בהספד בלוויה של אלקנה אמרתי שכל החיים שאלו אותי אם אני כתאום מרגיש מה שהוא מרגיש, והייתי אומר שלא, שלא מרגיש מה הוא חושב או איפה הוא נמצא. אבל בפעם האחרונה שפגשתי אותו, הרגשתי. וגם ביום שבו אלקנה נהרג הרגשתי, למרות שלא ידעתי שהוא נכנס לעזה באותו יום", אומר איתמר ויזל, אחיו התאום של רס"ר (במיל') אלקנה ויזל ז"ל, 35, מפקד כיתה בגדוד 8208, חטיבה 261, שנפל ב־22 בינואר בדרום רצועת עזה.
דו"ח מומחים מדאיג: כמה זמן שורד חטוף בחיים?
"תאומים זה סוג קשר כזה שהוא בעצם הזיכרון הראשון שלך. אני מכירה את דור עוד לפני שפגשתי את אמא שלי. עוד מהבטן של אמא את יודעת שאת חולקת חיים עם מישהו, תמיד יש מישהו מאחורייך. זה לחיות בידיעה שאף פעם לא תהיי לבד", אומרת ליאור זימל, אחותו התאומה של רס"ן (במיל') דור זימל ז"ל, 27, סגן מפקד פלוגה בגדוד 8103, חטיבת עציוני (6), שנפטר מפצעיו ב־21 באפריל, לאחר שנפצע באופן אנוש כתוצאה משיגורים מלבנון לערב אל־עראמשה.
איתמר וליאור הצטרפו לאחרונה לקבוצה חדשה שמיועדת למי ששכלו את אחיהם התאומים במלחמה, והוקמה על ידי עמותת "משפחה אחת", המסייעת למשפחות נפגעות פעולות איבה ולחימה ומלווה אותן. "יש לנו קבוצות להורים שכולים, לסבים וסבתות, לאחים, לאלמנות, ליתומים, לכולם. אנחנו נותנים מעטפת ממש לכל המשפחה", מספרת מרב עוזיאל וורקנך, רכזת תחום טיפול ואחראית על גיל 18 ומעלה בעמותת "משפחה אחת", ובעצמה אחות שכולה שאיבדה את אחיה, גבי עוזיאל ז"ל, שנהרג בפעילות בג'נין ב־2003. משנת 2000 ועד עכשיו, מוסיפה עוזיאל וורקנך, "היו בעמותה רק שלושה אחים תאומים שכולים, ולא הייתה להם קבוצה ייעודית. הם היו חלק מהקבוצה הרגילה של האחים השכולים. במלחמת 'חרבות ברזל' הגענו למצב של 25 תאומים שאיבדו אח תאום ועוד שלוש שלישיות שאיבדו אחד מהם, והחלטנו לפתוח קבוצה ייעודית עבורם, שתיפגש פעם בחודש".
"דור הוא מהאנשים האלה שנכנסים לחדר ואת יודעת שהוא נכנס, לא כי יש לו קול גבוה, אלא כי יש לו נוכחות ממש חזקה", מספרת ליאור, 27, מרמת גן, סטודנטית לתקשורת חזותית ב־HIT - מכון טכנולוגי חולון. "דור תמיד היה מסמר הערב, תמיד מצחיק, מחבר בין אנשים, תמיד היה במרכז. הוא תמיד אהב לעשות המון דברים. בשנים האחרונות קיבל מצטיין דקאן בתואר למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן, היה מנהל קמפיין של הבחירות לרשות המועצה באבן יהודה, התנדב עם עולים חדשים מאפריקה, וגם היה סמ"פ במילואים". איזה קשר היה לכם? "היה לנו קשר מאוד מיוחד. היינו החברים הכי טובים, מאוד מרגישים אחד את השני באנרגיה. הייתי יכולה להתקשר אליו והוא בדיוק היה אומר: 'חשבתי עלייך'. לכל דבר התקשרתי אליו. הייתה ממש טלפתיה בינינו, ברמה כזו שאני הכרתי לו את ארוסתו, שיר שגיב. ראיתי אותה פעם אחת בבר, והצעתי לה לשדך לה את אחי. הייתי בטוחה שהיא הטיפוס שלו. דור היה מלך הבנות, לא הייתי צריכה לשדך לו, אבל הרגשתי שזה זה".
"אנחנו שבעה אחים, אני ואלקנה מספר חמש־שש, ויש אח מתחתינו, צעיר מאיתנו ב־12 שנה. זאת אומרת שעד גיל 12 היינו האחים הקטנים בבית. גדלנו ממש צמודים. אמא שלנו דאגה לשים אותנו בכיתות נפרדות בגן, כדי שכל אחד יפתח את העצמאות והזהות שלו, אבל מצד שני כל הזמן היינו אחד ליד השני באותו בית ספר, סביב אותם חברים ביישוב", מספר איתמר, 36, איש הייטק ומשורר, שמפונה משדרות ובימים אלה מתגורר ביישוב שלפים בעמק בית שאן. "נולדנו בגוש קטיף, וכשהיינו בני 7 עברנו לגוש עציון. מצד אחד, היינו חברים מאוד טובים והיה לנו תחביב משותף - ג'גלינג - שהתחיל בגיל צעיר והפך למקצוע שגם עבדנו בו יחד. היינו כל הזמן ביחד, בג'גלניג, בכדורגל, כדורסל, אבל גם היינו יודעים לריב המון בתור ילדים. כשבגרנו היינו קרובים".
מתי היה הקשר האחרון ביניכם ובין אחיכם התאום? ליאור: "פרצה המלחמה, דור גויס, התקשר אליי בווידיאו, עם המדים, עם התיק שלו. אני כמובן התחלתי לבכות, כי פחדתי. תוך כדי המלחמה היו לנו פעמים שיכולנו לבקר אותו ממש לחמש דקות, להביא לו עוגיות של אמא. הוא היה במילואים בשני סבבים, ובסבב השני נפגע אנושות. חודש לפני נפילתו ראיתי אותו בפעם האחרונה. התקבלתי לחילופי סטודנטים בגרמניה בבית ספר לעיצוב לסמסטר אחד. דור ממש אמר שאני חייבת לטוס, למרות שהיה לי קשה לעזוב אותו בזמן מלחמה. הוא חיבק אותי חזק, אמר לי להגשים את החלום שלי, גם בשבילי וגם בשבילו".
הפעם האחרונה שדיברה איתו, נזכרת ליאור, הייתה ארבעה ימים לפני נפילתו. "אז היה האיום האיראני. התקשרתי אליו ואמרתי שאני מפחדת, שאני בחרדה", היא מספרת. "דור היה המרגיע הלאומי, ישר הרגיע אותי, אמר לי: 'תקומי, צאי החוצה, תשתי בירה ותחגגי את החיים'. שלחתי לו תמונה שאני עם בירה ועם יואל, בן הזוג שלי. הוא ענה לי: 'יופי, תיהנו' עם שלושה לבבות. זו הייתה ההודעה האחרונה. כמה ימים לפני פציעתו נכנסתי פתאום לחרדות בלילה, כאילו אני מרגישה בגוף שמשהו רע הולך לקרות. ביקשתי מדור שישלח לי הודעות עם לב, רק לדעת שהוא בסדר. באותה שעה שהוא נפצע קיבלתי תזכורת מגוגל פוטוס לתמונה מלפני כמה שנים שבה רואים אותי, אותו ואת אחינו הקטן תום. התמלאתי פתאום בכאב ובעצב, ופשוט היה לי מאוד כואב בגוף".
ב־17 באפריל, היום שבו דור נפצע אנוש, ליאור הייתה רגע לפני המראה לחופשה מגרמניה לאיטליה. "אמא שלי התקשרה אליי, רגע לפני ההמראה", היא נזכרת. "ירדתי מהמטוס, וחזרתי ארצה. הספקתי להיות לידו, הוא היה מחוסר הכרה, מונשם, לא מורדם. הוא קיבל רסיסים בכל מיני חלקים בגוף, אחד מהם במוח, ואחרי כמה ימים הוכרז מוות מוחי. דור מאוד אוהב דרמה ותסריטים טובים, ואמרנו לעצמנו שהוא לא יכול היה לבחור מתי למות, אבל בחר את האיך, כי נתן לנו זמן להיפרד ממנו. דור חתם על כרטיס אדי, תרמנו את איבריו. ליווינו אותו עד חדר הניתוח, ממש צמודים לעגלה, שמנו ברקע את השיר 'שלווה בארמונותייך' של רביד פלוטניק, נתנו לו נשיקה ומול שורה ארוכה של רופאים שלחנו אותו לניתוח שהציל שבעה אנשים".
"ב־7 באוקטובר הייתי בבית בשדרות עם אשתי וארבעת הילדים", מספר איתמר. "כשיצאנו ב־8 באוקטובר מהעיר, נסענו לבית של אלקנה ורעייתו גלית בבני דקלים. זה לא היה טריוויאלי, כי תמיד כשבכל מיני מבצעים היינו יוצאים מהבית, היינו נוסעים או להורים או לחברים. כשהגענו לאלקנה, הוא סידר לנו יחידת דיור ונשארנו שם שלושה ימים. הגדוד של אלקנה כבר גויס, הוא עדיין לא קיבל צו 8. אבל לי היה ברור שילך למילואים למרות שלא היה חייב, כי היה פצוע מ'צוק איתן'. כשנפרדנו אחרי שלושה ימים, הייתה לי איזו מחשבה בראש שאני לא יודע מה יקרה לו במילואים ואולי חס וחלילה יקרה משהו. לפני שנפרדנו נתתי לו חיבוק מאוד ארוך וחזק, כשהמחשבה בתוכי הייתה שאם זה החיבוק האחרון בינינו, אז שארגיש את זה. לא אמרתי לו את זה, אבל זה באמת היה החיבוק האחרון".
מאז אותו חיבוק, מוסיף איתמר, לא ראה את אלקנה. "שבוע לאחר שנפרדנו, אלקנה כבר התגייס למילואים ובקושי יצא הביתה. יצא לנו לדבר טלפונית. באיזשהו מקום לא דאגתי, כי ידעתי שהם לא בתוך עזה. הוא מאוד התבאס שהם לא נכנסים להילחם, אבל אותי זה הרגיע", הוא מספר. "בסוף הם נכנסו לפעולה נקודתית, שבה הוא נפל. באותו יום הייתי אצל המדקר שלי ואמרתי לו שאני מחפש איזו מילה שאני לא מצליח למצוא. בסוף הטיפול אמרתי שמצאתי את המילה: נחמה. זה היה חמש שעות לפני שאלקנה נהרג. יצאתי שמח מהטיפול ושעה אחרי זה באופן לא מוסבר קרסתי למיטה. לא הבנתי מה קורה איתי ולא תפקדתי כל השעות האלה, עד שהודיעו בלילה שהוא נהרג".
איך אתם מתמודדים מאז? ליאור: "זה מרגיש כאילו משהו חסר לי בגוף. אני גם מרגישה שמפני שהיינו כל כך קרובים, אני מצליחה לשמור את דור קרוב אליי. לדעת מה הוא היה אומר, להצליח לדמיין אותו, לדבר איתו בלב. ואני בעיקר לומדת הכל מחדש. אנחנו, התאומים השכולים, לומדים עכשיו למצוא את האינדיבידואליות בעולם, כי תמיד היינו זוג. תמיד הייתי 'ליאור ודור', ועכשיו יש את ליאור. זה שונה וצריך ללמוד את זה. אני מאוד שואבת כוחות מהמשפחה שלי. אנחנו משפחה מאוד מחבקת וחזקה. אחי הקטן, תום, התגייס איך שהשבעה נגמרה, לא ויתר על להיות קרבי. גם ממנו אני לוקחת השראה ושואבת כוחות. כך גם משיר, ארוסתו של דור, ומבן זוגי, שהיה איתי מהרגע שקיבלתי את ההודעה".
"לאבד אח, ובטח אח תאום, זה ללכת בעולם עם בור שאי אפשר באמת למלא אותו", משתף איתמר. "צריך ללמוד לאט־לאט איך לחיות לצד הכאב הזה. כל השנים היו שואלים אותי איך זה להיות אח תאום והייתי אומר שאני לא יודע לענות על זה, כי אף פעם לא הייתי אח לא תאום. עכשיו אני צריך ללמוד איך לחיות בעולם הזה ללא אח תאום. אבל אני מרגיש שהתאומות הזו, שהיא ממש חצי ועוד חצי שמייצרים שלם, נמצאת גם אחרי שאלקנה נהרג. אני מרגיש אותו בתוכי בצורה מאוד חזקה שנותנת לי המון כוח. אני שואב ממנו כוח ומרגיש אותו מאוד־מאוד קרוב".
"איך חוגגים יום הולדת?" המפגש הראשון של הקבוצה התקיים ביוזמת עמותת "משפחה אחת" ב"יער הסודי" בקפריסין, ממנו חזרו לפני שבוע. "היו בו תאומים שכולים ממלחמת 'חרבות ברזל' וגם אח תאום שכול אחד ממלחמת לבנון השנייה", מספרת ליאור. "זה היה משמעותי, כי יכולת להסתכל על מישהו שכבר שנים ארוכות נמצא בתוך זה. זו הייתה קבוצת 'שווים', גם שאבנו כוחות אחד מהשני וגם יכולנו להתפרק. לא תמיד אנשים מבינים מה אנחנו עוברים, ועכשיו בזכות הקבוצה שנוצרה כולם הבינו את כולם. זה היה רגע לחלוק כל מה שעל הלב וגם לדבר על הפחדים והחששות, כמו למשל איך חוגגים עכשיו יום הולדת. יכולת במהלך המפגשים גם לצחוק וגם לבכות עם אנשים שמבינים אותך".
"יש המון קבוצות של אחים שכולים, ופתאום נוצרה פה קבוצה עוד יותר ספציפית של תאומים. כולנו הגענו לקבוצה הזו בלי שהכרנו אחד את השני וקרה שם משהו מאוד עוצמתי שרק תאומים יכולים להבין אותו", מציין איתמר. "זה היה סוף שבוע טיפולי. יצאו 17 אחים שכולים, אני העברתי את הטיפולים והייתה שם גם אלומה נאומבורג, רכזת אחים שכולים בוגרים בעמותה, שמרכזת איתי את הקבוצה", מוסיפה עוזיאל וורקנך. "איך אמרה לי מישהי: 'אני לא יודעת להיות אינדיבידואל, נולדתי לזוג, לא מכירה מה זה להיות לבד'. עכשיו במפגש הם היו עם אנשים כמוהם. דיברנו הרבה על מה זה לאבד אח תאום, מה נותן כוח להמשיך. היו נושאים לא פשוטים, כמו למשל מה עושים ביום הולדת. האם ביום זה חוגגים את החיים או מנציחים את המוות? האם אפשר גם וגם?".