עבור אורן סמדג'ה, כל יום הוא התמודדות. סוג של רכבת הרים עם המון רגשות, רק בלי הכיף. "יש בי כל הזמן עצב", הוא מתאר. "כל יום עצב. לפעמים העצב הוא עם כאב וזה הכי קשוח. הכי קשה".
הראיון הזה נערך כעשרה ימים לפני שהחליט שהוא טס למשחקים האולימפיים. אחרי הכל, גם הג'ודוקות הם ילדיו, במובן מסוים. "הייתה לנו שיחה משפחתית שאותה ביקשתי לנהל", הוא מספר. "ישבנו, ליאת והילדים רום ורותם וביקשתי לשמוע את דעתם. שלושתם אמרו מיד שהם רוצים שאטוס. שלא אוותר. הם נתנו לי את ברכת הדרך. בסוף גם הספורטאים הם הילדים שלי. כולם. וזה גם לא משנה אם הם כבר פרשו. אורי ששון הוא לא כמו בן שלי? אפילו מהבנות יש כאלה שאני מרגיש כלפיהן כמו אבא, אפילו שאני לא מאמן ישיר שלהן.
"נעזרתי בפסיכולוגים ואנשי מקצוע, אני רוצה להיות שם כמו אורן שהיה לפני האסון. מלא באנרגיות בשבילם. לא רוצה רק כדי להיות נוכח - רוצה לטוס ולתת את הכל בשבילם. להיות שם בפריז בשבילם עד הסוף. זה חשוב להם מאוד. הם כל הזמן אומרים לי". אז המשפחה נתנה אור ירוק.
"ליאת קצת נלחצה מהמחשבה שמישהו ירצה לפגוע בי שם דווקא כי הבן שלי חייל ונפל בצבא. היא ביקשה מהוועד האולימפי ומאיגוד הג'ודו שתהיה עליי יותר אבטחה שם בגלל כל השיוך והייחוס לבן חייל שנפל".
אפשר להבין את החשש שלה. אחרי 7 באוקטובר אי אפשר לזלזל בדבר.
"אני מסכים. שמע, ליאת היא לביאה. היא באמת משהו מיוחד ואת זה כולם ראו בדברים שהיא נשאה על קברו של עומר וכמובן בשבעה ומאז. היא נכנסה לחדר של עומר, קראה לי ואמרה: 'אתה קולט שאין לנו ילד? אתה קולט שעומר לא יחזור?', זה היה מרסק. אבל לפחות אנחנו מביעים את הדברים ואומרים אותם וזה גם טוב להוציא ולפרוק. לפעמים הוא לא היה יוצא מהחדר יומיים, כשהיה חוזר מהלחימה. רק ישן ונח ואנחנו שאלנו אותו למה הוא לא יוצא. תחשוב איזה קושי הילדים האלה עוברים כבר יותר מתשעה חודשים. בחום הזה, בתנאים האלה".
מאז הנפילה של עומר, מה למדת עליו שלא ידעת?
"כמה שידעתי, לא ידעתי כלום על הילד המיוחד שהיה לי. באו לכאן בשבעה אנשים שלא הכרתי שסיפרו לנו כמה עומר היה עוזר ומתנדב ומסייע להם. אישה שהוא היה מרים לה את הסלים כל פעם שהיה רואה אותה. אנשים שהכירו אותו והוא עזר להם. עומר מעולם לא אמר שהוא הבן של אורן סמדג'ה. מעולם הוא לא ציין את זה כדי לקבל הנחות או הקלות. הוא בחר במסלול חייו לבד. התנדב, פעל, הלך ליחידה קרבית. לא עזרתי בכלום. לא לעומר ולא לילדים האחרים. לא התערבתי ולא השפעתי על איש בשבילם. הם היו עצמאיים. כך הוא ביקש וכך עשה".
לא היית הרבה בבית בגלל העבודה בנבחרת והטיסות האינסופיות.
"זה נכון. פספסתי לא מעט מהגדילה שלהם בגלל זה. אבל בכל פעם שהייתי נוכח בארץ, הייתי נוכח עד הסוף. היה לי קשר מצוין עם עומר ועם הילדים האחרים. מספיק במבט אחד קטן כדי לדלג על חודש שלא ראיתי אותם בגלל היותי מאמן נבחרת והנסיעות למחנות אימונים או תחרויות".
הכרנו בעיקר את הקשר שלך עם אבא מוריס, שגם אותו איבדת בשנה האחרונה.
"אבא נפטר בגיל 92 כשהוא צלול ואני החזקתי אותו בנשימות האחרונות שלו בהוספיס שבנינו לו בבית. זה היה חודש לפני 7 באוקטובר. קמתי מהחודש עליו יום לפני האסון שנפל על עם ישראל ואני למעשה בתוך שנת האבל עליו".
יוצא לך לחשוב איך הוא היה מתמודד עם המוות של עומר?
"המון. אני חושב על זה הרבה. הרי באחת בלילה הביאו את אמא שלי אלינו הביתה וכשראיתי את המבט שלה בדלת, הבנתי מה מרגישה סבתא שאיבדה נכד. לא הייתי רוצה שאבא יחווה את המוות של עומר, אבל כן הייתי רוצה שהוא יהיה כאן איתי לעזור לי להתמודד עם האסון הזה. כולם הכירו את הקשר שלי עם אבא, אבל זה כי מוריס היה איש ג'ודו. מעולם לא ייחצנתי את המשפחה שלי והעדפתי להשאיר את התא המשפחתי מחוץ לעולם הספורט והתקשורת. אבא אהב מאוד את עומר. אני רואה את הכאב של אמא שלי ושל אבא של ליאת ומבין שהכאב הזה לפחות נחסך ממנו".
איך זה השפיע על ההכנות לפריז?
"עם כל הקושי, הייתי חייב לאסוף את עצמי ולתת לספורטאים את מה שמגיע להם. ושלא תחשוב שהיה לי קל בחודשים שלפני כן. הידיעה שיש לי בן לוחם בעזה ושכל רגע יכולה לנחות עליי הבשורה הקשה מכל, גמרה אותי אבל השתדלתי להיות חזק. גם זה שרום חייל וליאת הייתה קצינת נפגעים והסתובבה בין בתים, הקשו עליי בהתחלה אחרי 7 באוקטובר, כי הייתי רק עם הילדה בבית לבד. אני מצדיע לכל ההורים שיש להם בנים לוחמים. מי שלא חווה את זה, לא מבין מה זה לחיות בצורה כזו. מה זה להתמודד עם הפחדים האלה. לצערנו, אנחנו כבר קיבלנו את הבשורה הקשה. עכשיו נשאר לחזק את כולם ואת רוח העם הזה כמו שביקשתי על הקבר של עומר, כדי שננצח - ואנחנו ננצח".
