה יום קשה, יום קשה מאוד".
שלי: "אנחנו עדיין בהישרדות. לכן גם כל מה שהיה נדחק באופן מסוים הצדה. אני לא זוכרת הכל. את לא עוצרת לחשוב על מה שאת עוברת, אין אותנו, יש רק את המטרה".
מירית: "יש עשייה יומיומית שנמצאים בה. זה מה שאני חוויתי במשך 50 ימים. אבל מי אני? הם חווים את זה ביותר מ־200 יום ממני".
שלי: "אין לך אוויר לנשימה. את קמה כל בוקר ואומרת עוד יום".
מירית: "עוד יום של אי־ודאות".
עוד יום של 7 באוקטובר?
שלי: "החיים נעצרו ב־7 באוקטובר. אנחנו לא עושים שום דבר מעבר לזה. אנחנו גם רק עושים ועושים ואין תוצאה. את לא רואה שמשהו מתקדם. לכן זה להיות כל הזמן באי־ודאות לא נורמלית. אי־ודאות שאני לא חושבת שיש מילים בשפה העברית שאפשר לתאר אותה דרכן".
מירית: "ואנחנו איתם. מיה, איתי ועומר נחטפו ביחד. זה לא פייר שרק בגלל שהוא בן 21 הוא לא השתחרר בעסקה הזו. הם נחטפו ביחד והם אזרחים. היינו בטוחים שישחררו אותם מהר בגלל שהם אזרחים".
שלי: "איך זה הגיוני שעברו 251 ימים ויש שם עדיין 120 חטופים חיים ומתים? איך זה הגיוני? זה לא נתפס. כשהכל התחיל, הייתי בטוחה שתוך שבוע וחצי-שבועיים הם פה. היינו נאיביים".
רגע לפני שהציבור הישראלי ציין את היום ה־50 לפרוץ המלחמה, הגיעה הפתעה גדולה לפתחה של מירית: מיה משתחררת הביתה. רק זמן קצר לפני כן בכלל קיבלה אות חיים ראשון ממנה. מירית: "רק אחרי חודש קיבלתי אות חיים. התקשר אליי קצין החטופים, זה היה מוצ"ש, ואמר לי שיש אות חיים על מיה. זה היה אושר".
הוא ידע להגיד לך על בסיס מה?
"לא. עניין אותי אם זה היה נגיד מסתערב שראה אותה וניסה לסמן לה עם העיניים שהכל בסדר. עד היום אנחנו לא יודעים על בסיס מה זה היה. אבל היא כן סיפרה לנו שיום אחד השובה שלה אמר לה שהוא היה חייב אוויר, והיא ענתה לו 'בטח, לך יש אוויר, לי אין אוויר'. היא הייתה מדברת איתם ממש ככה, אז הוא אמר שהוא יפתח לה חלון, והיא נשמה אוויר. יכול להיות שקלטו את העיניים שלה אז".
כשהחלו לדון בפרטי העסקה, היה ברור למירית שאיתי ייכלל בה לאור גילו. אבל היא ציפתה לו בפעימות המאוחרות יותר, ולפתע הגיעה ההודעה שדווקא מיה משתחררת קודם. "זה היה ב־25 בנובמבר, יום שישי בצהריים, והייתי בכיכר", משחזרת מירית, "לא היו הרבה משפחות. ואמא של עמית סוסנה עמדה איתי, וזהבה בן שרה 'חיים שלי', ואי אפשר היה שלא לבכות.
ואז כשנגמרה העצרת, קלטתי שלא שרו את 'התקווה', ומיד אמרתי שלא שרו, אז אמרו לי לשיר. עליתי, שרתי ויצאתי הביתה. בעשר בלילה קיבלתי טלפון. הקול של הקצין היה יותר חם הפעם, הרגשתי שאני שומעת קול מחייך. הוא אמר לי, 'מיה משתחררת מחר'. קיבלתי צמרמורת בכל הגוף. את אומרת, וואו, אבל יש לך עוד ילד".
קשה לדאוג לשניים.
"זה קשה. אני זוכרת שבהתחלה הייתי מסתכלת על שלי ודנה ואומרת לעצמי 'וואו'. גם יש בינינו הרבה דברים דומים, לשתינו יש בת ושני בנים. גם הבנים דומים. בשבוע שעבר מלכי עמד בכיכר וסיפר על עומר, על השובבות שלו למשל, אמרתי לעצמי מה זה, זה ממש איתי".
מה שלומם של מיה ואיתי?
"הם בסדר. איתי עצר את החיים שלו, הוא מתאמן. עושה יוגה פעמיים בשבוע, לחימה משולבת פעמיים בשבוע, הוא שיחק באיזושהי סדרה בהוט, אבל לא עושה יותר מדי. אנחנו נותנים לו את הזמן שלו להתאקלם. ומיה מתמודדת עם השיקום. קשה להם".
שלי: "היא סיימה את השיקום?".
מירית: "היא סיימה. היא תהיה שבועיים בבית וקיבלנו היום תאריך לניתוח נוסף. ואז היא תעבור לשיקום יום. וזהו, אנחנו מחכים לעומר". איתי ועומר הכירו למעשה רק במסיבה, אך שהו יחד במשך 53 ימים בשבי. שלי: "הדבר הראשון שאיתי אמר לנו, היה 'אתם לא מבינים איך אני מכיר אתכם', בעקבות הזמן שלהם שם ביחד".
המשפחה של עומר נפגשה עם איתי ומיה עוד בסורוקה, עם חזרתם. "הפגישה הראשונה הייתה מטורפת, קשוחה", מספרת שלי. מירית: "הם לא רק נפגשו עם מישהו שהיה לו מידע על הבן שלהם, אלא היה איתו במשך 53 ימים".
שלי, גילית משהו מהסיפורים של איתי שלא ידעת על עומר?
"איתי כל הזמן אמר שעומר חזק. ידעתי את זה עליו. עומר הוא גם אוזן קשבת לכולם. הילדים סופגים בבית את ההתנהלות שלנו. מלכי תמיד מוביל וחותר למטרה, ואני יותר אשת שיחות. אני מספרת את זה, כי כשעומר מבולבל לגבי מה הוא צריך לעשות, אז הוא בא אליי. יש לי שני כובעים, אני מעצבת פנים ומאמנת למציאת זוגיות ואהבה לנשים.
וכשהיינו יושבים, הייתי אומרת לו לנסות לדמיין את המציאות המיטבית שלו בעוד שנה, איך היא תיראה, מה הוא ירגיש, מה תעשה, איפה תהיה. ואז איתי סיפר שעומר הציע שהם יעשו רשימה של כל הדברים שהם יעשו כשהם חוזרים הביתה".
אני מניחה שהרשימה הייתה בראש.
"לא, הם גם ממש רשמו".
מירית: "למיה הייתה מחברת, אבל היא השאירה אותה בצד המצרי. הם שלחו אותה הרי עם שקית, אבל היא השאירה את הכל שם, היא לא רצתה את זה".
מה הם רשמו שם?
שלי: "איתי אמר שעומר הכי רוצה לראות את השקיעה".
מירית: "בינתיים הם הולכים לראות בשבילו את השקיעה, יחד עם החברים. הם גם כל שישי בערב מתכנסים ליד קיר בהרצליה, שנמצא ליד הבינתחומי ויש עליו תמונה ענקית של עומר. הם יושבים עם כיסאות פלסטיק ומרימים עם עומר לחיים".
איזו משאלת לב פשוטה שאומרת הכל.
שלי: "ממש. בכל בוקר, רגע לפני שאני פותחת עיניים, אני מפחדת, כי אני לא יודעת מה יביא היום, אבל אז אני פותחת את העיניים ואני זוכה לראות אור יום. על פניו, זה הכי פשוט, עומר לא ראה אור יום כבר שמונה חודשים. קשה להבין את זה, אבל את מרגישה את זה בדברים הכי קטנים, את מצחצחת שיניים, שוטפת פנים, שותה, אוכלת משהו ולא מבינה איך זה יכול להיות שכל כך הרבה זמן עבר".
מה זה עושה לך לשמוע את מירית מדברת על החזרה והשיקום?
"קודם כל זה, אני ממש מחכה כבר להגיע לשלב הזה. להגיע לשלב שבו אנחנו מטפלים גם בעצמנו. כי כמו שאמרתי, אנחנו בשלב של הישרדות. לפני איזה שלושה חודשים היה לנו מפגש עם צוות חוסן, ומי שהנחתה את המפגש אמרה שקודם כל נשאל את עצמנו מה שלומנו, ואני פרצתי בבכי, הרי מה זה משנה מה שלומנו? מה זה משנה? אין שלומנו בכלל. את שמה הכל בצד".
רגע האיחוד של מיה ואיתי בבית החולים עם שובו של איתי ריגש מדינה שלמה. ניכר היה כי בפנינו אהבת אחים טהורה שהפכה למגן הכי גדול שלהם. "הם ככה כבר בשנה וחצי האחרונות", מספרת מירית, "הרי איתי בדיוק סיים בגרויות, מיה השתחררה וחזרה הביתה, אחרי שהייתה שנתיים בצבא, ומאז הם היו מבלים כל ערב ביחד".
במסיבה ששינתה הכל בילו מיה, איתי ועומר יחד. החברים מספרים שמיה ועומר לא עזבו זה את זה. לכן ברור שמסע השיקום של האחים זקוק גם הוא לשובו של החבר שנחטף איתם. "הוא ילד שמדבר את כל השפות החברתיות. יש לו חברים מכל הסוגים", משתפת שלי, "אנחנו קוראים לו ילד שמש, כי הוא באמת ילד שלכל מקום שהוא מגיע הוא מכניס אור. הוא כל כך חיובי, עם אנרגיה טובה. הוא גם מצחיק בטירוף, שחקן בנשמה ונשמה".
בסוף השיחה בינינו אנחנו שבות לדרישה הברורה להשיבם הביתה. "אזרחים נחטפו מבתיהם, ולכן מדינת ישראל כשלה ב־7 באוקטובר", אומרת שלי, "מדינת ישראל היא האבא והאמא שלי, שלך, שלהם, של כולם. לכן אני לא מבינה איך אפשר לדבר איתי על מה יקרה אם ישחררו מחבלים או מה יקרה להרתעה. מה אתם אומרים בעצם? שאתם לא יכולים להגן על האזרחים במדינה? תדאגו להגן על הגבולות שלנו. אני לא יכולה לשנות מישהו אחר, אבל אני יכולה לדאוג שפה יהיה בטוח. שעל כל דבר קטן שקורה, נגיב".
בניגוד למציאות עד כה.
"זה גם אחד הדברים שמאוד התחדדו לי. במשך 20 שנה יש 'טפטופים' בעוטף עזה, וכל הזמן הזה רק אמרתי לעצמי, וואו איזה מסכנים הם, איך הם חיים שם. אני, שלי מהרצליה, לא עשיתי כלום. גם עכשיו, הצפון בוער, ביהודה ושומרון התושבים צריכים להסתובב עם נשקים, והתפקיד של מדינת ישראל הוא לשמור עליהם".
למה את אומרת לעצמך שלא עשית מספיק?
"כי הכוח הוא של העם. לצורך העניין, המטה הוא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל. חמאס חטף מכל המגזרים. ואנחנו צריכים לזכור שהאויב הוא לא מבפנים, הוא מבחוץ. לכן אחדות מבחינתי היא לא ססמה, ראינו אותה ב־7 באוקטובר, ראינו מה זה אומר כשהעם הוא הכוח. הרי המדינה לא הייתה, העם היה. העם הוא זה שעזר".
אז מה העם צריך לעשות?
"לצאת החוצה, ואני לא מדברת על לבוא לתל אביב, אלא כל אחד בעירו. לצאת ולהגיד שאנחנו רוצים את החטופים בבית, זה ישפיע. ואני גם לא מדברת על בחירות, אני לא רוצה בחירות עכשיו, אני רוצה את הילד שלי בבית, והממשלה, היא זאת שצריכה להחזיר אותו, זה התפקיד שלה. ואני גם לא בעד לשרוף כבישים, אני לא מתחברת לדבר הזה. אבל אני גם בחיים לא אגיד לשום אמא שהבן שלה שם איך להביע את המצוקה שלה, אני פשוט מאמינה שהכוח שלנו הוא ביחד ושאנחנו צריכים להגיד מה אנחנו רוצים, ואנחנו רוצים שיהיה פה יותר טוב".
אז איך עוד נגיד את זה?
"כמאמנת אני יודעת שאם אומרים רק מה לא, או מאשימים, זה מרחיק. הרי כשאני באה בטענות למישהו, הוא נאטם. ואני אומרת שאין פה מישהו במדינת ישראל שלא רוצה שיהיה פה טוב".
מירית: "גם ראש הממשלה רוצה את זה. הוא גם רוצה להחזיר את כל החטופים".
אבל זה לא קורה.
שלי: "צריך לקחת פה החלטה אמיצה".
מירית: "עסקה. עכשיו".