אביו של החטוף איתן מור: "אני לא מקריב את הבן שלי, ואני לא גיבור"

את צביקה מור, אביו של איתן שנחטף מן המסיבה, פגשתי לראשונה ב־15 באוקטובר, מחוץ לבסיס פיקוד העורף ברמלה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ראש הממשלה נפגש עם נציגי משפחות החטופים וגם הפגישה הזו נצבעה בביקורת, סביב שאלת משתתפיה.

אולם מחוצה לה, כשביקשתי מצביקה לשוב אל השיחה האחרונה שלו ושל איתן, הוא סיפר לי על האופן שבו בירך את בנו. "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ", ציטט מתוך הברכה, ופרץ בבכי.

בחודשים שיבואו, יעמוד צביקה אל מול לא מעט ביקורת, אף יאשימו אותו בכך שהוא מקריב את בנו לאור התנגדותו לעסקה, ובכל פעם שזה קרה, נזכרתי ברגע ההוא, שבו ראיתי אבא כואב שרוצה את בנו לצדו.

נסענו לקריית ארבע לפגוש את צביקה, ולהבין איך הכאב והאידיאולוגיה מתיישבים ביחד. התשובה שהוא מציע, פשוטה מבחינתו: זה לא או או.בימי המלחמה הראשונים תיאר בפניי צביקה כי בבוקר ה-7 באוקטובר צלצל איתן לאחיו של צביקה, כיוון שהם שומרים שבת.

"הסלולרי שלי בכלל לא היה איתי", הסביר בשעתו, "אח שלי מיד ענה לו, ואיתן אמר שיורים שם ושיזעיק עזרה. אחי היה איתו בקשר עד 10:45. אחרי זה הוא כבר לא ענה לוואטסאפ, ואז נותק הקשר". גם הפעם מתאר צביקה כי הם לא ידעו שמתרחש אירוע חמור כל כך.

"אין אצלנו אזעקות", הוא אומר. "בדרך כלל הם לא יורים לאזור שלנו. אף פעם לא, פעם אחת ירו מעזה לחברון וגם אז, הם פגעו בבית של ערבים". ב־15 באוקטובר איתן עוד היה בגדר נעדר, יעברו עוד שלושה ימים עד שיוודע למשפחה כי הוא חטוף.

על בסיס מה הודיעו לכם את זה?
"מודיעין. הם לא אומרים לנו מהו. הם גם לא ידעו אם הוא חי בהתחלה. אנחנו אמרנו שאם הוא חטוף אז הוא בטח חי, כי למה שיחטפו גופות? היום אנחנו יודעים שהם חטפו גופות וגם חלקי גופות. כדי לסחור גם בחלקי גופות".

זאת אומרת שאיתן הגיע חי לעזה.
"כן כן".

פצוע?
"לא. הוא היה שלם. לפי מה שרון סיפר לחוקרים שלו, איתן היה בסדר גמור".
"כמובן שאנחנו מאוד גאים בו על מה שהוא עשה", ממשיך צביקה. "הוא הציל אנשים במקום לברוח, בקלות הוא יכול היה לברוח משם, להציל את עצמו, אבל הוא פשוט עסק בלהציל אנשים, ואנחנו מאוד גאים בו על זה".

צביקה מתאר כי איתן עבד כמאבטח ב"נובה" והוא מניח שהוא הגיע לשם במהלך הלילה. "כשהתחילה ההתקפה, איתן, ביחד עם עוד שני מאבטחים, התחילו לפנות נפגעים באמצעות טרקטורון. הם פינו אותם לאיזושהי נקודה, הלוך ושוב. כנראה שבאיזשהו שלב נגמר הדלק בטרקטורון, ואיתן ואליקים (ליבמן ז"ל - מ"ב) התפצלו. החל מהשעה 9:00 בערך איתן ואליקים כבר לא היו ביחד".

אליקים ליבמן ז"ל, בנו של ראש מועצת קריית ארבע לשעבר, אליהו ליבמן, שימש גם הוא כמאבטח במסיבת ה"נובה" ברעים. כמו איתן, עם פרוץ ההתקפה הרצחנית הוא פעל להצלת רבים ממבלי ה"נובה" וסייע בפינוי הנפגעים לאזור החפ״ק, שבסמוך לו הוצב אמבולנס עם צוות רפואי שטיפל בנפגעים.

לא מעט נפגעים פונו אל תוך האמבולנס, חלקם שכבו או ישבו בסמוך לו. המחבלים זיהו את האמבולנס ובכל זאת ירו עליו. כל מי שהיו בסביבתו נפגעו מירי הטיל, פגיעה כל כך חמורה, עד שקשה היה לזהות אותם בהתחלה, או אף לאסוף עדויות על שהתרחש בנקודה הזו באותם הרגעים.

במשך תקופה ממושכת הוגדר אליקים ליבמן כחטוף, משום שלא היו ממצאי מודיעין שהצביעו אחרת. אך לאור היעדר אינדיקציות מודיעיניות מתוך עזה, הוחלט במפקדת החטופים של צה״ל, יחד עם היחידה לאיתור נעדרים, זק"א המכון לרפואה משפטית והרבנות הצבאית לבדוק את קברי נפגעי אמבולנס המוות. או אז הגיעה הבשורה הקשה: גופתו של אליקים אותרה בקבר של נרצחת אחרת.

"זה היה מאוד קשה", משתף צביקה. "איתן ואליקים גדלו ביחד, הם שירתו יחד באותה יחידה אפילו. הם התפצלו, כי אליקים הלך לטפל בפצועים שהיו באמבולנס וליד האמבולנס ואיתן טיפל בפצועים שהיו מוטלים בשטח".

מה קרה עם איתן לאחר מכן?
"הדבר הבא שהמאבטחים עשו היה לאסוף ניצולים שהתחבאו בפחי זבל, מתחת למכוניות ובתוך שיחים. הם קיבצו אותם ביחד והתחילו לרוץ איתם, להתרחק איתם מהאזור, תוך כדי שהם מגינים עליהם.

הם הגנו עליהם גם מפני מה שנקרא 'הבוזזים'. הבוזזים זו מילה מכובסת לרוצחים ואנסים שהגיעו אחרי הגל הראשון של המחבלים. הם הגיעו לאיזשהו ואדי - הייתי בוואדי הזה, יש שם הרבה עצים ושיחים - הם הטמינו שם את האנשים, והמאבטחים שכבו סביבם כשהפנים שלהם כלפי חוץ כדי להגן עליהם.

באיזשהו שלב אחד המאבטחים שהוא ערבי נוצרי שמע ערבית מלמעלה. אז הוא פשט את החולצה שהיה כתוב עליה 'אבטחה' בעברית, עלה למעלה בלי חולצה ואמר למחבלים שהיו מולו על אופנועים ש'היהודים ברחו לשם', כלומר לכיוון השני. אז המחבלים נסעו לשם. אבל אז הוא זיהה גופה של בחורה, חצי עירומה. היא הייתה עירומה בחלק התחתון שלה והוא הבין שהיא נאנסה אבל הוא לא ידע אם היא חיה עדיין".

אותו מאבטח ערבי נוצרי?
"כן, הוא ירד למטה, קרא לאיתן ולעוד אחד שיבואו לעזור לו לקחת אותה. אולי הוא חשב שאפשר להציל אותה, אולי הוא חשב שהיא חיה. הם עלו למעלה וראו שאחרי שאנסו אותה, הם הרגו אותה.

לכן איתן, עם חבריו המאבטחים, לקחו אותה ביחד והטמינו אותה בבור. אבא של אליקים מצא אותה בבור הזה ביום שלישי שלאחר מכן. אף אחד לא ידע שהיא שם. זה בור שאם לא לוקחים אותך אליו יד ביד, לא תמצאי אותו בחיים. ברוך השם היא הובאה לקבורה".

אבא של אליקים מגיע לשם בזכות אותו מאבטח?
"כן, גם אני הייתי אמור לבוא איתו, אבל הוא לא רצה ששנינו נסתכן, כי הייתה לחימה בשטח עד יום רביעי". צביקה ממשיך בתיאור האירועים ומספר כי איתן והמאבטח הנוסף שבו לקבוצה ששכבה בוואדי. אלא ששוב הגיעו מחבלים על אופנועים, ירו RPG על הקבוצה וכולם התפזרו לכל עבר. בנקודה הזאת איתן נחטף. "זה היה בסביבות 12:30־13:00. את זה אנחנו יודעים מהמודיעין".

צביקה מור, בן 48, נולד בתל אביב וגדל בבני ברק למשפחה דתית לאומית. "אבא שלי היה איש צבא, אמא שלי הייתה מורה עשרות שנים בתיכון בליך ברמת גן", הוא מתאר.

הוא התחתן בגיל 23 ומיד לאחר החתונה עברו צביקה ואפרת, הוריו של איתן, לקריית ארבע. איתן, הבכור מבין שמונה ילדים גדל בקריית ארבע. כשאנחנו פוגשים את צביקה מחוץ לביתו, ניכר כי הוא חמוש מכף רגל ועד ראש ודרכו מתחדדת מציאות האזור.

מציאות שעוררה בנו ציפייה לכך שזה יהיה האזור המסוכן, ולא שטח מסיבה בחלקה הדרומי של הארץ. אלא שצביקה לא הופתע כלל. "אני מאזין לד"ר מוטי קידר ולאלוף יצחק בריק כבר שנים", הוא מסביר, "הם אמרו שזה הולך לקרות. הגישה שלי היא שברגע שאני יודע שיש כוונה להשמיד אותי, גם אם אין עדיין את היכולת, צריך להשמיד אותם".

צביקה עסק בחינוך והוראה במשך שנים רבות, וכעת הוא מסיים דוקטורט בתחום הפרעות קשב. "יש לי עסק עצמאי של טיפול במשפחה עם הפרעות קשב", הוא מספר, ואי אפשר שלא לחשוב על חיי המשפחה שלו בתשעת החודשים האחרונים.

סליחה על ההשוואה, אבל המונח "משפחה בהפרעת קשב" נשמע כמו כותרת מתאימה למצב הנוכחי שלכם.
"כן. מצב של דאגה, חוסר רוגע, מתח. זה תמיד ברקע, אבל גם יש לך בחירה מה לעשות, למשל לבנות לך סדר יום. יש מצב אובייקטיבי, מה אתה עושה איתו זו כבר החלטה שלך".

גישתו של צביקה שונה מגישתן של משפחות חטופים אחרות. כאמור, הוא הואשם לא פעם בכך שהוא מקריב את הבן שלו. אך מורכבות המלחמה הזו ניכרת גם בו, ולאורך השיחה ברור כי ישנה ארשת פנים ששמורה לאידיאולוגיה וישנה ארשת פנים ששמורה לאיתן, והן מתקיימות זו לצד זו.

"בתור ראש המשפחה, התחלתי לבנות את ההתייחסות שלנו לכל המצב", הוא אומר. "זאת בעצם הגישה של פורום תקווה, שיש לראות את החטופים בעיניים לאומיות. זה לא סיפור רק של המשפחות.

לא מדובר פה על 240 מטיילים ישראלים שנתקעו בנפאל, ואז המשפחות יכולות להגיד למשרד החוץ שהן לוקחות חברה פרטית שתחלץ אותם. כל החלטה בקשר לחטופים תשפיע על כולנו, על כל האזרחים במדינה. הרי בכל פעם ששחררנו מחבלים, הם חזרו לרצוח פה יהודים. זה עניין לאומי, יש להתייחס לזה כעניין לאומי ולפתור את הבעיה בצורה לאומית".

ובכל זאת, אני רואה אותך מתרגש מאוד כשאתה מדבר על איתן, ואני חושבת לעצמי איך הסיפור האישי והסיפור הלאומי מתקיימים ביחד?
"תשובה מאוד פשוטה, זה לא בא האחד על חשבון השני. אנחנו לא צריכים לבחור בין המדינה לבין החטופים. אנחנו לא צריכים לבחור בין הצלת המדינה לבין הצלת החטופים.

אם היינו צריכים לבחור, אז היינו צריכים לבחור בהצלת המדינה. בדיוק כמו שאנחנו שולחים חיילים לקרב ולא כולם חוזרים. יש תפיסה שאני מקריב, אני לא מקריב את הבן שלי, ואני לא גיבור".

אז מה כן?
"זו הדרך הבטוחה להשיב את החטופים. כשאתה נלחם כגוף לאומי כדי להשיב את החטופים, אתה מרוויח שלושה הישגים, אתה נוקם באויב שבא להשמיד אותך, ובכך לא מאפשר לו יותר להשמיד אותך, אתה מרתיע את כל האויבים מסביב, ואתה משיב את החטופים.

זאת הדעה שלי, ואני מדבר כרגע מבחינה עקרונית, כי זה לא מה שקורה בשטח. אין פה שום הקרבה של הבן שלי. אני לא צריך להקריב מהבן שלי".

אבל אתה אומר שבין החטופים למדינה יש לבחור במדינה.
"כי אם למשל החמאס היה אומר לנו שאם אנחנו רוצים את החטופים, אז מעכשיו ירושלים שלהם, כלומר שירושלים לא תהיה בירתה של מדינת ישראל אלא של פלסטין, אז היינו נותנים להם את ירושלים? אם חמאס היה אומר לנו 'קחו את החטופים, אבל תנו לנו 20 טילים מדויקים'.

היינו נותנים 20 טילים מדויקים? אם היינו נותנים, אז לא היו פה יותר בסיסי חיל האוויר, בתי חולים, תחנות כוח. אז אם זה היה אחד מול השני, היינו צריכים לבחור במדינה, בחיים של 9 מיליון אזרחים.

אבל זה לא אחד מול השני. ולכן, הדרך להשבת החטופים היא לא על ידי כניעה לדרישות החמאס או תשלום לחמאס. אלא רק על ידי גביית מחיר מהחמאס".

ובכל זאת, אני יכולה להבין למה משפחות בסך הכל רוצות שהיקרים להן ישובו.
"כשאתה מגיע לסוגיית החטופים עם חשיבה אינדיבידואליסטית, כזאת שחושבת שהאחריות הראשונה של המדינה היא לדאוג לאושר של הפרטים שלה, אז אתה עסוק במה לשלם כדי לקבל את שלך.

אבל כשאתה מגיע עם ראייה לאומית, וכשאתה מבין שהדאגה הראשונה של המדינה היא לריבונות שלה, ללאום כולו, אז אתה עוסק בלהציל את הלאום ועל הדרך אתה מציל גם את החטופים. זאת הראייה של המטה בתל אביב לעומת פורום תקווה".

המטה בתל אביב קורא להשבת החטופים.
"המטה בתל אביב בעצם רוצה לעשות לנו עסקת שליט 2. הוא רואה רק את החטופים בתמונה. כאילו אין כאן מדינה, כאילו אין כאן משפחות שכולות, אין פה נופלים, אין פה אלמנות, אין פה יתומים, אין פה פצועים, אין פה מפונים. רק אנחנו, מסכנים, ולכן יש לשחרר את החטופים שלנו בכל מחיר. מעבר לזה שיש פה אגואיסטיות ויש פה התעלמות מהעם כולו, זה גם לא עובד".

מה הכוונה "זה לא עובד"?
"כשאתה צועק בכל הרחובות 'חטופים, חטופים', 'הזמן אוזל', 'בכל מחיר', מה האויב מבין? שאתה תשלם לו כל מחיר. אז הוא לוקח את הזמן, אבל אם אתה עסוק בלהכאיב לאויב, שוב אני מדבר באופן עקרוני, כי זה לא מה שקורה בשטח, אם עקרונית, אתה עסוק בלגבות ממנו מחירים באכזריות, ככה תשיב את החטופים שלך ותשמור על עם ישראל.

התפיסה שלי היא תפיסה לאומנית. החיים שלנו, היהודים, קדושים. מי שבא להשמיד אותנו, יושמד. אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד, אנחנו לא רוצים מלחמות, להפך, אנחנו רוצים להביא את ברכת אברהם לכל העמים. בראש השנה אנחנו מתפללים בבתי הכנסת על שלומן של כל המדינות, פרנסתן של כל המדינות, רפואה לכל המדינות, ברכה כלכלית לכל המדינות, זה עם ישראל. אבל הקם להורגך השכם להורגו, זאת התפיסה העקרונית".

כמה משפחות יש בפורום תקווה?
"התחלנו שלוש משפחות, מור, אור (משפחתו של אבינתן) וליבמן (משפחתו של אליקים ז"ל), והיום אנחנו שבע משפחות בחזית שמתראיינות ומוכנות לדבר בשם הפורום".

שמוכנות?
"יש מאחורינו למעלה מ־20 משפחות, אבל הן לא מוכנות להתראיין מכל מיני סיבות. חלק לא תקשורתיות, חלק פוחדות להזדהות איתנו, כי אנחנו ימניים, ולחלק, כוחות הביטחון אמרו לא לדבר, כי יש מידע רגיש על החטופים שלהם".

אתה מדבר כאמור מבחינה עקרונית, אבל זה מן הסתם לא מה שקורה בשטח. אנחנו גם נפגשים כשברקע ישנם דיווחים על כך שעסקת החטופים קרובה מתמיד.
"זה לא מה שקורה בשטח. קודם כל, אין מספיק לחץ על חמאס. מה שלדעתי צריך היה לעשות בהתחלה זה מצור מלא, שלושה שבועות לפני שנכנסנו לתמרון הקרקעי, מצור מלא על עזה, בלי חשמל, בלי מים, בלי אוכל, בלי תרופות. שימותו עד שמחזירים לנו את האנשים שלנו. מה שהיה קורה זה שהאזרחים העזתים היו לוחצים על חמאס להשיב לנו את החטופים. אם היינו עושים את זה בעסקת שליט, הבן שלי היה בבית היום".

לצד הדיווחים על מו"מ בנושא שחרור חטופים, בשבת האחרונה תקף צה"ל את מתחם חמאס ליד ח'אן יונס על מנת לחסל את מוחמד דף ואת סגנו, ראפע סלאמה, וההערכה היא כי הפעולה הצליחה והם אכן חוסלו. "כשישראל מנהלת מו"מ עם חמאס, היא חייבת להפעיל בו־זמנית מנופי לחץ", מתייחס צביקה לחיסול המסתמן.

"בדיוק כמו בקניית קורקינט חשמלי מיד שנייה. הקונה הפוטנציאלי עושה 'פושות' למוכר כגון: 'לא יודע, תן לי לחשוב, נדבר מחר'. המנופים מול חמאס הם בראש ובראשונה הלחץ הצבאי ואיתו הלחץ המדיני (לחץ על ארצות הברית שתלחץ על קטאר, כי קטאר שווה חמאס).

כל פעולה של כוח מצד ישראל משדרת לחמאס ששינינו כיוון וניפצנו את אלילי הקונספציה. אנחנו כבר לא ילדי הכאפות כאן. לכן, פעולות של כוח אינן צריכות להיות מוגבלות לרצועת עזה בלבד, אלא גם ליו"ש, כי העיקר להראות שאנו יודעים להכות ומכים חזק. לכן, החיסול של מוחמד דף - אם אכן חוסל - משרת שתי מטרות: חיסול רמטכ"ל חמאס ופירוק שרשרת הפיקוד שלו פלוס מנוף לחץ במו"מ".

תמיד האמנת בדרך הזו או ש־7 באוקטובר השפיע עליך?
"תמיד האמנתי בזה. אני מגיל 15 מפגין נגד הסכמי אוסלו, כשראיתי את האוטובוסים מתפוצצים ואת האחים והאחיות שלי נהרגים, באתי לכל ההפגנות. אני גם לא מאמין שיהיה איתם שלום, כי הם אומרים שהם רוצים להשמיד אותנו. אנחנו נצטרך לשלם עוד מחיר דמים יקר מאוד, עד שנבין את זה. את ראית את סרטוני הזוועה?".

ראיתי לא מעט.

"אני לא יודע כמה ראית, אבל שום דבר פה לא חדש. ב־1929 הם עשו בחברון בדיוק את אותו הדבר. הם שרפו, אנסו נשים, ילדות, כרתו איברים. ואלה היו ערבים, לא מחבלים שהשתייכו לארגון מסוים. ערבים, בעלי משפחות, שבאו ועשו את זה".

השיחה עם צביקה קשה, מורכבת. לא מפתיע שלעתים תכופות הוא ניצב מול בעלי דעות שונות משלו, הוא עצמו גם מודע לכך. כשאני מבקשת לשוב לתשעת החודשים האחרונים ולקושי כאבא, הוא מדבר גם על הקושי בהעברת המסרים בתוך המשפחה. "הקושי הוא להחזיק את המשפחה, שהמסרים שברורים לי יהיו ברורים לכל אחד מבני המשפחה", הוא מסביר.

למה זה כל כך חשוב שהמסר יהיה ברור?
"כדי שכולנו נוכל להיות בחזית אחת. אנחנו כל הזמן מדברים על זה, כל הזמן דנים על זה, ואני עונה לילדים לשאלות, אני מחדד את הדברים, אני עונה להם למה אבא צועד בדרך הזאת".

הם שואלים את זה? הם שואלים למה אתה צועד בדרך הזאת?
"כן, הם שואלים. הדברים שאני אומר לא ברורים להרבה מבוגרים בארץ שלא העמיקו בסוגיה. לכן אני לא מצפה מילדים בני 13, וגם בני 19 שיבינו את הכל, שתהיה להם ראייה רחבה, מערכתית, עמוקה".

אבל לשמור על חזית אחידה מסייע להם גם ברגע לפני שהם נרדמים בלילה?
"לא, אני אומר שזה דבר אחד. הדבר השני הוא התמיכה האישית דרך שיחות, עידוד, חיזוק. דרך דייטים עם הילדים, חשוב לי לצאת איתם, לאכול איתם משהו".

אני רוצה לחזור לפגישה שלך ושלי בבסיס פיקוד העורף.
"כן". סיפרת לי שאתה ואיתן דיברתם בשישי, לפני הדלקת נרות ובירכת אותו. ציטטת בפניי: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם", ופרצת בבכי.

"זה נקרא ברכת הבנים, שמברכים את הילדים אחד־אחד לפני שבת. איתן לא היה איתנו כל שבת, כי יש לו דירה משלו, אבל הייתי מברך אותו גם בטלפון, תמיד. גם היום זה ככה עם כל הילדים. גייסנו בן לפני שלושה חודשים. גם אותו אני מברך ככה".

זה היה רגע שממש נשברת.
"אני יכול להבין למה זה ריגש אותי מאוד. אני גם אדם שבוכה. בשבוע שעבר הייתי ב'רוסטרס', בית הקפה שבו עבד איתן. עברתי שם ועצרתי לרגע, וכשראיתי את התמונה של איתן, פרצתי בבכי, ככה, בשנייה.

אני בוכה, אני דואג, אני מתפלל, אני פשוט לא מתייאש. יש לי תפיסת אמונה, באתי לתפקיד בעולם הזה, אני חלק מעם ישראל, ואם אני רוצה להפוך את החיים שלי למשהו נצחי, זה יהיה על ידי זה שאקשר לעם הנצחי, ולכן אני עושה את הכל כדי שהעם הנצחי יהיה חזק.

לכן החיים שלנו קדושים. כדי להציל את החיים שלך, אני אהרוג 10,000 מהאויב. כי את אחות שלי. גם אם את לא חושבת כמוני בשום דבר. גם אם את שונאת אותי".

אני ממש לא שונאת אותך.
"סתם, סליחה, אני מתכוון לומר שאני לא ליברל ואני לא פרוגרסיבי. כשם שהחיים של אשתי והילדים הם לפני החיים של מישהו אחר, אז ככה החיים שלך הם לפני חיים של אנשים מעמים אחרים.

אני קודם כל יהודי בארץ ישראל, אני לא אזרח כל העולם. אני יהודי בארץ ישראל, יהודי שממשיך 3,500 שנים של היסטוריה. ואז אני גם חלק מהאנושות, ולכן אני מתפלל על האנושות, ולכן אני מחויב להסיר מהאנושות טפילים סרטניים שגורמים לאנושות לשקוע, שמסכנים את האנושות".

אני אשאל רגע שאלה קשה. אם איתן יחזור מחר בעסקה, תהיה בך גם אכזבה?
"תהיה לי שמחה גדולה מאוד בלב, על איתן ועל כל מי שישוחרר איתו. ומצד שני, יהיה לי בהחלט צער גדול, כי אני יודע מה יקרה אחר כך. בכל פעם ששחררנו מחבלים הם חזרו לרצוח יהודים. בעסקת ג'יבריל 1985 שחררנו את אחמד יאסין, שהוא ומרואן ברגותי ארגנו לנו את האינתיפאדה הראשונה והשנייה. אלפי יהודים נרצחו פה. על עסקת שליט לא צריך להכביר מילים. זה מה שהולך להיות. אז כן, ודאי".

מבחינת צביקה מור, מדינת ישראל נמצאת ברגע היסטורי: "אנחנו נמצאים היום בסכנה קיומית. אם תפרוץ המלחמה בלבנון, תהיה פה קטסטרופה שאי אפשר לתאר. אם הערבים ביהודה ושומרון יצטרפו, זאת תהיה שואה. עשרות אלפי ערבים יתחילו לרוץ לכיוון היישובים שלנו, ומג'נין, מטול כרם ואפילו מג'לג'וליה יתחילו לרוץ לכיוון כפר סבא ורעננה, לכיוון בת חפר וכפר יונה".

בבית אתם מתכוננים לתרחיש כזה?
"אנחנו לא מדברים עם הילדים על תרחיש כזה. ההגנה על קריית ארבע טובה. מאז המלחמה, מעבר לצבא וכיתות הכוננות, יש עוד 120 גברים חמושים מכף רגל ועד ראש, מוכנים. כולם לוחמים במילואים או היו לוחמים. אנחנו לא מפחידים את הילדים, אבל אנחנו ערניים".

אתה מדמיין את השיחה הראשונה עם איתן?
"אני מדמיין את המפגש הראשון. יש לנו תסריט מוכן בבית: באמצע הלילה אנחנו מקבלים טלפון להגיע לכרם שלום, או לסורוקה, או לשיבא. אני ממש יכול לראות את המראה הזה שאנחנו כולנו ביחד מתקרבים אליו. זה חלום".

איתן בן ה־24 עבד כאמור לפני שנחטף כבריסטה בקפה הירושלמי הנודע "רוסטרס". תשאלו כל ירושלמי שביקר בבית הקפה וסביר שיספר לכם על פניו הטובות של איתן מבעד לדלפק.

"איתן זה לב אחד גדול, כולו נתינה", מתאר צביקה. "הוא אהוב על כולם, כל אחד מצא אצלו מקום. ככה גם הבית שלו בנחלאות בירושלים. זו דירה קטנה שכשאתה פותח את הדלת אתה על המדרכה, אבל הוא הקפיד שהדלת תהיה פתוחה כדי שעוברים ושבים יוכלו להיכנס. זה עבר מפה לאוזן שאפשר להיכנס, שיש אוכל, שתייה, שירותים, חשמל לטלפון ואוזן קשבת".

אביו של איתן מספר כי כבר בכיתה י"א החליט איתן להתחיל את חייו העצמאיים. הוא עזב את הישיבה התיכונית, השלים בגרויות דרך תוכנית היל"ה והתחיל לעבוד בקפה "גרג" בגוש עציון.

"היו מרוצים ממנו עד הגג", מתגאה צביקה, "הוא היה פשוט וירטואוז, הוא היה מטפל ב־30 בונים בבת אחת על הבריסטה. לאט־לאט הוא קנה ביטחון עצמי, התמקח על השכר שלו במקומות שהוא עבד בהם, בנה את עצמו, בנה את היכולת שלו לעמוד על שלו".

עוד מתגאה צביקה באופן שבו איתן ענה על מצוות כיבוד הורים. "בימי שישי הוא היה רגיל לעבוד ב'רוסטרס', ובשבתות שהוא היה מגיע אלינו הביתה, הוא היה שולח אותי ואת אשתי לנוח ובינתיים מתקתק לנו את הבית.

הוא היה דואג לבישולים, לשטיפת הכלים, להכנה של הפלטה והמיחם לשבת. הוא היה עורך שולחן, שוטף את הרצפה, הכל. וכשהיינו קמים מהמנוחה, אז הוא תמיד היה שואל מה עוד נשאר לעשות. זה הוא. לכן, את מבינה? אני מאוד סומך עליו. עם כל הקושי והטרגדיה, אני סומך עליו, הוא איתן, הוא ברזל".

אם נדמיין שהעיתון הזה מגיע לאיתן, מה היית רוצה למסור לו?
"קודם כל שאני מאוד מתגעגע אליו ודואג לו ומצד שני סומך עליו שיחזיק מעמד, אנחנו מחזיקים מעמד בשבילו, אנחנו חזקים, כדי שכשהוא יחזור הוא יקבל משפחה חזקה שתחבק אותו ותדאג לו. אני גם בטוח שהוא דואג שם לכולם. אם הוא נמצא עם עוד חטופים, אני בטוח שהוא דואג להם. אני רוצה כבר לחבק אותו, לנשק אותו". 