"במהלך היום התמקמו בחצר ביתנו מטעם הצבא - צוות מו"מ - עופר, רוני ויותם, אנשי מילואים שגויסו בן לילה והפכו להיות חלק מהוויית חיינו בשבועות הללו", כתבה בת־גלים שער, אמו של גיל־עד ז"ל, ביומן שליווה אותה במשך שנה שלמה. זהו יוני 2014 ומדינה שלמה מחפשת אחר שלושה נערים. "השאירו בבית אישה, חברה וילדים והצטרפו אלינו במסע אל הלא נודע", כתבה עוד בת־גלים, "אנשים במדים. נראים שונים מאיתנו באורח חייהם, בהשקפת עולמם, אבל רק נראים. הלב, מסתבר, לב יהודי רחב. והמחיצות נופלות בשעות המשותפות, והלבבות מתחברים בצורה יוצאת דופן". לימים היומן האישי, שהחל בימי החיפושים, הפך לספר שתיעד את האירוע הטרגי האישי של בת־גלים ומשפחתה ואת אחד האירועים הטרגיים במציאות הישראלית.
לאחר מספר שעות: הושג שליטה בשריפה בירושלים; נבדק חשד להצתה
נפרדים מאלכסנדר (סשה) יקימינסקי ז"ל שנרצח בפיגוע: "הציל חיי אזרחים רבים"
במשך 18 ימים נמשכו החיפושים אחר איל יפרח, יעקב נפתלי פרנקל וגיל־עד מיכאל שער. השלושה נחטפו ב־12 ביוני 2014, ובהמשך יתברר כי הם נרצחו בסמוך למועד החטיפה. למבצע האיתור ניתן השם "שובו אחים". וכשמביטים לאחור אל עבר יוני 2014, קשה שלא לחשוב על אוקטובר 2023. בימים ההם בלטו במיוחד דמויותיהן של אמות הנערים, בהן בת־גלים, מהיישוב טלמון, אם לשישה וסבתא לשניים, שעוד כואבת ומתגעגעת, "אנחנו כבר עשור אחרי, אבל הוא עדיין נשאר ילד", אומרת ולצד זה מתעקשת להתמקד לא רק בחוסר אם כי גם בחוסן. בחוסן שלה, של משפחתה, של עמה.
היה זה יום חמישי, כשגיל־עד יצא בשעות הערב מהישיבה "מקור חיים" בכפר עציון בדרך לשבת עם משפחתו. "חמישי בערב זה זמן שמוקדש להכנות לשבת, גם היום", מספרת בת־גלים. "אני מאוד אוהבת להכין את הכל ביום חמישי וביום שישי לפנות זמן לעצמי, לזוגיות, למשפחה. באותו יום חמישי, כשסיימתי את ההכנות באחת בלילה, שאלתי את אופיר בעלי מה קורה עם גיל־עד. הוא כבר היה אמור להגיע הביתה, ואופיר באמת אמר לי שהוא צריך להגיע כל רגע".
אלא שגיל־עד לא הגיע. רכב שעצר בטרמפיאדה סמוכה ליישוב אלון שבות ועליו לוחית זיהוי ישראלית הציע לאסוף את העומדים בטרמפיאדה. שלושה נכנסו לרכב: גיל־עד, נפתלי פרנקל ואיל יפרח. "לגיל־עד היה נייד כשר. צלצלנו, צלצלנו, והוא לא ענה לטלפון. מבחינתי זאת הנקודה שמסמנת את החשש הגדול שהתעורר בי, כי גיל־עד תמיד היה זמין, תמיד. העובדה שהוא לא ענה לטלפון הדליקה נורה אדומה".
מה עשיתם?
"צלצלנו לחברים בישיבה, הם אמרו לנו שהוא באמת עזב את הישיבה בשעה עשר בלילה. הבנו שזה קצת מוגזם שייקח לו שלוש שעות להגיע לטלמון מגוש עציון. לא יודעת למה, אבל אופיר ואני מיד לקחנו את הרכב ויצאנו לצומת שילת. בגלל שאנחנו גרים בטלמון, אז חייבים לעבור דרך צומת שילת כדי להגיע הביתה. יצאנו לראות אולי הוא נתקע בדרך, אולי הוא צריך עזרה. תוך כדי זה, הבת הגדולה שלנו מתחילה להתקשר לכל מי שרק אפשר, חברים, משפחה. לראות אולי הוא במקרה נמצא אצל מישהו ואנחנו לא יודעים מזה".
בינתיים, בתוך הרכב, הבינו שלושת הנערים שהטרמפ שהוצע להם היה מצג שווא וכי שני היושבים הנוספים ברכב הם מחבלים. גיל־עד אף צלצל למשטרה, מבלי שהמחבלים גילו, בשעה 22:25, לומר שחטפו אותם. אלא שרק כעבור מספר שעות המידע עבר הלאה. בת־גלים: "אנחנו כבר חוצים את צומת שילת, עוברים את מודיעין, נוסעים לכיוון לטרון, והילד פשוט נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. אנחנו מבינים שהוא יחד עם נפתלי פרנקל מנוף איילון. גם הוא לא ענה לטלפון".
איך הבנתם?
"מהטלפונים ששיראל (הבת הגדולה - מ"ב) עשתה לחברים. הם אמרו לה שהם יצאו ביחד מהישיבה. בשעה 2:00 נכנסנו למשטרה במודיעין לדווח על ההיעדרות. המשטרה הוציאה ניידת לבית של משפחת פרנקל בנוף איילון, כי יכול להיות שהם נרדמו שמה, ובשעה 3:00 ביקשנו איכון של הסלולריים, והם התגלו בחברון. עוד לא הבנו מה זה אומר, לא הבנו כמה זה גרוע, המשטרה לא הבינה כמה זה גרוע, ובשלב הזה לקחו לנו שעתיים לשכנע את המערכת, את הצבא, להיכנס לתמונה, שהם יבינו שזה באמת אירוע אמיתי, שזו לא סתם איזו התרעת שווא".
רק בשעה 6:00 בבוקר מערכת הביטחון נכנסה לעניינים, "ואז עם ישראל מתעורר ל־18 ימים של אי־ודאות, של חיפושים, של חשש, אבל גם ל־18 ימים של אחדות, של ערבות הדדית, של נתינה, ממש כמו שהרגשנו עכשיו בתחילת המלחמה הזאת, בעוצמות האלה".
מה הרגשתם?
"שהעם נושא שלוש משפחות על כפיים. הייתה ממש תחושה שאנחנו לא לבד ושכולם בסיפור הזה איתנו. זאת תחושה שנותנת המון כוח למשפחה מתמודדת. מאוד קשה לעבור דבר כזה לבד, ואני חושבת שהידיעה הזו שאנחנו בסוף עם אחד שצריך לעבור ולצלוח את האירוע הזה ביחד, נתנה לנו כוחות. זה החוסן הלאומי שלנו, זה לא סתם".
כשבת־גלים מדברת על אחדות וערבות הדדית, היא מדברת מתוך ניסיון. בימי יוני החמים של 2014 הן דפקו לה תרתי־משמע על הדלת. "כשקרה האסון, אמרו לי 'עם ישראל בדרך אליכם הביתה'. שאלו אותי אם אני רוצה לפתוח דלת. אופיר ואני ככה הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: מה זאת, אומרת אנשים רוצים לבוא לחבק ולא נפתח את הדלת? ברור שנפתח את הדלת, אבל לא הבנו באמת מה זה אומר".
מה זה אמר?
"שעם ישראל הגיע בהמוניו. אנשים הגיעו מכל הארץ, מכל העולם".
מה, "דליה מנתניה" באה ודופקת בדלת?
"ממש ככה. ולא רק 'דליה מנתניה', אלא גם 'מואיז מבואנוס איירס' מגיע. אנשים מחו"ל נוחתים בנתב"ג, עולים על מונית ואומרים לנהג תיקח אותי למשפחות של שלושת הנערים. כשאין להם כתובת, שם, אין כלום. ונהגי המוניות לוקחים אותם".
"זה מטורף, זה יכול לקרות רק במדינה שלנו, נכון?", מוסיפה בת־גלים בחיוך. "הגיעו אנשים באמת מכל הארץ, מקריית שמונה וגם מהדרום, שממש כמה ימים אחר כך הוא כבר הותקף, היו טילים כל הזמן על הדרום. ובכל זאת הם באו, שאלתי אותם איך הם באים לחזק אותי כשהם עצמם במצוקה, אבל כן, הם באו כדי להיות איתנו ביחד. אנשים שלא מכירים אחד את השני, שממתינים ביחד".
את החיבוק החם שבת־גלים חוותה בימים ההם היא החליטה, יחד עם בעלה, להפוך למשימת חיים. כיום היא מרצה על חוסן אישי ולאומי ומספרת כיצד הגיעה לכך בעקבות הרצח. "עד הרצח של גיל־עד עבדתי במערכת החינוך, במשך שנים. הייתי בצוות ניהול, רכזת, מחנכת. אבל עשיתי שינוי גדול בעקבות מה שקרה, הרגשתי שאי אפשר לחזור למה שהיה קודם, שהחיים שלי השתנו במלוא מובן המילה ופשוט נשאבתי לעשייה הזו ולפעילות הציבורית. בעלי ואני הקמנו עמותה שנקראת עמותת Sonshine, שם אנחנו מרכזים את כל הפעילות שלנו, שהמטרה שלה היא לחבר. לחבר בין מגזרים בארץ, לחבר בין ישראל לתפוצות".
כבר עשר שנים שבת־גלים נמצאת בעשייה בלתי פוסקת, היא יו"ר העמותה בהתנדבות, היא מרצה באופן קבוע, מנהלת קבוצת וואטסאפ שקטה שנקראת "אמא ישראלית", שבה מועלים סרטונים באורך 15 דקות בנושאים של חוסן לאומי ואישי, העצמה, הקשבה עצמית, התמודדות, לימוד חווייתי ותובנות לחיים. היא אפילו שבה לספסל הלימודים בבר־אילן לחקור סוגיות התמכרות בקרב אחים שכולים. אם תשאלו אותה מדוע, היא תתעקש על אותה תשובה: המטרה היא לחבר בין החלקים השונים בעם בארץ ישראל, ובין העם היושב בתפוצות.
"הבנו שאי אפשר לדבר רק על מי שחי פה, כשמדברים על עם ישראל, יש עוד חצי עם שמפוזר בכל העולם. עכשיו במלחמה הזאת אנחנו מרגישים אותם, מאוד. הם מגיעים, שולחים כספים, חבילות, תרומות ובעיקר שולחים את הלב שלהם. יש הבנה שזה אינטרס משותף שנהיה ביחד, זאת אומרת, הם צריכים אותנו, ואנחנו צריכים אותם, זה העם שלנו, זה האחים שלנו. זה נותן לי סיפוק עצום, אני מאוד אוהבת את העשייה. עשייה נותנת חוסן, היא נותנת משמעות".
למה?
"זה כמובן מאוד הושפע ממה שקרה. באותם 18 ימים של החיפושים, שאני קוראת להם 'ח"י ימים', הייתה תחושה חזקה של אחדות, של ערבות הדדית. הרגשנו רצון להביא את הביחד הזה גם לשגרה. שזה לא יהיה רק בזמן מלחמה. כי אם יש לנו את המסוגלות הזאת כעם, בואו נבטא את זה גם ביומיום. זאת המטרה".
בדיעבד אפשר לשאול אם היו סימנים שהעידו על האופן שבו האירוע הנורא הזה הסתיים, אך באותם הימים המשפחה החזיקה באופטימיות גדולה שהם יתגלו בחיים. היום, יותר מתמיד, נראה שאנחנו יכולים להבין את ההיאחזות באופטימיות ובתקווה.
"היינו בטוחים שהם בחיים, שזה רק עניין של זמן, חיכינו לבואם", מספרת בת־גלים. "גם היישוב טלמון לקח על עצמו את כל האופרציה של האירוח, של היחס לתקשורת, לאח"מים. היישוב דאג לטפל בילדות שלנו, בארוחות, בניקיון. הם עשו הכל כדי שאופיר ואני נהיה פנויים רק כדי לחשוב איך אפשר להחזיר את גיל־עד הביתה, עם מי אפשר להיפגש, לאן אפשר לנסוע, מה אפשר לעשות".
ושלוש המשפחות עשו כל שביכולתן כדי להשיב אליהן את בניהן. באותם הימים שלוש האמהות אף נסעו להשתתף בישיבת מועצת האו"ם לזכויות אדם בז'נווה, ימים אחדים לפני שגופות ילדיהן נמצאו. אמו של נפתלי פרנקל, רחל, נאמה בישיבה ואמרה: "הגענו אנחנו, שלוש האמהות, לעמוד מולכם היום. כדי לקרוא לכם לעשות ככל הניתן כדי להחזיר את בנינו".
כקו דמיון נוסף שנדמה כי רק המציאות הישראלית יכולה למשוך, ביום ה־17 לחיפושים נערכה בכיכר רבין עצרת גדולה לשובם. עשור לאחר מכן, אותה מטרה - בכיכר אחרת. "קראנו לה 'שרים יחד לשובם'", מספרת בת־גלים על העצרת ההיא, ומספרת כי בערב של יום שיחתנו תיערך עצרת דומה בכיכר החטופים, תחת אותה הכותרת, "שרים יחד לשובם".
"אני זוכרת שהכיכר הייתה ממש מלאה", היא נזכרת. "מה שהיה מאוד חזק היה המגוון של האנשים. הייתה תחושה שזה לא סיפור אישי, אלא סיפור של עם. הילדים נחטפו ונרצחו בגלל שהם יהודים, וזה בדיוק מה שקרה לנו עכשיו ב־7 באוקטובר".
יום למחרת העצרת ההיא הגיעה ההודעה שניפצה את התקווה הגדולה. "זה היה יום שני אחרי צהריים, היינו בדרך לתל אביב לאיזשהו משרד יח"צ. זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרו לנו שהגיע הזמן להתייעץ עם אנשי מקצוע, למקרה שזה יתארך, שאי אפשר לפעול רק מהבטן יותר. המחשבה שזה עלול להתארך הייתה מאוד קשה. אבל איך שהגענו למשרד קיבלנו טלפון מצוות המשא ומתן שישב אצלנו בבית. הם אמרו לנו לחזור הביתה כי יש להם עדכונים. אופיר ואני הבנו שלא מחזירים אותנו הביתה סתם".
אני מתארת לי שזאת הייתה נסיעה לא פשוטה.
"הנסיעה חזרה הביתה הייתה מאוד קשה. במשך 45 דקות הייתה לנו תקווה שאולי אנחנו סתם מדמיינים ושהכל בסדר, אבל מצד שני לא ידענו מה אנחנו הולכים לשמוע. כשהגענו הביתה, כבר ראינו מחוץ לבית את ההתקהלות, את כוחות הביטחון, את התקשורת. נכנסנו וקיבלנו הודעה רשמית שמצאו אותם לא בחיים".
ההודעה על מציאת הגופות הגיעה ב־30.6.14. הנערים נמצאו באזור חברון. "בהתחלה זה היה הלם", ממשיכה בת־גלים. "זה היה מאוד קשה. אבל אני לא חושבת שהקושי קשור בעובדה שהיינו אופטימיים. גם היום בדיעבד אני מודה על האופטימיות הזאת. כי תמיד אני אומרת לעצמי: מה האלטרנטיבה? שהייתי שוקעת לייאוש כבר מההתחלה? ואז מה? אז אני מאוד מודה על הימים האלה, ימים שנתנו כוח, ימים של ביחד, ימים של תקווה".
אבל אז הגיעה בשורה ואחריה התמודדות חדשה.
"ברגע שנודע לנו שהם לא בחיים, היינו צריכים להתחיל להתמודד כמשפחה שכולה. לוקח המון זמן להבין מה זה אומר. מה זה האובדן הזה, מה זה החיסרון. זה תהליך מאוד ארוך, ואני חושבת שזה גם תהליך מאוד אישי, כל משפחה עוברת אותו אחרת. בהתחלה כל הזמן שלנו היה סביב גיל־עד, רק גיל־עד. אבל לאט־לאט המרווחים של הגעגוע התמלאו במה שיש. יש לנו עוד ילדים, יש עוד נכדים, יש את המשמעות והעבודה. לכן לאט־לאט המרווחים של הגעגוע גדלים. אני קוראת להם 'התקפי געגוע', כשיש לי אותם, זה עדיין מאוד כואב, אבל המרווחים ביניהם גדלים, ובהם נכנס טוב שמאפשר לחיות. קשה מאוד לשאת את הכאב הזה, אבל לומדים לחיות איתו. גם מיד אמרנו לעצמנו שאנחנו רוצים לחיות, אנחנו רוצים לשמוח, אנחנו רוצים להסתכל על מה שיש".
כאמור, במשך שנה שלמה ניהלה בת־גלים יומן שיתעד את שעבר עליה. היומן הפך לספר "מה ילד יום", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים ב־2017. "כל ערב לפני השינה אני עושה ספירת מלאי", כתבה בת־גלים בספרה. "מלטפת במבטי את הילדים הנמים ברוגע במיטתם. אומרת תודה לקדוש ברוך הוא על שזכיתי בהם. כל ערב אני מוודאת שהצאן חזר לביתו. אוהבת לספור ולמנות אותם, כדי להיות בטוחה שכל אחד מהם נמצא במקום הראוי לו באותו הרגע. מתקשרת כדי לברך ברכת לילה טוב את מי שבחר הלילה לא לישון בבית. אני אוהבת להתבונן בהם בשנתם, ברכות הזכה המאירה את פניהם. נשימתם הרגועה אולי תיתן שלווה בנשימה העצורה שלי, שהרוגע מעולם לא מצא בה מקום".
"לא סתם כתבתי את היומן הזה בשנה הראשונה. הרגשתי שזה תרפויטי", היא אומרת ומתייחסת בדבריה גם לאירועי השעה.
מה הכוונה?
"צריך לשתף, צריך לדבר. בשבילי זה ממש היה ריפוי לכתוב. בסוף, גם יצא ספר, אבל זו לא הייתה הכוונה הראשונית שלי. אני כתבתי את הספר הזה לעצמי, כיומן".
אני שואלת את בת־גלים מה עבר בראשה ובלבה ב־7 באוקטובר. היא עונה: "ב־8 באוקטובר שכבתי בבית ואמרתי, איך עם שלם יתמודד ויעבור את מה שאני עברתי? למרות שגם חשוב לי לומר שאנחנו לא משווים כאבים ואתגרים. בסוף, כל אתגר מזמן את ההתמודדות שלו. גם היום, בפרספקטיבה, אנחנו רק נגענו בקצה, מה זה ח"י ימים לעומת 262? לכן אני אומרת את זה מאוד בענווה, אני נוגעת בקצה של ההבנה של מה שעובר על המשפחות, זה מאוד קשה להבין באמת עד הסוף, אבל היום כשאנחנו מדברים גם על 1,400 משפחות שמתמודדות עם אובדן, כשאין אחד במדינה שזה לא נוגע בו, אז אני מבינה שאנחנו עם פצוע, עם חזק, עם שעובר טראומה, אנחנו לא חייבים שתהיה לנו פוסט־טראומה. נכון, אנחנו עדיין באמצע האירוע, אנחנו בשיא המלחמה, עוד לא החזרנו את החטופים הביתה, אנחנו מתפללים כל הזמן לשלומם ולשלומם של הלוחמים, אבל בעזרת השם, עם המון מודעות, עם המון טיפול, עם המון שיח, לא חייבת להיות פוסט־טראומה".
"גם גיל־עד כתב יומן, והכנסתי חלקים ממנו בסוף היומן שלי", היא מוסיפה.
"אני מרגיש שיש בי כח עצום של חיות. זה מתבטא בשמחה גדולה שאני משתדל להיות בה", כתב גיל־עד ומילותיו הופכות לצוואה. אין זה מפתיע שעל המצבה בחרה המשפחה לכתוב: "אהבת חיים, אהבת אדם, אהבת ארץ, אהבת שמיים, נקטעה".
"גיל־עד היה ילד עם המון שמחת חיים", מתארת בת־גלים, "עם המון אהבה לחיים. הכיתוב שהוספנו למצבה הוא באמת גיל־עד, הוא מאוד אהב את המשפחה, את החברים, הוא היה חבר נורא מתעניין, בן נורא מתעניין. חברים שלו מספרים על שאלות העומק שהיה שואל, שהוא לא ויתר כשמישהו היה נראה לו קצת לא בסדר או לא בטוב. הוא היה ממש דורש לדעת ורוצה בטובתו מאוד. הוא היה ילד שמצד אחד היה בו המון עומק וחיפוש משמעות, אבל לצד זה הוא היה ילד שאהב לעשות שטויות, ליהנות מהחיים, לטייל, להשתולל, לתת שמות לדברים, לכל דבר היה שם, זה היה נורא משעשע. בכלל, היה לו חוש הומור מאוד מאוד שנון, עם צחוק מתגלגל כזה, עד עכשיו אני שומעת את הצחוק הזה. זה צחוק שמעלה חיוך, אי אפשר היה להישאר אדישים לצחוק הזה".
אמותיהן של הנערים הפכו בזמנו להיות פנים מוכרות בכל בית ואף הדליקו משואה בשנת 2019. הן הפכו לסמל ההתמודדות. כשאני שואלת את בת־גלים על המקום ששלוש האמהות תפסו בחברה הישראלית, היא עונה שהיא יכולה להבין למה החברה נושאת את עיניה לדמות האם, אך מבקשת להדגיש שזה גם חוטא למציאות. "אני חושבת שהאמא מביאה את הצד הרך יותר, את הצד של החמלה, וזה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו עכשיו. לחמלה, לאהבה, לדאגה, והאמא מסמלת את זה. אבל אני גם חייבת להגיד שבסוף זה לא שלוש האמהות, אלא שלוש המשפחות, שלושת בני הזוג. כל המשפחה התייצבה והתמודדה עם הדבר הזה. לתקשורת יותר קל לשים פוקוס על פנים מסוימות, אבל בני הזוג שלנו היו איתנו בכל ההתמודדות הזאת. הבעלים היו איתנו באותה החזית".
שוב קשה שלא לחשוב על המלחמה הנוכחית אל מול דבריה של בת־גלים. אירועי השעה צפים מכל היבט בסיפור ההוא. לרגעים נדמה לי כי אנחנו מדברות על אוקטובר 23' ולא על יוני 14'.
"הלב שלי עם משפחות החטופים ומשפחות החיילים", היא אומרת. "שלושת החתנים שלי לוחמים בחזית. אז אנחנו ממש בתוך המלחמה הזאת, מכל כיוון אפשרי. אבל חשוב לומר, ממה שאני רואה, בסוף הציבור שלנו הוא ציבור חזק, אנחנו באמת עם שיודע להתמודד. גם בתור אנשים בוגרים אנחנו מבינים שהחיים מזמנים התמודדויות כל הזמן. עכשיו זה אומנם איזשהו שיא במצב קיצוני, אבל יש כל הזמן אתגרים. אנשים מתמודדים עם פרנסה, עם גידול ילדים, עם בעיות בריאות, זה טיבם של החיים, הם מזמנים אתגרים. עכשיו השאלה היא איך מתמודדים איתם".
את בקשר עם משפחות החטופים?
"יש לי קשר היום ב"ה גם עם משפחות החטופים, גם עם משפחות הלוחמים וגם עם משפחות שכולות. אני חיכיתי שזה יבוא מהם. זאת אומרת, עיקר הקשר שלי הוא עם משפחות שפנו אליי. לא רציתי לאכוף את עצמי. אני לא חושבת שבגלל שעברתי את מה שעברתי, זה הופך אותי ל...".
ל"מומחית" בנושא?
"כן. אני פה בשביל מי שרוצה, בשביל מי שזקוק".