"הגיע הזמן", מפגן השלום שיתקיים ב־1 ביולי בהיכל מנורה מבטחים, הוא לא עוד כנס של השמאל הישראלי הקורא להסכם ועצירת המלחמה. את האירוע הזה יזמו ומובילות משפחות נרצחים ונפגעים מטבח ה־7 באוקטובר. חלקם אנשים שאיבדו את היקר מכל ומסרבים לתת לטראומה לשנות משהו בתפיסות. מבחינתם, הקונספציה של מחנה השלום לא קרסה בשבת ההיא, והדרך לחסל רעיון רע היא להעמיד מולו רעיון טוב יותר.
"במה התעסקו השבוע בממשלה?": הצעד החדש של המחאה להחזרת החטופים
“כל הישראלים חיים ב־7 באוקטובר וכל הפלסטינים חיים ב־8 באוקטובר", אומר יונתן זייגן, בנה של ויויאן סילבר ז"ל שנרצחה בבארי. “הם לא חווים אותו כפי שאנו חווינו. רוח תקופה היא דבר שמשתנה בקלות כשמופעלים עליה כוחות לכאן או לכאן. אם אנחנו רוצים פלסטינים צוהלים ברחוב בגלל תהליך שלום ולא בגלל טבח נורא, זה יכול לקרות. אזרח פלסטיני אומר ‘חמאס הראו להם’, וישראלי אומר ‘למחוק את עזה’. שני האנשים האלה יצהלו ברחובות וילחצו ידיים אם יהיה תהליך מדיני".
סילבר ז"ל הייתה פעילת שלום שהאמינה בכל לבה בפיוס ובחיים משותפים והקימה את “נשים עושות שלום". זייגן הפך לפעיל מרכזי בעצמו. לדבריו, רדיקלי יותר מאמו. הוא ומשפחתו מתגוררים בתל אביב, ולאחר ה־7 באוקטובר התפטר מעבודתו כעובד סוציאלי, ועוסק רק בפעילות שלום.
“אנחנו שני עמים בהקשר של אלימות", הוא אומר. "בישראל תומכים בהמשך הלחימה שגורמת לילדים למות ולרעוב. אני רוצה לצאת מההקשר של אלימות ולשם כך עלינו להשקיע משאבים רגשיים, מנטליים וכלכליים שלנו בשלום. אין שר לענייני שלום למשל. מה שקרס פה זה לא הקונספציה של ויויאן ומחנה השלום, הפוך. אם מספיק אנשים היו כמו ויויאן לא היינו מגיעים למצב הזה. לא בכל התנהגות שלנו היינו מקבלים את ה־7 באוקטובר. קיבלנו אותו לא בוואקום, אלא בתוך מסלול חיים מסוים שצעדנו בו".
לפי הסקרים יש בעזה רבים שתומכים בטבח.
“זה לא ואקום. אנחנו נמצאים בסחרור של אלימות ומבצעים זה בזה פשעים נוראיים ואני רוצה להפסיק את זה וליצור אופק אחר. קודם כל להבחין בין חמאס לפלסטינים. יש הרבה פעילים שם שרוצים כוח ולגיטימציה לוותר על זכות השיבה ועל רעיון הפליטות וליצור חיים חדשים. כשאין חזון משני הצדדים אז הרעיונות של שיבה אצלם ושל ארץ ישראל השלמה אצלנו, הם השולטים. כדי לשנות צריך פוליטיקה פרגמטית, של פשרות והבנה שהעתיד שלנו שזור בשלהם. לא נשמיד עם לא מוסרית ולא פרקטית".
בבוקר ה־7 באוקטובר ויויאן הייתה לבד בבית ויונתן התעורר מאזעקות בתל אביב. מהר מאוד היה ברור לשניהם שזה אירוע מסוג אחר. הם שוחחו בטלפון מספר פעמים, בשעה שהיא בממ"ד ולא מבינה או לא משתפת את משפחתה בגודל האימה. הם הספיקו להתבדח כהרגלם וויויאן אף התראיינה לרדיו והתרגזה על המראיין ששאל שאלות מתריסות בשל היותה פעילת שלום, דבר שלא היה זר לה.
“המראיין ציין שיש פה צד לא שפוי ואיך היא מדברת על שני צדדים. היא ענתה לו: 'אם אשרוד את זה, אני אענה לך בצורה עמוקה וברצינות'", מספר יונתן. “היא תמיד ראתה שני צדדים. אבל אלה לא היו רגעים של חשיבה פוליטית אינטלקטואלית. היא בממ"ד שומעת יריות וזו הייתה הישרדות. לא היה ברור היקף החמושים, איפה הצבא, והשיחה נשארה ברמת הדחקה בתחילה. בערך ב־10 וחצי היא כתבה שמדובר כנראה בטבח, שהם בתוך הבית, שהיא אוהבת ומרגישה אותי ונפרדנו. זה היה רגע של חוסר אונים והלם. כל הזמן חשבנו שתכף צה"ל מגיע ופותר את זה".
המחבלים שרפו את הבית וסילבר ז"ל נחשבה חטופה עד להודעת זיהוי רשמית שהגיעה רק בנובמבר. “הפכנו לחלק ממשפחות החטופים והקמתי חמ"ל עם חברים וקולגות שלה. קיבלתי החלטה להתראיין רק לתקשורת זרה, כי בישראל המוקד יהיה העמדות שלנו ורציתי שיתמקדו בהצלה", אומר בנה.
האם היה רגע לאחר ה־7 באוקטובר, עם היוודע הזוועות, שהתעורר בך ספק לגבי תפיסת השלום?
“אין רגע כזה. חד־משמעית. אני תופס את זה כתוצאה, לא במובן שלגיטימי למישהו להישרף ולהירצח, אבל אני עושה הבחנה בין רגשות לאינטלקט. הבעיה היא שאנחנו לא מספיק חתרנו לשלום כל השנים והשארנו סטטוס של פערים עצומים בין העמים והתוצאה היא אלימות ומלחמה. בישראל הדרך היחידה לביטחון היא באמצעות שלום ותהליך מדיני. בני אדם מסוגלים לזוועות וגם לבנייה של דברים נפלאים. הכל נסיבות. ואם לא נייצר נסיבות להתפתחות חיובית נקבל שלילית. אין לגיטימציה לאלימות אבל היא תוצאה של נסיבות לא מיטיבות. אני לא רוצה אלימות בכלל ולכן המסקנה שלי היא שצריך לשנות את הנסיבות".
ויש תמונת ראי באחריות לנסיבות גם בצד הפלסטיני?
“כמובן, יש להם כשלים כל הזמן. אבל אני לא הם. אני אזרח ישראלי וחלק מהעם שלי. ואנחנו לא מובחנים זה מזה אלא בסימביוזה רעילה. אי אפשר לחכות שהם יעשו. אני צריך לפעול בתור עם ולנווט למקום הנכון. ייתכן שיש פה הימור אבל צריך לראות איך זה ישפיע בצד השני".
איך היה צריך לפעול לשיטתך?
“כבר ב־8 באוקטובר היה לי ברור שלא צריך להיכנס לעזה. היינו צריכים לעצור ולהגיד מה אני כמדינת ישראל עושה עכשיו, לא רגשית כנקמה, אלא מה שייטיב עם העם שלי הכי הרבה. אני רוצה לרפא ומבחינתי מיד עוצר ומפנק את ביידן ואבו מאזן והסעודים בבריתות, ומשיב את החטופים שלא חוזרים בכוח אלא במילים, בדיפלומטיה ובבריתות בינלאומיות".
היית בקשר עם תושבים מעזה מאז?
“לא. הם היו קולגות של ויויאן".
מישהו מהם יצר קשר?
“לא חושב".
זה אומר לך משהו על הצד השני? אלה אנשים שהיא פעלה איתם למען השלום.
“אני לא חושב על זה. זה לא מעניין אותי ולא צריך גינוי ויחסי אנוש. אני צריך שיהיה שלום".
“השיטה הנוכחית לא עובדת"
כמו יונתן, גם אילנה קמינקא, אמו של סגן ינאי קמינקא ז"ל, שנפל בקרב על בסיס זיקים ב־7 באוקטובר, לא עמדה מעולם בקשר עם פעילי שלום מעזה. היא מאמינה בשיתוף פעולה, בעשייה ובפרו־אקטיביות ברמה המקומית עם שכניה מהגדה בסובב צור הדסה, שם היא מתגוררת.
לאחרונה הצטרפה לארגון “תג מאיר" שתומך בנפגעי טרור משני הצדדים. היא נולדה בארצות הברית ומגדירה את משפחתה כציונית ומאמינה במסורת היהודית ובחיבור לעולם הערכי. “אני לא נכנסת להגדרות של שמאל או לא. אני מאמינה בערך האדם, לא מאמינה שיש לעם זכויות על עם אחר, ומאמינה בקשב לנרטיב אחר כמו הפלסטיני או החרדי", היא אומרת. “זה לא אומר שתמיד אסכים, אבל אצור דיאלוג. בתור שכנה של פלסטינים, ברור לי שאם אהיה שכנה נוראית, החיים לצדם יהיו קשים. בחרנו כולנו כאן בקשרי חברות ושיתופי פעולה וזה מוכיח את עצמו נהדר. מעולם לא היה אירוע ביטחוני ורבים מהם שלחו לי ניחומים בשבעה. אם כבר, ה־7 באוקטובר הוכיח שגם גדר הכי משוכללת לא תעצור מחבלים נתעבים".
ינאי ז"ל היה מ"מ טירונים בבסיס זיקים ותפס כוננות בגזרה. מתחקיר האירוע עולה כי הוא ומפקדים נוספים הגנו בגופם על הטירונים ועל הקיבוצים הסמוכים וניהלו מול המחבלים קרב עיקש שעיכב אותם מלחדור ליישובים. ינאי נהרג מירי RPG אבל הבסיס לא נכבש.
יש כעס על הצד השני?
“תמיד שואלים אותי את זה. מעולם לא ציפיתי שחמאס ישמור על הילד שלי. הוא ארגון טרור וברור לי שהוא רוצה לפגוע בנו ועלינו להתגונן. כן היו לי ציפיות מהממשלה שלי שישמרו עליי. לכן תחושת הבגידה היא מולם".
את מקפידה לכנות אותם חמאס ולא פלסטינים.
“ברור, כי מי שעבר את הקו זה חמאס, 3,000 איש שעברו את הגדר וביצעו פשעים. האם אני חושבת שהם טובים? ודאי שלא. האם צריך למצות איתם את הדין? ודאי שכן. האם אני חושבת שזה משליך על כל פלסטיני? לא. פלסטיני שחושב שצריך לרצוח ישראלים חפים מפשע, אין לי שום עניין איתו ושום חמלה כלפיו. יש שם אנשים שלא רצו ולא ביקשו את זה, אז למה לכעוס עליהם? ההפך, הם קורבנות לא פחות ממני. ברור לנו כישראלים שאנחנו שונים ויש לנו אלף דעות בחברה, אבל חושבים שכל הפלסטינים אותו דבר וזה לא נכון. אני פרקטית. שומרת על הילדים שלי והשיטה הנוכחית לא עובדת".
אבל אנחנו רואים את הסקרים בקרב תושבי עזה, ואת אחוזי התמיכה בחמאס.
“אני נגד אלימות וטרור. תמיד הייתי ותמיד אהיה. יש דרך לעצב מציאות. פלסטינים שלא דוברים אנגלית ועברית, כשהם רואים חדשות, מה שקרה ב־7 באוקטובר לא קיים ולא מדווח. אני אומרת להם חמאס אנס ורצח ושרף, הם עונים שלא ייתכן כי זה ארגון דתי. הם לא מאמינים לזה. הם חושבים שחמאס פרץ את הגדרות וישראל השתמשה בזה כתירוץ לחסל אותו. לא שוקפה להם המציאות של הטבח. דוברי אנגלית כן מבינים וחשופים לזה והם מזועזעים. תמיד אומרים לי שניסינו שלום וזה לא עובד ואני אומרת שניסינו גם מלחמה וזה לא עבד. לא עבד? אז לא זורקים לפח, עכשיו צריך לעבוד".
יש עם מי לעבוד?
“גם אצלם אומרים כל הזמן שאין פרטנר. עם מי יעשו שלום, עם בן גביר? המצב עכשיו רע, השאלה היא אם ננסה לשנות. תקווה היא לא דבר שמוצאים אלא עושים. אנחנו מאוד עיוורים לגבי עצמנו. אני חושבת שבשני העמים מחנכים לתפיסות אלימות".
מה בעינייך האפקט של מפגן השלום?
“צריך תהליך מדיני כדי לחזק את ברית המתונים הפלסטינים, ובמקביל צריך צה"ל שישמור מפני הקיצונים שיש שם. אין ברירה אחרת. יש לי עוד שלושה ילדים".
איך את עונה למי שמכנה אתכם נאיביים?
“הם נאיביים. כי אומרים להם במשך 100 שנה שרק צבא יביא להם ביטחון. איזה ביטחון זה הביא לנו? ב־7 באוקטובר היה לבן שלי ביטחון? אנחנו בממשלת ימין על מלא ורק כסאח. אני רוצה לנסות להקשיב מאיפה הצד השני בא".
צריך להקשיב למחבל נוח’בה ולהבין מאיפה הוא בא?
“לא, כי הוא פושע. אבל פלסטיני אזרח שיש לו תפיסות קשות הייתי רוצה לשמוע".
גם אם הוא תומך בטבח ה־7 באוקטובר?
“הייתי רוצה להבין למה הוא תומך ומה זה אומר. אבל מי שביצע פשעים אין לי עניין לשמוע אותו ולא יהיה שום הסבר שאקבל. כי על הכל אפשר להתווכח אבל על אלימות אין לי שיח. הייתי רוצה לשקף לאזרח הפשוט שם שאדם כמו הבן שלי לא בא להרע לו, ולתאר לו עתיד אחר".
“אין שום דרך אחרת"
במה שמכונה “מפגן הכוח של ארגוני השלום" ייקחו חלק כ־40 ארגוני שלום יהודיים וערביים, נפגעי ה־7.10, משפחות חטופים ומשפחות שכולות והוא יתקיים כאמור ב־1.7 בהיכל מנורה בתל אביב. בין מובילי העצרת נמצא מעוז ינון שאיבד את הוריו בנתיב העשרה וממשיך לתמוך אף ביתר שאת בשבירת מעגל הדמים לעתיד טוב יותר. בין הדוברים יהיו פרופ’ יובל נוח הררי, ד"ר יעל אדמי מ"נשים עושות שלום", אחינועם ניני ועוד. מטרת הערב היא קריאה להפסקת אש והחזרת החטופים ולמתווה לסיום הלחימה.
בין הנואמות תהיה גם נטע היימן, בתה של דיצה בת ה־84 מניר עוז שנחטפה על ידי חמאס ושוחררה מהשבי לאחר 53 יום ופעילה מרכזית ב"נשים עושות שלום". כששואלים לשלומה של אמה היא מעדיפה לא לפרט ורק מציינת שהיא בסדר. “חשוב לי מאוד שבמפגן יודגש ההכרח להגיע לעסקה. זה הדבר הראשון ברשימת הדרישות. זה לא כנס או עצרת זה מפגן כוח של מחנה השלום", היא אומרת.
זה לא קצת אוקסימורון לכלול ביטויי כוח?
“יש על זה ויכוח. אני שואפת לכך שהמפגן יעורר מחדש את מחנה השלום. המחאה אינה מספקת כי היא מתמקדת בהחזרת החטופים ובבחירות. אנו דורשים הסכם מדיני".
דיצה נחטפה מביתה בניר עוז ולפני כן שוחחה עם בני משפחתה שהציעו לבוא לאסוף אותה. בהמשך החלו לזרום הודעות על מחבלים בקיבוץ וההודעה האחרונה ממנה הגיעה בסביבות 10:00. בשעה 16:00 כבר ענה לנייד של דיצה מחבל ואמר לבתה: "כאן חמאס". באחד הסרטונים נראית דיצה מובלת על הטנדר כשהיא מבוהלת אבל לא פצועה ולאחר כמה שעות הגיעה ההודעה הרשמית על חטיפתה. היא שוחררה לאחר 53 יום וכל התקופה הייתה ללא תרופות חיוניות.
“כמה ימים אחרי ה־7 באוקטובר הגעתי לרגע של חשבון נפש והבנתי שלא רק שאני עדיין מאמינה בכל לבי בפתרון מדיני ולא צבאי, אלא שאני כועסת, כי אם היינו מזיזים תהליך לא היינו מגיעים לזה. כעסתי על מי שניהל את הסכסוך במקום לפתור אותו", אומרת נטע היימן. “פתאום נפל לי האסימון שאפילו התחזקה בי האמונה שאין שום דרך אחרת כי ראינו לאן זה מוביל. השבר האישי היה מטורף, אבל לרגע לא היה שבר בעקרונות שלי ולרגע לא חשבתי שאולי אני טועה בדרך".
יש המון תהיות לגבי התמיכה הבלתי מסויגת שלכם בפלסטינים, בעיקר כנפגעים ישירים ובעיקר לנוכח הסרטונים והדיווחים על שיתוף פעולה אזרחי של בלתי מעורבים לכאורה. מה את עונה לזה?
“אף אחד מאיתנו לא חשב שחמאס הוא טלית שכולה תכלת ולא ציפינו מהם אחרת. הם ינסו ומנסים כל הזמן. ראינו אלפים בסרטונים. אני לא יודעת מה קורה אצל יתר המיליונים שם. כן ברור לי שנקמה היא לא תוכנית פעולה ולא תוביל לשום מקום. להפך, ככל שראיתי אזרחים מעורבים הבנתי שאין הצדקה כמובן, אבל ברור שהסיטואציה הובילה אותם לזה, ואם נשטח את עזה רק נגרום עוד כעס ושנאה וזה רק ירע את מצבנו. סקרים? לא יודעת כמה הם נכונים. אבל גם אם זה נכון צריך למצוא את הפרטנר ולמצוא את אחוזי התמיכה בנו. עדיין אני בטוחה שיש רוב שרוצה שקט".
יש לך דרך לדעת? אתן נמצאות בקשר עם נשים משם?
“לא אני באופן אישי אבל יש נשים שנמצאות בקשר. ב־9 באוקטובר הן אמרו שזה נורא מה שקורה אבל ההבנה שחייב להיות אחרת המשיכה במלוא הכוח. ראינו עוד ועוד סבבים שהובילו אותנו רק להסלמה ולשנאה. חייבים לנסות דרך אחרת חוץ מדרך המלחמה. אנחנו אלו שחיזקנו את חמאס".
אנחנו אשמים?
“לא. שני הצדדים אשמים ושניהם צריכים להבין שאפשר אחרת".
בתקופה שבה אמה הייתה בשבי קיבלה נטע הודעות נאצה ברשתות החברתיות על רקע היותה פעילת שלום: “אנשים כתבו עליי ועל אמא דברים נוראיים עוד כשאמא הייתה בעזה. לא היה פה ‘ביחד’ אפילו לרגע אחד. הכל כי אני פעילת שלום. כתבו דברים כמו: ‘אמא שלך במקום שהיא הכי אוהבת’. היו גם מי שלא הסכימו לשיח כזה, והייתה בחורה צעירה מתנחלת שביקשה להבין. ניהלנו שיח במשך כמה ימים והצלחתי להשפיע עליה. היא לא הכירה אנשים כמוני מעולם. מבחינתה היינו מפלצות של הצד השני שמשתוות לחמאס. וכשניהלנו שיח עם הקשבה, משהו בה נפתח והתקיים דיאלוג פורה. השאיפה שלנו היא להבהיר ששלום הוא לא רק של השמאל, אלא של כולם וזו השאיפה של כל אמא".