צה"ל הודיע שלשום באופן רשמי כי בלהה ינון בת ה־76, תושבת נתיב העשרה, שהוגדרה כ"נעדרת האחרונה" מה־7 באוקטובר, אינה בין החיים. זאת אחרי מאמץ חקירה נרחב של צה"ל, אגף כוח האדם בפרט ומפקדת החטופים באמ"ן, במטרה למצוא דנ"א שיסייע להם לזהות את גופתה. בלהה נרצחה יחד עם בעלה, יעקב (יעקבי).
“קיבלנו את ההודעה על זיהוי גופתה של אמא שלנו כשעה לפני שההודעה פורסמה בתקשורת", מספר מעוז ינון, בנם של בלהה ויעקב. “אותנו, הילדים, זה לא הפתיע כל כך כי ישבנו שבעה על שני ההורים שלנו כבר ב־8 באוקטובר. לא האמנו שאמא בין החיים, גם כשגופתה לא זוהתה. קברנו את השרידים של אבא ואמא בבית הקברות של ניר עם בהתאם לצוואה שלהם כבר באפריל האחרון, אבל עבור כל החברים, המשפחה והתקשורת זו הייתה סגירת מעגל".
בהשקעה של 40 מיליון שקלים: מפעל מבית התעשייה האווירית יוקם באופקים
"אפקט נהריה": יממה אחרי המחדל - הצפון מושבת וריק מאנשים
"זיהוי הגופה לא באמת שינה לנו במובן שלא היינו מופתעים או הרגשנו סגירת מעגל או טלטלה מחודשת, זה בעיקר סגר מעגל לציבור. תבין, אבא ואמא, שגידלו אותי, את שלוש האחיות שלי ואת אחי הקטן מהילדות בקיבוץ ניר עם ואחר כך כשעברנו להתגורר בשנת 1991 בנתיב העשרה, הכינו אותנו כל החיים לרגע הזה. ההיגיון אומר ששום דבר לא יכול להכין אותך לטרגדיה כזאת, אבל למעשה בדרך שבה ההורים חינכו אותנו – הם הכינו אותנו לרגע הזה".
תסביר.
“אבא שלי היה פלאח, חקלאי, הוא היה מרכז את גידולי השדה בקיבוץ, ועד יומו האחרון הוא עבד בשדות מעמק החולה ועד הנגב. בכל ארוחת ערב בילדות בקיבוץ ניר עם, אבא היה מספר לכולנו בקיץ על השרב, בחורף על השיטפונות, באביב על המזיקים ובסתיו על זה שלא יורד הגשם, וכמה המצב כל כך קשה בשדות. אבל באותו משפט הוא היה אומר שגם בשנה הבאה הוא יזרע כי שנה הבאה תהיה טובה יותר והוא יעשה כל מה שהוא יוכל לעשות כדי שתהיה שנה טובה יותר".
"הוא יקנה את הזרעים הכי טובים, יתייעץ עם מומחים אחרים, ידשן את הקרקע ויכין אותה לגשם, ויעשה כל מה שהוא יכול כדי שהשנה תהיה טובה יותר, והסביר שכל אחד מאיתנו יכול לשנות את העתיד ולהפוך אותו לטוב יותר. זה מה שהוא הטביע בנו. אמא שלי הייתה מורה, ציירת ואמנית שיצרה הרבה מנדלות והתמחתה בזה. היא ציירה אלפי מנדלות ואני קיבלתי ממנה רק מנדלה אחת מתנה ב־2016. במנדלה שהיא נתנה לי היא ציירה וכתבה: ‘כל החלומות שלנו יכולים להתגשם אם יהיה לנו האומץ לרדוף אחריהם’".
"אז אמא נתנה לי את היכולת לחלום ואת האומץ לרדוף אחרי החלומות שלי. אבא ואמא היו הורים מאוד תומכים, אוהבים וגאים בכולנו, מאוד מעורבים בחיי 11 הנכדים שלהם. זה היה בית של יצירה, של קריאה, של המון שיחות ושל טיולים. בית מאוד אוהב ומאוד מגובש שעכשיו כבר איננו. ההורים נתנו לנו את האמונה שהעתיד יהיה טוב יותר, שיש לנו את הכוח לעשות אותו כזה, ואת האומץ לחלום חלומות ולרדוף אחריהם".
“הרגשנו שמשהו לא טוב קורה"
בלהה (76) ויעקב (78), הוריהם של מעיין, מעוז, מור, מגל ומגן, וסבים ל־11 נכדים, היו בביתם בנתיב העשרה ב־7 באוקטובר, כשבשעה 07:00 נכנסו למושב כ־35 מחבלים. שלושה מהם נכנסו באמצעות מצנחי בקאי ויצאו למסע רצח ברחוב של בלהה ויעקב. “בהתחלה לא חשבנו שקרה משהו בלתי שגרתי כי זו המציאות לצערי בנתיב העשרה, אבל כיוון שבמשך 20 שנה הובטח לנו שהחומה והגדר ייתנו לנו ביטחון והגנה, היינו בטוחים שזה עוד סבב", מסביר מעוז.
“אבא שלי כתב לנו בשעה 07:30 בוואטסאפ שהוא ואמא יושבים בממ"ד, הבית נעול, ושהם שומעים יריות וטילים. בסביבות 07:50, כשאבא שלי הפסיק לענות לנו לטלפון ולוואטסאפ, הרגשנו שמשהו לא טוב קורה ושהיום הזה ייגמר רע. נפגשנו כל האחים, האחיות והנכדים בבית של אחותי במושב אביאל. אח שלי כבר קנה כרטיסי טיסה מלונדון לארץ, ובשעה 17:00, כשסוף־סוף הצלחנו להשיג את אחד השכנים, הוא סיפר לנו שבית ההורים נשרף לגמרי. אז הבנו שהם לא בין החיים. הבית ספג פגיעה ישירה והתלקח בתוך דקות. ההורים נרצחו ונשרפו יחד בתוך ביתם, שממנו נותרה רק הרצפה. באופן סימבולי האש נעצרה בדלת הסטודיו של אמא – והוא נשאר שלם ובתוכו כל היצירה שלה".
חזרתם לבית מאז?
“כן, האחיות שלי שם כרגע. הכנו שם קיר הנצחה ופינת הנצחה עם יצירותיה של אמא, ואנחנו רוצים שאנשים שגם ככה עוברים תקופה קשה יבקרו שם וילמדו קצת על ערכים, על הטוב ועל האושר שהיה במקום שנשרף".
ההורים לא חשבו אף פעם לעזוב את נתיב העשרה?
“לא. הייתה להם שם קהילה, היו להם שם חברים וחברות, פעילות חברתית ותרבותית. הבסיס של החיים שלהם היה בנתיב העשרה".
בעוד שגופתו של יעקב זוהתה בעזרת ממצאי הדנ"א, בלהה הוגדרה כ"נעדרת" עד השבוע, כשוועדת מומחים של משרד הבריאות, בהשתתפות נציגי צוות החקירה של צה"ל, נציגי המכון הלאומי לרפואה משפטית ומשטרת ישראל בשיתוף עם הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליטא, קבעה על בסיס מצרף של ממצאים, כי בלהה נרצחה ב־7 באוקטובר. “כמו שציינתי, לא הייתה לנו תקווה שאמנו בחיים או שהיא נחטפה, לא הייתה אי־ודאות, היה ברור לנו, ולכן החלטנו לשבת שבעה עליה ועל אבא עוד לפני שקיבלנו את אישור זיהוי הגופה", אומר מעוז.
“תקווה זה משהו שעושים"
את השבר הגדול בעקבות רצח הוריו החליט מעוז לתעל לכיוון אחד: שלום. “ב־7 באוקטובר נשברתי לרסיסים", הוא אומר. “יומיים אחרי השבת השחורה, באמצע השכול ותוך כדי שאני טובע באוקיינוס של צער, חלמתי שאני רואה את דרך השלום והפיוס, והחלטתי, על מנת לרפא את עצמי, שאני בוחר בדרך הזאת. כמשפחה החלטנו שאנחנו לא מחפשים נקמה, ויצאתי למסע אל דרך השלום והפיוס, ובמסע הזה למדתי על התקווה, על העתיד ועל הסליחה. אלו אבני הדרך של השלום, והחלטתי שאני הולך להגשים את חלום השלום, וזה מה שאני עושה כבר עשרה חודשים על הבמות הכי נחשבות בעולם".
"אני עושה את זה בארץ, אני עושה את זה עם פלסטינים, עושה את זה עם ישראלים ועושה את זה עם האפיפיור, כשהמטרה היא לשכנע ולהסביר לכולם שהשלום אפשרי. זה מה שההורים שלי לימדו אותי. הם האמינו בזה בכל מאודם, הפגינו למען השלום והפיצו את מסר השלום. היום כולם מחפשים להיאחז בתקווה והבנתי שתקווה היא משהו שאנשים עושים אותו יחד עם אחרים על ידי זה שהם פועלים למען עתיד טוב יותר ויוצרים מציאות. עזבתי את כל העיסוקים והעבודה שלי ואני מתמקד עכשיו ביצירת תקווה".
כמה זה עוזר לך להתמודד?
“זה עוזר מאוד. אני בוכה כמה פעמים ביום, ואני עצוב עוד יותר מדי פעמים ביום, אבל אני בן אדם מאושר, בריא ושלם. אני אבא מתפקד, בן זוג מתפקד וחבר מתפקד. אני יצירתי, אני כותב ספר, אני יוצר סרט, עושה אירועים בכל העולם – ובונה תנועת שטח למען השלום כדי להמשיך את המורשת של הוריי".
מעוז (49), תושב בנימינה, יזם ופעיל שלום, אחד המייסדים של “אברהם הוסטל" בתל אביב, מספר כי מאז אותה שבת הוא, אחיותיו ואחיו נרתמו לפעילות משותפת למען השלום. “כולנו בתוך זה", הוא אומר, “כמעט כולנו עזבנו את מקומות העבודה שלנו, וכרגע אנחנו עוסקים בפעולות שלום ופיוס כי אנחנו מבינים שזו הדרך היחידה להנציח את ההורים שלנו, כדי שהם יהיו קורבנות של שלום ולא קורבנות של מלחמה. המלחמה היחידה שמנצחים בה היא מלחמה שמסתיימת בשלום. השלום הוא אפשרי וזה תלוי אך ורק בנו".