איך מסכמים יום שהחל בביתו של "כתבנו בצפון" המיתולוגי, מנחם הורוביץ, והסתיים בריצת אמוק למקלט? אולי בכתבה מגזינית, אולי גם לא. הרי איך מתארים פחד? אימה? מציאות בלתי אפשרית שנמשכת כבר חודשים ושנים? כנראה שלכך גם סדרת כתבות לא תספיק. שכן בעיר הצפונית בישראל ישנו בכל פינה סיפור על האיום ההוא והאיום הזה, ואיך הכל משתלב ביחד. כדי להביא בפניכם לפחות את מקצתם יצאנו למסע של יום אחד ברחבי קריית שמונה הריקה יחד עם מנחם הורוביץ. לחוות את נופיו האהובים מבעד לעיניו, שגם הן כבר חשבו שראו הכל והתבדו, הן לא ראו שכונה שוממה, הן לא ראו רחוב ריק, הן לא ראו מבנה מפונה. לא כך.
משפחות הנרצחים שקוראות לשלום: "נקמה היא לא תוכנית פעולה ולא תוביל לכלום"
מסייעים למפונים: החברים החדשים של זיגמונד | מיוחד
תחנה ראשונה:
בית משפחת הורוביץ
מחדר העבודה בביתו של מנחם הורוביץ, עיתונאי ערוץ 12, ניתן לראות את מטולה, לבנון ורמת הגולן. הוא נשוי לתחיה, ובביתם זה בנו את משפחתם. לזוג שלושה ילדים: איתמר, נגה וחגי. זאת התחנה הראשונה שלנו בעיר הרפאים, בביתו של מי שהיה קו ראשון למציאות הצפונית בחמשת העשורים האחרונים.
"הגעתי לקריית שמונה לפני 48 שנים במסגרת העתודה הפדגוגית", מספר הורוביץ, "הייתי מורה בקריית שמונה במשך ארבע שנים, מחנך כיתה. כשהגעתי לעיר, הסתדרות המורים שלחה אותי לגור ברחוב יהודה הלוי 15, לא רחוק מפה. אבל אני לא ידעתי מה זה אומר. אני זוכר שקלרה מהמכולת ממול עשתה את הסימן הזה (הורוביץ טופח בידו על הלחי - מ"ב) שפירושו 'וואי לי', סימן שאומר שאתה בסכנה, שישנה בעיה".
למה היא סימנה לך ככה?
"היא אמרה 'זה בית המחבלים'. שאלתי מה זאת אומרת 'בית המחבלים', אז היא סיפרה לי על חוליית המחבלים שחדרה מלבנון ב־1974 וירדה בהר למטה לכיוון בית הספר יאנוש קורצ'אק, אבל זה היה חול המועד פסח, כך שהילדים לא היו בבית הספר. לכן המחבלים חצו את הכביש ורצחו בבניינים האלה 16 מתושבי העיר. התושבים הוותיקים לא רצו לגור פה, אז הסתדרות המורים והצבא לקחו את זה כמבנה למורים ולחיילים. אני הייתי בין הראשונים לחנוך את המקום. זה היה מפחיד".
בכל שיחה לאורך היום מיטשטשים גבולות הזמן, וכבר לא ברור על איזה ירי מדברים - האם אלה הטילים מאתמול, או הקטיושות לאורך השנים. יש לומר בצער, קריית שמונה הפכה במרוצת השנים לסמל כעיר המטווחת ביותר בארץ, וזה כשהיא נטועה באזור שידע טרור, לרוב - חדירות מחבלים ופיגועי מיקוח קשים. "זה קרה בנהריה (1979), משגב עם (1980), מעלות (1974), אביבים (1970), כפר יובל (1975), שמיר (1974)", מונה הורוביץ. "לכן ב־7 באוקטובר, וגם למחרת, החשש הכי גדול שלנו, התושבים, היה שמה שקרה בדרום יקרה גם פה".
אנחנו מסתובבים ברחבי הבית. הורוביץ מראה לנו מקומות מסתור למקרה שמחבלים יגיעו. קשה לומר היכן עובר הגבול בין החלטה עיצובית לבין החלטה ביטחונית כשעוברים בין חדר לחדר, אך מי שזוכרים תקופות שבהן הקטיושות היו נופלות ללא כל התרעה מוקדמת כנראה שאינם מופתעים מעצם המחשבה. ואולי גם היום איש מאיתנו לא מופתע ממנה. "כאן היינו שומעים בומים, ואז היינו יודעים שנפלו קטיושות", נזכר הורוביץ ומקבל לפתע הודעה מאשתו תחיה: "היא כותבת לי שאולי נדרים". זהו יום רביעי, 19.6, והודעתה מגיעה על רקע הידיעה כי צה"ל ביצע תקיפות על שורת יעדים בלבנון ואף פגע במחסן חימושים של חיזבאללה בכפר יארון, כשעל פי ההערכה נהרגו במקום מספר פעילי חיזבאללה. הורוביץ, כשאר תושבי המקום, כבר יודע כי פעולה כזאת פירושה ירי לעבר ישראל, כפי שאכן קרה. "כדי להגיב, הם לרוב יורים לקריית שמונה", הוא מסכם, "כל המלחמות שהיו, מרבית האש, הירי וניסיונות החדירה היו לעבר העיר הזאת".
למה באמת? למה דווקא אליה?
"כי זאת עיר ואם בישראל. עיר צפופה עם 24 אלף תושבים, והרבה יותר קל לפגוע בקריית שמונה מאשר בכל מקום אחר. והדבר השני הוא שהם יודעים שאנחנו כבר לא פה, ולכן הם יורים על קריית שמונה ולא יורים לדוגמה על חיפה".
אני חייבת לשאול, אז למה כן לגור כאן?
"אני לא גר פה מסיבות של ציונות, ולא בגלל אידיאולוגיה, אני גר פה, כי זה המקום הכי יפה במדינת ישראל. בשבילי לגור בקריית שמונה זה כמו לגור בשמורת טבע. במשך שלושה ימים אני מסתובב מקריית שמונה ועד אילת, בגלל העבודה שלי, אני גם ישן שלושה לילות מחוץ לעיר בדרך כלל. אבל אין כמו לחזור ביום רביעי אל שמורת הטבע של מדינת ישראל".
תמליץ לי לעבור לקריית שמונה?
"אם תביני שאין כאן שקט מוחלט ושאת יכולה לחיות עם זה, כן".
כלומר גם היום, לדעתך ההבטחות לביטחון ושקט בעתיד לא יתממשו?
"כל פוליטיקאי, מדינאי, איש צבא שהיה פה ב־48 השנים האחרונות אמר לי 'מנחם, אני אדאג שיהיה ביטחון מלא בקריית שמונה'. אמר לי 'דין קריית שמונה כדין תל אביב', זה כבר למדנו שזה לא נכון, אמר לי ש'אם לא יהיה פה שקט, גם בביירות לא יהיה שקט'. כולם אמרו לי את זה, כל הפוליטיקאים וכל המדינאים גם מימין וגם משמאל, כל אנשי הצבא".
אז הם שיקרו? לא הבינו?
"הכל יחד. מי שגר פה, חי מתוך ידיעה שבמרחק של כמה קילומטרים בודדים יש ארגון טרור עם אלפי רקטות שמכוונות ברגע לעבר כל שטחה של מדינת ישראל. לי יש טראומה שנקראת מלחמת לבנון הראשונה. כבר היינו בלבנון 18 שנה, ויכול להיות שלא תהיה ברירה, אני רק אומר לכל מחרחרי המלחמה, לפני שאתם יושבים באולפנים ויש לכם פתרונות צבאיים, תעשו דבר אחד, תתקשרו לאלוף פיקוד הצפון אורי גורדין, שהפיקוד שלו עשה פעילות התקפית חסרת תקדים בעיקר בתחום המודיעין, יחד עם השב"כ והמוסד בקרב החיזבאללה. הוא לא מוטט את החיזבאללה, כי את החיזבאללה אי אפשר למוטט, אבל הוא פגע אנושות במורל שלהם בתשעת החודשים האחרונים, ותשאלו אותו, האם אתה מסוגל היום לפתוח חזית שנייה בלבנון?".
מה הוא יענה?
"אני חושב שהוא יענה תשובה דיפלומטית, אבל צריך להבין, בפתיחת חזית שנייה בלבנון אנחנו הרי לא יודעים מה תהיה התגובה של החיזבאללה, מה תהיה התגובה של איראן, מה תהיה התגובה של החות'ים".
הבית עומד ריק כבר חודשים, אך הורוביץ מתעקש לארח אותנו עם מה שרק אפשר. הוא מספר לנו על בית הכנסת שמתקיים בחצר ביתו כבר 15 שנה ונקרא על שם אשתו, "חסדי תחיה". "כל השכונה אצלי", הוא מספר, ואנחנו שומעים בומים מרוחקים בשלב זה. המציאות נפיצה, והורוביץ יודע מניסיון עבר שכל רגע יכול להוביל לסדרה של פעולות שתשנה את כל המפה.
7 באוקטובר היה מאותם רגעים. כשבדרום הסתובבו אלפי מחבלים, טבחו, שרפו, אנסו ורצחו, תושבי הצפון הבינו שזה עלול להיות גם גורלם, ובהיעדר מענה מן המדינה ביממות הראשונות, החליטו לעזוב ביוזמתם. אלא שמאז הפינוי הפך קבוע, עד כדי כך שקמה רצועת ביטחון בתוך שטחה של מדינת ישראל. הורוביץ: "אין שום דוחות מודיעיניים חד־משמעיים שאומרים לאן החזית בצפון יכולה להתגלגל. אני ליוויתי לא רק מלחמות, אלא גם מבצעים צבאיים קטנים שהתחילו כי היו פה ארבעה הרוגים. ומאוד יכול להיות שאם חס וחלילה, בשעות שאנחנו יושבים כאן, כתוצאה מהריגת אותם פעילים בלבנון, ייהרגו בקריית שמונה או באחד מיישובי גבול הצפון שלושה, ארבעה, חמישה אזרחים ישראליים - יכול להיות שהמדינה בדקות כאלה, ויש לי היסטוריה כזאת, תקבל החלטות מעכשיו לעוד יומיים, בכל מה שקשור לפעולה צבאית חריגה בלבנון.
כאמור הורוביץ כבר ראה את הגבול הצפוני סוער, רוגש וגם שקט. "ב־2006 כשמדינת ישראל, צרפת, ארצות הברית ולבנון חתמו על 1701 על מנת להרחיק את החיזבאללה אל מעבר לליטני, הייתי שם. אחרי חודש קראו לי למשגב עם לראות איך החיזבאללה חזר. אם ב־7 באוקטובר כוחות רדואן היו נכנסים למטולה, הם היו רוצחים בחצי שעה את תושבי מטולה ומגיעים אליי הביתה ושוחטים גם פה את כולם. היום ישנם, ברוך השם סוף־סוף, חיילים בגבול, ואם החייל יקבל הוראה שכל מי שמתקרב לגדר חוטף כדור בין העיניים, כל התושבים יחזרו. כשנדע שקריית שמונה מוגנת והגבול מוגן, אנשים יחזרו לקריית שמונה, אבל בעיקר הוותיקים".
כלומר אין למהר לכניסה ללבנון, אבל יש לשמור על הגבול אחרת.
"רק כשניצבנו על קו הגבול, וזה קרה אחרי שב־2006 הדאחייה עלתה באש כתוצאה מחטיפת שני החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, היה פה שקט יחסי 17 שנים. כל עוד חסן נסראללה יהיה מורתע, יהיה שקט. לא כמו עכשיו, עכשיו הוא יודע שאפשר לירות על קריית שמונה אלפי רקטות כמעט בלי תגובה".
אל עולם התקשורת הגיע הורוביץ כמעט במקרה. "פעם היה את 'הטלפון האדום' של גלי צה"ל", הוא מספר, "וכל מי שהתקשר לדווח קיבל סכום קטן. גם אני דיווחתי, אבל כמובן שלא היה לי טלפון בבית, אז הייתי הולך למלון 'הצפון' והייתי מרים טלפון, אומר: שלום, מדבר מנחם הורוביץ ורציתי לספר שנפלה עכשיו קטיושה בקריית שמונה. הם היו בודקים את המידע ומעבירים".
אבל איך עברת מאזרח מעורב שמדווח ל"כתבנו בצפון"?
"יום אחד התקשרו אליי מגלי צה"ל ואמרו לי שרוצים לדבר איתי. הגעתי לגלי צה"ל, שאלו אותי שאלות, הכניסו אותי לאולפן, נתנו לי טקסט להקריא. כשיצאתי שאלו אותי אם אני מוכן, בינתיים, להיות כתבנו בצפון. חשבתי שצוחקים עליי, אבל הם לא צחקו. אמרו לי שאני בתקופת ניסיון.
חזרתי לקריית שמונה באוטובוס 841. הגעתי לאגד ובדיוק נפלה קטיושה בכפר גלעדי. נכנסתי למלון 'הצפון', הרמתי את הטלפון ואמרתי 'שלום, מדבר מנחם הורוביץ, אני הייתי אצלכם בבוקר ואני כתבנו בצפון'. שאלו אותי: מי? אמרתי שוב, ואז אבי ברזילי, שהיה עורך המהדורה, אמר להם 'כן, כן'. פתאום אני שומע שהם אומרים 'על קו הטלפון נמצא כתבנו בצפון'. דיווחתי על שקרה, ואחרי שעתיים התקשר אליי מישהו שנאמר לו שאני מורה בישראל ולכן הוא רצה לדעת למה אמרתי שהקטיושה נפלה בכפר גלעדי בכ' מודגשת, ולא ב־כ' לא מודגשת. שאלתי אותו איך קוראים לו. הוא ענה, ד"ר אבשלום קור. מאז, אגב, אני בניסיון, עד היום עוד לא קיבלתי הודעה על כך שעברתי את הבחינה".
מתקופת הניסיון ההיא סלל הורוביץ דרך ארוכה ומשמעותית בעולם התקשורת, כשדיווח לכלי תקשורת רבים על המתחולל בצפון. "בסוף שנות ה־70 פנה אליי יורם המזרחי, שהיה 'כתבנו בצפון' של כמה כלי תקשורת, והציע לי את הירושה כולה. הוא עבר לשמש ככתב בחו"ל. המזרחי שימש בעברו כמפקד יחידת הקישור ללבנון, ואכן הוא נתן לי ירושה גדולה. עיתון 'הארץ', עיתון 'חדשות', עיתון ה'ג'רוזלם פוסט', AP, UP, רויטרס, סוכנות חדשות צרפתית, מקומון 'מידע 8' והמקומון של רשת שוקן, 'ידיעות הגליל'". לערוץ 2 הורוביץ הגיע בדצמבר 93'. "בסוף 2006, בעקבות המלחמה, כשהיה פה שקט יחסי במשך 17 שנים וכולם למדו שאפשר גם להגן על מדינת ישראל בלי לשבת בביירות, הפכתי להיות כתב ב'תוכנית חיסכון' (2008), והשאר הרי היסטוריה".
כתושב העיר וככתב חווה הורוביץ את האירועים המכוננים ביותר מקו ראשון. ממבצע ליטני, דרך מבצע שלום הגליל ומלחמות לבנון הראשונה והשנייה. הוא אפילו שתה קפה שחור בביירות וערק על גבול סוריה עם רוני דניאל ז"ל. אבל את תשעת החודשים האחרונים גם הוא לא הצליח לדמיין: "אף פעם לא האמנתי שבמשך תשעה חודשים עשרות אלפי אנשים יהיו מחוץ לבתים שלהם, גם פה וגם כמובן בדרום. את שואלת אותי אם זה נתפס, התשובה היא לא. אבל אני שואל: האם כל מה שקרה במדינה הזאת בתשעה החודשים האחרונים נתפס?".
ובכל זאת, הרחובות הריקים מספקים תחושה שפסענו לתוך מציאות אחרת.
"גם אם רק תיסעי מפה שבע דקות דרומה, ולא 70, היום, תשעה חודשים למלחמה, זאת מדינה אחרת". וברור לשנינו כי אם נמשיך עוד מספר דקות צפונה, אל עבר המושבה מטולה, גם שם זאת כבר מציאות נוספת. "כל יום נהרסים עוד שני בתים במטולה", הוא מוסיף.
אבל אולי זה חלק מהבעיה? הטרמינולוגיה, העובדה שאנחנו מכנים את האזור הזה "מדינה אחרת"?
"אני יודע שיסקלו אותי עכשיו באבנים. אבל אני אומר את זה בכל זאת, אם נסראללה יירה על העיר תל אביב, במקום לירות עשר רקטות לפה, למרות שאומרים לי כל השנים שדמם של תושבי תל אביב דומה לדמם של תושבי קריית שמונה, אין לי ספק שישראל תגיב אחרת".
אבל אתה גם אומר ל"מחרחרי המלחמה" להרים טלפון לאלוף הפיקוד לפני שהם מעודדים מהלך.
"כי אני גם שואל בקול רם, ואין לי תשובה, האם מדינת ישראל מסוגלת לכך, אחרי שהיא לא מצליחה במשך תשעה חודשים למוטט את החמאס? האם צבא ההגנה לישראל מבין גם הוא את ההגבלות הצבאיות שלו אל מול אותן מדינות שרוצות לכלותנו. עכשיו בבית ישאלו ויגידו, 'אז מנחם, מה אתה מציע? ומה אתה אומר?', כי כמו שאת אומרת, המצב זה לא הגיוני, הוא לא נתפס. בטח שהוא לא נתפס, משפחות של מפונים יושבות עכשיו מאיילת השחר עד אילת. משפחות מתפוררות, גירושים, אירועים קשים בתוך המשפחה, בני נוער שיוצאים לתרבות רעה. המצב הרבה יותר גרוע מאשר מה שמתואר".
תחנה שנייה:
חדר הכושר Studio Bodiesfit
על יד "קניון 8 סנטר", שעומד עזוב ופגוע, אנחנו פוגשים את גריק סטולין. בחדר כושר מפואר בן שלוש קומות מתאמנים שניים. שניהם חלק ממערך המילואים, שניהם מתאמנים כשהנשק האישי צמוד אליהם. גם אלה פני המלחמה. סטולין, שבימי שגרה מאמן באופן אישי את הורוביץ, מקבל את פנינו. הורוביץ מסביר כי הבית של סטולין הוא הבית הראשון בהר צפייה, "אל מול הכפר כילא".
"הופתעתי לראות היום שחדר הכושר פועל", פונה הורוביץ לסטולין, "עברתי דרך פה וראיתי אותך יושב עם אשתך".
סטולין: "ראיתי כרגע סרטונים בטלגרם שהחיזבאללה פרסם שהבתים מסביב לבית שלי נפגעו. אבל כבר כמעט שלושה חודשים שלא עליתי למטולה, אז אני לא יודע מה המצב שם".
הורוביץ: "אתה מפעיל את חדר הכושר?".
סטולין: "כן, כן. אשתי, אני והבן שלי. זה העסק של הבן שלי, אבל בגלל שאין לו עכשיו פרנסה, הוא התחיל לעבוד במפעל בקריית שמונה".
אני מניחה שזה לא כך בדרך כלל.
"לא, לרוב, אני לא עובד בחדר הכושר, עשיתי רק אימונים אישיים עם מנחם ועוד כמה מתאמנים. אני גם עובד בעיריית קריית אתא, כמורה לחינוך גופני ומאמן כדורעף".
סטולין הגיע לארץ במרץ 1990 מקייב, כיום זירת מלחמה בעצמה. אשתו, מאמנת הנבחרת הלאומית בהחלקה על הקרח, הגיעה לעבוד במרכז קנדה, והם עברו למטולה בעקבותיה. כשבוע לפני ביקורנו הייתה פגיעה ישירה בקניון הסמוך, ומאז הייתה גם נפילה נוספת, כמאה מטר מחדר הכושר.
אני שואלת אותו מדוע לפתוח את העסק בימים הללו, והוא משיב "בגלל החוקים שלנו".
כלומר?
"בכל מקרה אני חייב לשלם שכירות. כרגע גם לא ברור מה יהיה עם הארנונה. כל חודש הבן שלי צריך קודם כל לשלם 19 אלף שקל לטובת שכירות, לכן אנחנו מנסים לכסות אותה. בחודשיים הראשונים של המלחמה אפשרנו לחיילים ולאנשי המילואים להיכנס חינם. עכשיו אנחנו לוקחים בסביבות 15 שקל עבור אימון, אפילו קצת פחות מחיילים סדירים. באמת, רק בשביל לכסות את השכירות, אבל גם זה לא תמיד אפשרי. הבן שלי דיבר עם בעל הבית, אבל לכולם קשה. עד השריפות הצלחנו לשלם".
והמדינה מסייעת?
"לקבל כסף מהמדינה, ממס הכנסה, זה כמעט בלתי אפשרי".
מה התפוסה בחדר הכושר עכשיו?
"20%־30%, מקסימום %30, יש פה לא רק אנשי מילואים, יש גם שוטרים מתחנת המשטרה של קריית שמונה, מתאמנים מהקיבוצים שלא פינו".
הם לא פוחדים לבוא?
"הכי בטוח פה. יש פה מקלט תקני, הכל עשוי בטון. אני רק מפחד מההדף, אז ברגע שיש אזעקה, אני צועק לכולם להתרחק מהחלונות. הדרך לכאן היא הבעייתית. גם כשאני נוסע בכבישים לקריית אתא לדוגמה, אני לא בטוח במאה אחוז".
"אם שמת לב, המכונית שלי והמכונית שלך היו היחידות על הכביש", פונה אליי הורוביץ. "12 בצהריים ואלה המכוניות היחידות שנוסעות ברחבי העיר".
בעיר שמציעה שירותים לכל יישובי האזור.
"לעשרות אלפי תושבי הצפון, כולל גם ליישובי רמת הגולן. אני מודה, גם אני, כשאני מגיע לפה עכשיו ועולה במעלה הכביש, אני בחרדות. ואני שואל את עצמי למה הפעם אני מפחד יותר מאשר בכל עשרות השנים האחרונות".
למה?
"כי בעשרות השנים האחרונות קטיושות נפלו, אבל היו לידי מאות או אלפי אנשים. כלומר נפלה קטיושה, אבל היה את הממ"ד של החבר או את המקלט השכונתי, או איזו שותפות גורל. היום אין פה נפש חיה. אם אפגע, מי יידע?".
תחנה שלישית:
המועצה הדתית ובית העלמין
במועצה הדתית של קריית שמונה אנו פוגשים את הרב יצחק קקון, ראש המועצה. מדי יום הוא ישן אצל בתו במושב הזורעים ונוסע הלוך ושוב רק כדי לזכות במספר שעות של שינה ושקט. אחיו, טוראי דוד ברוך קאקון ז"ל, נפל במלחמת שלום הגליל. והנה, גם בשיחה הזו העבר מסתחרר לתוך ההווה. גם כאן, קשה לומר איזה כאב שייך לפעם ואיזה שייך לעכשיו. המועצה הדתית, שמעניקה את שירותיה גם למרחב הגליל העליון, רגילה לפגוש את התושב בכל היבטי החיים, "מחיים ועד 120", כפי שמסביר קקון. "מצד שני", הוא אומר, "בתוך החיים אנחנו גם כאן כדי לתת את האפשרות לזהות יהודית, דרך פעילות חברתית, תורנית דתית, תרבותית, לכלל המגזרים והציבור".
ומה תפקידה של מועצה דתית בעיר ריקה?
"קודם כל, העיר כמעט ריקה, יש עדיין כ־10% מהאוכלוסייה. אנחנו מפעילים שלושה בתי כנסת בעיר, אחד בצפון, אחד במרכז, אחד בדרום, כך שהמסגרת קיימת. הרבה פעמים משפחות מתקשרות אליי ואומרות שהן רוצות לעשות שבת בעיר. ישנם מקוואות בלילה לנשים".
וכמו החיים, גם יש פטירה.
"זאת נקודה נוספת, אני מביא נפטרים מכל רחבי הארץ להיקבר בבית העלמין. מירושלים, מאזור הדרום, מבאר שבע, מאשקלון. קריית שמונה גם פונתה לאילת, אבל משם עדיין לא היו לנו נפטרים. היום העברתי דוח שמאז 10 באוקטובר ועד ל־1 ביוני קברתי כאן 123 נפטרים".
הורוביץ: "לי יש הרגשה שבסטטיסטיקה נפטרו יותר".
קקון: "זה לא נכון. היום העברתי דוח שעוקב אחר תקופת המלחמה בשלוש השנים האחרונות, כלומר מחודש אוקטובר ועד לחודש יוני".
כמה נפטרו בכל תקופה?
"מאוקטובר 2020 ועד ל־1 ביוני 2021, 113 נפטרים. מאוקטובר 2021 עד יוני 2022, 138 נפטרים. מאוקטובר 2022 ועד ליוני 2023, 97 נפטרים, ומאוקטובר 2023 ליוני 2024, 123 נפטרים. מה זה מלמד? אין מה ללמוד מזה. קריית שמונה היא עיר מבוגרת. מנחם ואני הצעירים פה", הוא מוסיף וצוחק.
כלומר 123 הלוויות היו תחת איום טילים?
"לצערנו. ברגע שאני מקבל הודעה מהמשפחות, מבית החולים, או מבית המלון, אני מודיע לחברת אמבולנס להגיע לנקודה ואומר לבני המשפחה, מרגע זה תהיו רגועים, הכל יטופל על ידינו, אתם תצטרכו להגיע רק להלוויה. שעת ההלוויה נקבעת בתיאום פיקוד העורף, בהתאם למצב בשטח".
היה מקרה שבו לא יכולתם לקיים הלוויה לאור המצב הביטחוני?
"לא. יש חלונות זמנים, והצבא יודע לנתב את עצמו. אנחנו קובעים שעה, ואם זה לא מתאים בסוף, ממתינים עוד שעה. היה לי מקרה כזה שהמתנו בערך קרוב לשעה, כי הייתה לנו הלוויה עם התרעה לכוננות ספיגה. לכן העלינו את הנפטר למקום בטוח והמתנו עם המשפחה מחוץ לשטח. ואז עשינו את הלוויה".
קקון מכהן כבר 20 שנה בתפקידו. לפני כן היה איש חינוך ומנהל בית ספר. זאת לא המלחמה הראשונה שלו ולא הפעם הראשונה שבה נאלץ להכריע בסוגיות שעיקרן באמת חיים ומוות. על כן אין זה מפתיע כי המשך השיחה נסב על עתידה של העיר ועל הדורות הצעירים. "גם הבן שלי לוקח חלק בלובי 1701. הוא בנה את העתיד שלו פה עם אשתו, שגם היא בת המקום. שניהם גדלו פה, התחנכו פה. החבורה הזאת, שמובילה את הלובי, גדלה פה ובונה את עתיד הילדים שלה פה".
ההתארגנות האזרחית, "לובי 1701", קמה בידי תושבי גבול הצפון על רקע אסון 7 באוקטובר. מטרת הלובי ברורה, החזרת הביטחון לגבול הצפון על ידי יצירת אזור חיץ, בשטח לבנון, מהגבול הישראלי ולפחות עד נהר הליטני. קקון: "האנשים האלה ייקחו אחריות על העתיד והם ימשיכו להיות פה, אם הם ירגישו שהם לא צריכים לחוות עם הילדים שלהם את מה שהם חוו כילדים".
מבניין המועצה אנחנו נוסעים לבית העלמין. המרחב חשוף לחלוטין, ואסור לנו להימצא בו זמן רב. מהכניסה אפשר לראות את מנרה עם הנופים השרופים ולדעת כי מן הצד השני של ההר זאת כבר לבנון. אני מבחינה בצמח היהודי הנודד וחושבת עד כמה זה סימבולי. דווקא במקום הקבע הזה מופיע צמח שמזכיר לנו כי גם קיומנו כאן כעם עלול להיות בר חלוף.
בהלוויות שנערכו כאן בשנה האחרונה הותר רק ל־30 איש להשתתף בכל פעם. במקרים של אזעקה נאלצים המשתתפים להשתטח על הרצפה בין הקברים ולקוות כי לא יאבדו את חייהם במקום הזה. חלק מהקברים הרוסים. זה מראה שובר לב. קקון: "לכל אחד מאיתנו יש נפש רגישה אל מול אובדן, וכשאנחנו מביאים את האובדן למנוחת עולמים, אז אנחנו מרגישים איזושהי הקלה. אבל כשמנוחת העולמים הזאת פתאום נפרצת ונפגעת, אנחנו חוזרים לאותם רגעי אובדן. לבנו עם המשפחות".
אחרי שאנחנו יוצאים, הורוביץ פונה אליי ואומר: "בדיוק במפגש עם הבחור הזה (קקון - מ"ב) מקבלים כוחות. ראית עד כמה הוא שמח להוכיח לכולנו שאין יותר מתים מבדרך כלל בקריית שמונה בזמן מלחמה. שזאת אגדה. עכשיו, למה הוא חייך כשהוא אמר לנו את זה? כי זה מלמד על החוסן ועל החיים וששום דבר לא יגרום לנו לשיברון לב. זאת הפרשנות של מה שהרב קקון אמר. תפסיקו לבכות, אנחנו חזקים וחסונים".
בדרך לתחנה הבאה אנחנו עוצרים בדירתו הישנה של הורוביץ, ברחוב יהודה הלוי 15. הוא לא נכנס לבניין מאז שעזב אותו. באופן מפתיע, על תיבת הדואר עוד מצוי שמו, דהוי, מחוק מעט, אבל אי אפשר שלא לזהותו. אחד הדיירים, איציק סוויסה, פותח לנו את הדלת. הוא היחיד שנמצא שם כרגע, עבודתו מחייבת אותו להישאר. "זה מצב שהמדינה לא רוצה לפתור", הוא אומר לנו, "נוח לה ככה". אנחנו מבקרים שם ברגעי שקט נדירים, סוויסה מארח אותנו ומיד מוציא לנו אבטיח אדום ומתוק. לרגע נדמה שזהו יום קיצי רגיל, כזה שנהנים בו מפירות הארץ ומיושביה, אבל הוא מיד מזהיר, "מפחיד כשמתחילים המטחים". 30 דקות אחר כך הם יתחילו והאבטיח המתוק ייראה כזיכרון רחוק.
תחנה רביעית:
במוסך של משפחת רייכבך
יש זיכרונות מלחמה שנצרבים במיוחד. אחד כזה התרחש בעסק המשפחתי של אליאב רייכבך, ברגע שבו הוא לקח את ידי בידו ורץ איתי בכל המהירות והכוח למקלט, מנסה לגונן עליי מפני מטח הטילים. כמה דקות קודם לכן עמדנו שנינו ובין הרכבים שמחכים לתיקון הוא סיפר לי על מרכז השירות לרכבים שהוריו הקימו עוד בשנות ה־70. אלא שמאז 8 באוקטובר מעניק המרכז שירותים למשרד הביטחון, למשטרה, למגן דוד אדום ולחקלאים. "ב־8 באוקטובר קיבלנו מעין צו 8 שאומר שאנחנו מחויבים להגיע לעבודה", אומר רייכבך. "גם לקחנו את זה כצו 8 כי אנחנו לא מוותרים לעצמנו. אני יכול להגיד לך שאני מוריד בפני העובדים את הכובע כל יום".
"היום עוד יחסית שקט", הוא הוסיף רגע לפני שמטח הטילים שינה הכל. "אנחנו נכנסים לפעמים שלוש, ארבע ואפילו חמש פעמים לממ"ד, או למקלט שיש לנו בחוץ. האנשים שאת רואה כאן, מסכנים את החיים שלהם יום־יום".
איך מתמודדים עם זה כעסק?
"פעם בשבוע־שבועיים אני אוסף את כולם ואומר להם שאם המשפחה לוחצת או שאם מישהו מרגיש לא בנוח, שיגיד לנו, ועם כל הכאב אנחנו נוותר".
כלומר תשחררו אותו מהעבודה?
"כן. זאת לקיחת אחריות. אנחנו עובדים פה באחווה של מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים, יהודים, הכל מהכל, וכולם נותנים הכל מהכל, נותנים את הנשמה והלב".
נראה לי שאין בית עסק שיכול לבטא בצורה יותר מובהקת שהאויב מבחוץ משותף.
"בדיוק".
הפעם האחרונה שבה כל המשפחה נפגשה הייתה ב־6 באוקטובר. אמו של רייכבך, שחגגה 85, "הוציאה צו" לכל בני המשפחה, כפי שרייכבך מתאר זאת, ואמרה שעל כולם להגיע. "השורשים של המשפחה שלנו הם כאן בקריית שמונה, כל האחים ואני נולדנו בעיר, מצד אמא אנחנו דור 24 בקריית שמונה, מגירוש ספרד", אומר רייכבך, ודבריו נקטעים בקול פיצוץ נורא.
"נפל עלינו", הוא מוסיף ומיד תופס את ידי ורץ איתי למקלט. הטיל נפל מטרים ספורים מהמקום שבו עמדנו, למעשה ממש על המדרכה ממול. "אני ראיתי את זה קורה", אומרת אחת מאחיותיו של אליאב, "אני רועדת כולי". המרחק בין החיים למוות נמדד במטרים הספורים שהפרידו בינינו לבין הטיל. אנחנו עומדים בכניסה למקלט, המטח למעשה רק התחיל. מיד נשמעת שריקה של טיל נ"ט, אזעקות נוספות, יירוטים ורעש מטוסי חיל האוויר. מלחמה. רק כשאנחנו כולנו מסדירים נשימה, ונדמה שיש איזה רגע של שקט, רייכבך ואני ממשיכים לשוחח.
"זה מה שקורה כאן, לא פעם ולא פעמיים", הוא מנסה לתווך את המציאות. "אבל את יודעת מה כואב לי?".
מה?
"כשמפילים כטב"ם שהוא חשוב, אז תוקפים בעומק לבנון, לקוחה שלי מכפר יובל נהרגה ו'השיבו אש', אחותי גרה במטולה, כל הבתים סביבה על הרצפה, אז 'משיבים אש'. אני אומר, על כל בית שמורידים, תפנו בית בדאחייה, אל תפגעו באנשים בפנים, ואז תורידו אותו. ברגע שנתחיל להוריד בדאחייה בית־בית, אולי הם יבינו שאנחנו יותר רציניים. נהרגו כבר אזרחים, מטולה מחוקה, אחותי ביפתח לא יכולה לחזור, אחות נוספת בקיבוץ הגושרים לא חוזרת, אמא שלי בת 85 חיה במלון. לאן הגענו? איפה המדינה שלנו? איפה הממשלה שלנו? ממשלת ביטחון מלא־מלא, איפה הביטחון?".
שאלת הביטחון בקריית שמונה חזרה על עצמה לא מעט לאורך ההיסטוריה.
"נולדתי בקריית שמונה, אני זוכר את אמא שלי במלחמת ששת הימים לוקחת אותנו על הידיים למקלטים עם כל השכונה, אבל לא הרגשנו ככה אז. במלחמת יום כיפור עזבנו לשבוע, במלחמת לבנון השנייה עזבנו לשבועיים. אבל ידענו שיהיה מי שיגיב. מה עוד צריך לקרות כדי שהמדינה שלנו תרצה להגיב? אני לא אומר להיכנס, אני לא בעד להיכנס ללבנון, אבל יש הרבה דרכים אחרות".
הפיצוצים עוד נשמעים היטב ברקע בשלב זה, ורייכבך מוסיף: "היום אני רצועת הביטחון, אפילו לא של מדינת ישראל, אלא של לבנון. כי הם יודעים שהם יכולים לירות ולעשות מה שהם רוצים".
מה היית רוצה שיקרה עכשיו?
"אני אומר מתוך כאב, אני מוכן גם עוד שנה להיות מפונה, אבל שיחזירו את השבויים והחטופים, שיבטיחו לי שעושים עסקה ומחזירים אותם, ואחרי זה שיחזרו להילחם, אני מוכן לסבול, לא להיות בקריית שמונה, לסגור את העסק, אבל שיחזירו אותם".
"זה שבר ענק, בכי", אומר הורוביץ לסיכום. "האחד מנחם את השני פה. אני מי שמשמיע מעט אופטימיות, אפילו כועסים עליי כשאני אומר 'חבר'ה, אנחנו נחזור. אנחנו ננשוך שפתיים ונחזור'. תהיה פעולה צבאית כנראה, אולי לא היום, אולי בעתיד, החובה שלנו היא להוכיח לנסראללה שאותנו הוא לא ירחיק מכאן".
