דני אלגרט: "הבנתי כמעט מיד שנתניהו לא מתכוון להביא את החטופים מהר"

בפגישה עם סנ"צ בדימוס דני אלגרט, שאחיו איציק נחטף לעזה ב־7 באוקטובר, נוכחות תחושות קשות של אכזבה ומשבר אמון עם המדינה שהקדיש את כל חייו עבורה. דני, 65, נשוי לליזי ואב לארבעה, מתגורר בראשל"צ ומלמד בתיכון בעיר.

את מרבית שנות הקריירה שלו עד כה, עשה ביחידת החבלה של המשטרה ובהמשך גם פיקד על תחנת אשדוד. באמצע שנות ה־80 אף זכה בעיטור המופת לאחר שהצליח למנוע אסון כבד ולנטרל, יחד עם חברו לצוות, מכונית תופת שהוחדרה לאזור משטרת חברון.

בנה של בלהה ינון ז"ל: "המלחמה היחידה שמנצחים בה היא מלחמה שמסתיימת בשלום"
אחווה מתחת למים: כך מסייעים בוגרי שייטת 13 ללוחמים פוסט-טראומטיים

"זה היה אירוע מאוד מורכב", הוא נזכר עכשיו, "כיוון שהמכונית הייתה עם כמות גדולה מאוד של חומר נפץ ואי אפשר היה לפוצץ אותה במקום, אחרת הממשל היה נהרס. כולם ישבו שם אז, הצבא, המשטרה, השב"כ, זה גם היה צמוד לכלא של השב"כ. לכן נאלצנו לעשות את מה שאף פעם לא עשו עד אז. וזה, לנטרל את המכונית הזאת מה שנקרא בידיים, בלי לפוצץ אותה. למזלנו הצלחנו".

ליל הפיטורים של גלנט טלטל אותו עד כדי כך שהוא רצה להשיב את עיטור המופת. הוא לא שיער שחודשים ספורים אחר כך יחווה משבר אדיר נוסף. "לא תיארתי לעצמי שאני אקלע לכזאת דרמה וכזאת טרגדיה בתוך המדינה. זה משהו שהוא מעל ומעבר לכל דמיון", הוא אומר בכאב. 

הברית, שמבחינתך התקיימה עם המדינה, נשברה? 
"לגמרי. זה באמת משבר, משבר קשה מאוד. אני כן חושב שצריך להמשיך לחנך את הילדים לתת את המקסימום שהם יכולים למדינה, והם עושים את זה, אני מחנך ככה גם את התלמידים שלי. אבל מצד שני אתה מרגיש באיזשהו מקום שמישהו מפקיר אותם, שמישהו לא דואג להם, שמישהו לא נותן להם מענה כשהם צריכים אותו. וזה לא פשוט. זו לא המדינה שבשבילה אני הייתי מוכן לסכן את החיים שלי, זו מדינה אחרת. זה לא שאני לא אעשה את זה היום עוד פעם אם אני אדרש, אבל אני אעשה את זה מסיבות אחרות כבר".

מה יהיו הסיבות האחרות?
"הסיבות האחרות הן שיש פה אנשים טובים, שאפשר אולי לבנות איתם עתיד. חשוב שהם יהיו פה, חשוב שהם יישארו פה".

שישה אחים היו במשפחת אלגרט. איציק, 69, הוא השלישי בסדר. דני החמישי. "היום אנחנו פחות, שני אחים שלי נפטרו, ועכשיו עם איציק אנחנו לא יודעים מה קורה". כל האחים גדלו בבת ים, אך כבר לפני עשרות שנים, לאחר השירות הצבאי, אחותם של דני ואיציק, רחל, הגיעה לניר עוז.

"היא באה עם גרעין נח"ל", מסביר דני, "ושם פגשה את אלכס דנציג ז"ל, שרק הסתיימה השבעה שלו. היא התחתנה עם אלכס, חיו חיים שלמים יחד, הביאו ארבעה ילדים לעולם והתגרשו לפני חמש שנים בערך. אחריה הגיע אלי, אחי שנפטר כבר, ואחריו הגיע איציק, ובעצם, שלושתם חיו בקיבוץ במשך עשרות שנים. איציק בשלב מסוים הכיר מתנדבת מדנמרק, נסע איתה לדנמרק, התחתן איתה וחי שם במשך 12 שנים. נולדו להם שני ילדים, מקס ורוני. ואחרי 12 שנים הוא התגרש וחזר ארצה, לקיבוץ. הוא בקשר מאוד־מאוד הדוק עם הילדים, חודש לפני שנחטף הוא היה בדנמרק".

מה איציק הכי אוהב בניר עוז?
"אני חושב שהוא אוהב את העצמאות שלו, את השקט שלו. הוא אדם שלא מחפש להיות עשיר בכסף, אלא מחפש להיות עשיר בחופש".

ומאז 7 באוקטובר הוא לא זוכה לא לשקט ולא לחופש. 
"הוא לא אדם שמתאים להיות במנהרות, חד־משמעית. זה לא הגיוני שהוא שם, באמת. פנתה אליי מישהי מהקיבוץ יום אחד ואמרה לי שהיא לא מצליחה לדמיין אותו שם, וזה נכון. הוא לא אדם שאפשר לכלוא אותו באיזשהו מקום, לכן הוא רצה את השקט, את החופש. בקיבוץ הוא מצא את האווירה שהוא התחבר אליה". 

ב־7 באוקטובר התעורר דני בראשל"צ למשמע האזעקות. "אמרתי לאשתי שקרה משהו, שזה כנראה לא אירוע רגיל. הדלקנו טלוויזיה והתחלנו לראות את כל מה שהתחיל להתפתח באזור צפון הרצועה".

שזה אזור שאני מניחה שאתה מכיר, לאור התפקידים הקודמים שלך? 
"עבדתי 12 שנה בתוך עזה. עברתי לגור באשדוד בגלל זה. אני מכיר את עזה כמו את כף היד שלי, כמו שאני מכיר את ת"א. ובאותו הבוקר של 7 באוקטובר ראיתי שנכנסים מכיוון צפון, לכיוון נתיב העשרה, לכיוון שדרות. הבן שלי, נועם, היה אמור לנסוע לאיציק באותו הבוקר".

לבקר אותו?
"כן, הילדים שלי קוראים לאיציק 'האבא השני שלהם', ונועם שאל את איציק בערך בשמונה בבוקר אם אפשר להגיע. איציק סימן לו שכן. עכשיו כבר היו מחבלים בקיבוץ, אבל איציק לא הבין בכלל מה קורה כנראה. בסופו של דבר הבן שלי החליט שהוא לא נוסע, ואז בעשר וחצי בערך, אפילו קצת יותר מאוחר, איציק התקשר אליי". 

מה הוא אמר לך? 
"אני חשבתי שהוא מתקשר כדי להסתלבט עליי. הוא הרי כל פעם היה מתקשר ואומר 'הטילים עוברים מעליי אבל אני רואה שהם בדרך אליכם'. לכן שאלתי אותו 'מה העניינים?', ופתאום שמעתי אותו בלחץ אדיר, הוא בכה כמעט. הוא אמר לי 'היד שלי התרסקה, היד שלי התרסקה', אמרתי לו שינסה לחסום את הדימום, שייקח איזה שרוך ויקשור מעל הפצע".

מה זה אומר התרסקה? 
"אני גם לא הבנתי, אבל הוא אמר שהיד שלו פשוט שותתת דם. ותוך כדי שאני מנסה להסביר לו איך לחסום, אני שומע רעש חזק מאוד, בדיעבד אני מבין שזה היה ירי, והוא צועק לי לתוך הטלפון 'דני, זה הסוף, דני, זה הסוף', והשיחה מתנתקת".

מה אתה מבין מזה? 
"אני לא מבין על איזה סוף הוא מדבר בכלל. אני לא מבין את הסיטואציה, כי אני יודע שהמחבלים נמצאים בשדרות ובנתיב העשרה. אני מיד שולח הודעת טקסט לירון, בעלה של האחיינית שלי, הבת של רחל. אני אומר לו לגשת לאיציק לחדר, לראות מה קורה כי הוא פצוע ביד. והוא כותב לי 'דני, עד עכשיו זרקו עליי ארבעה רימונים, הרגתי שני מחבלים, הם שוכבים אצלי בסלון. מי שיוצא החוצה מת'. הוא היה עם אקדח בתוך החדר, המחבלים ניסו להיכנס אליהם הביתה וכל מי שנכנס הוא ירה בו. בסוף הוא חיסל איזה חמישה־שישה מחבלים".

וכך הוא שרד? 
"כן. אחרי זה הוא נכנס לממ"ד, הם סגרו את הממ"ד, אבל המחבלים שרפו את כל הבית עליהם. אחרי כמה שעות שהם כבר לא יכלו להיות יותר בממ"ד, הם יצאו החוצה. וברגע שהוא יצא החוצה מהחלון הוא ראה את הכוונות של הלייזרים של צה"ל. הוא הבין שאלה לא מחבלים אלא חיילים, והוא צעק להם, 'שמע ישראל ה' אלוהינו', ממש ככה, במזל הם שמעו אותו. הם אמרו לו אחרי זה שהם כבר היו עם האצבעות על ההדק, הם היו בטוחים שהוא מחבל שמנסה לברוח מהחלון".

ואחותך? 
"באותו הזמן שירון נלחם במחבלים, היא אחזה בידית של הממ"ד בבית שלה בערך שש־שבע שעות, עם שתי נכדות בתוך החדר. המחבלים יורים והיא לא מרפה, ובסופו של דבר היא מצליחה להציל את עצמה ואותן. ובינתיים, אני מנסה להשיג את איציק, אבל לא מצליח. ואני מנסה להפעיל את כל הקשרים שיש לי במשטרה, מתקשר למפקד המחוז אפילו, ומנסה לראות מה אפשר לעשות. אומרים לי שעושים את המקסימום, אבל אף אחד לא הגיע לניר עוז. אף חייל לא נכנס לניר עוז בכל היום הזה, עד השעה ארבע אחר הצהריים, אחרי שהמחבלים סיימו את העבודה, ואחרי שהעזתים כבר נכנסו לבזוז את הציוד, ואחרי שאחד מכל ארבעה מתושבי ניר עוז או נרצח או נחטף". 

מתי אתה מבין שאיציק הוא אחד מהם והוא נחטף לעזה? 
"אני מנסה לראות איפה הטלפון של איציק נמצא. ואני רואה שחצי שעה אחרי השיחה ביני לבינו הוא כבר חצה את הגדר לכיוון עזה. לכיוון ח'אן יונס. אני גם מזהה שלקחו אותו לבית החולים נאסר (בח'אן יונס), אני מכיר את המקום. אחרי איזה שבוע הצבא חזר אליי ונתן לי עוד איכון של הטלפון, שמעיד שהוא אכן שם". 

יחלפו 52 ימים עד שדני יקבל אות חיים מאחיו. זה יגיע תחילה מילנה טרופנוב, ששבה במסגרת העסקה הראשונה, ולאחר מכן מעדות רופא שחקר השב"כ. "ילנה פגשה אותו שם. אני לא אשכח את שיחת הטלפון באמצע הלילה מלי, האחיינית שלי, שצעקה לי בטלפון: 'איציק חי, איציק חי, איציק חי', היא כבר שמעה על זה מהחבר'ה בקיבוץ".

מה ילנה סיפרה לכם?
"שהיא פגשה אותו וישבה איתו כמעט כל הלילה. הוא סיפר לה את כל הסיפור של החטיפה שלו. לגבי היד שלו היא אמרה שיש לו רק צלקת גדולה, אבל שהיא בסדר. ואז היא אמרה 'ודני, אל תדאג, האופי שלו לא השתנה'. ממש ככה".

אני מסתכלת עכשיו על התמונה שלו והעיניים שלו צוחקות.
"זה הוא. שאלתי אותה אם היא סיפרה את זה לשב"כ, והיא אמרה שהם לא שאלו אותה. אמרתי לה איך לא שאלו אותך, הרי חזרת מהשבי. דיברנו על חוסר האמון שהיה לי במערכת, אז הנה פתאום הרגשתי שנותנים לי שוב בעיטה בבטן, איך הם לא שאלו? איך הם לא התקשרו אליי להגיד לי שהיא ראתה אותו שהוא חי? יש פה מישהי שראתה את אחי".

בסוף אתה פנית אליהם? 
"כן, דרך קצינת הקישור. אמרתי להם שמישהי ראתה את אחי. ואז הם אמרו לי שהיא לא שיתפה פעולה. אמרתי 'מה זאת אומרת לא שיתפה פעולה? היא דיברה איתי על זה ברחוב, פגשתי אותה במטה החטופים'. לא האמנתי שהמערכת לא מתפקדת ולא מתאוששת 52 יום אחרי". 

דני מספר כי לאחר מכן זימן אותה השב"כ פעם נוספת, והיא סיפרה להם את הסיפור. בהמשך התברר שאיציק אכן היה בבית החולים נאסר, עד ל־24 בנובמבר. "הוא קיבל שם טיפול", אומר דני, "בדיעבד התברר שהשב"כ חקרו רופא מבית החולים שטיפל באיציק, והוא סיפר על כל הפרוצדורה הרפואית שאיציק עבר. הוא אמר שהיד שלו בסדר, שהעצבים לא נפגעו. הוא אפילו טרח לציין בסוף העדות שלו שאיציק הוא איש מצחיק. אז אמרתי לשב"כ, שאם זה מה שהוא טרח לציין בסוף העדות, העדות שלו מהימנה". 

אני אשאל את המובן מאליו. אם כוחות הביטחון כבר הצליחו להגיע לרופא שטיפל בו, איפה איציק?
"כשהצבא התקרב לנאסר, פינו את ח'אן יונס ואת בית החולים והורידו את כולם למנהרות. מ־24 מנובמבר בעצם איציק נמצא במנהרות".

ואתה לא יודע להגיד היום מה מצבו?
"שום דבר. מאז אנחנו לא יודעים כלום. לפני שלושה חודשים חמאס שחרר סרטון, ובסרטון הזה הוא מראה שבעה ישראלים שלכאורה נהרגו כתוצאה מהפצצות של חיל האוויר, אבל הצבא לא אישר את הסרטון, הוא אמר שיש בו יותר מדי דברים לא נכונים לפי המידע שלהם, שזה כנראה פייק". 

אבל מותם של חלק מהאנשים בסרטון כן נקבע.
"בינתיים נקבע ששישה מהם כבר לא בחיים, רק איציק כביכול עוד בחיים. ממה שאנחנו יודעים, אי אפשר לדעת מה קורה עם איציק, אין עליו שום מידע, שום דבר".

אחד מהשבעה הוא אלכס דנציג ז"ל, שמותו נקבע בהמשך. הבשורה הקשה הגיעה ב־22 ביולי. דובר צה"ל פרסם כי הוא אינו בחיים וגופתו מוחזקת בידי חמאס. עוד הצהיר צה"ל כי ההחלטה לקבוע את מותו התבססה על מידע מודיעיני ואושרה על ידי ועדת מומחים של משרד הבריאות ובשיתוף משרד הדתות ומשטרת ישראל.

"זה לא היה קל", מספר דני, "הייתי בארה"ב באמצע שליחות. זה מטורף שאדם כזה איננו, לא יודע אם את שמעת סיפורים עליו, אבל אלכס היה אינטלקטואל בצורה בלתי רגילה, היסטוריון, באמת אדם מיוחד במינו. המשלחות לפולין היו מפעל חייו, הוא כתב ספרי הדרכה. גם כשסיפרו לי שהוא הרצה לאנשים במנהרות על השואה לא התפלאתי, הוא היה כמו מעיין ידע". 

אנחנו מדברים על אלכס וזיכרון השואה, ואתה מסתובב כבר עשרה חודשים עם טלאי צהוב.
"נכון. ברגע שנפל לי האסימון מה קרה בניר עוז ב־7 באוקטובר, הבנתי שזה לא פחות מעוד יום של שואה שעוברת על מדינת ישראל. הטלאי הצהוב שלי מייצג את מה שקרה בניר עוז, את ההפקרה, הצבא שלא הגיע, ההרס. רבע מהחטופים הם מניר עוז, משפחות שלמות שנשרפו. אי אפשר להגדיר את מה שקרה בניר עוז במילה אחרת מאשר שואה. שואה יישובית, שואה אישית, שואה". 

בחודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר חילק דני את ימיו לשניים. בבקרים המשיך ללמד בתיכון שבו עבד גם לפני הטבח הנורא. "בעשרת החודשים האחרונים מאוד הקפדתי לשמור על שגרה", הוא מסביר, "את הבוקר השארתי לתלמידים, ומהצהריים התעסקתי במה שצריך. הייתה לי גם אחריות כלפי התלמידים, הם היו צריכים לגשת לבגרות". בינתיים התלמידים כבר יצאו לחופש הגדול, ואנחנו חצינו את היום ה־300 למלחמה. עוד מעט החטופים עלולים להיות בשבי שנה שלמה.

"אני מהר מאוד הבנתי שראש הממשלה לא מתכוון לטפל באירוע הזה כמו שאני חושב שצריך לטפל בו", אומר דני, "הבנתי שהוא לא מתכוון להביא את החטופים האלה מהר. הבנתי שהסיפור הזה הולך להיות מאבק ארוך וקשה. אני חושב שגם סינוואר קיבל יותר חטופים ממה שהוא יכול היה לבלוע, לכן הוא שחרר את מי שהוא שחרר. כלומר האינטרס של כולם היה כנראה שהם יגיעו לאיזשהו מספר שהם יכולים לטפל בו".

עוד אומר דני שבשלב מסוים הוא גם החליט לנתק את עצמו ממטה החטופים בכל הקשור למאבק להשבתם. "בעיניי המטה פעל באסטרטגיה שפוגעת בשחרור של החטופים", הוא טוען, "כי זאת הייתה אסטרטגיה של הכלה. המטה היה מטה ממלכתי מה שנקרא, מטה מחבק, מטה ששר בכיכר, מטה שעושה עצרות ולא הפגנות".

וזה לא מספיק בעיניך?
"היום זה לא מספיק, אני ועוד כמה משפחות, ביניהן עינב (אמו של מתן צנגאוקר - מ"ב) ואילה מצגר (כלתו של יורם מצגר ז"ל - מ"ב), מכוונים את האשמה חד־משמעית לכיוון ראש הממשלה. מי שאפשר את זה, זה ראש הממשלה, והוא זה שצריך להחזיר אותם, הוא לא יכול להפקיר אותם שם".

גם אל מול "פורום תקווה" מנהלות משפחות הקבוצה של שער בגין דיון ארוך ומתמשך כפי שדני מתאר. "אנחנו מדברים ואנחנו מתווכחים, וזה לגיטימי. אני חושב שבין המשפחות, אנחנו יכולים להגיד אחד לשני את דעתנו". 

אלא שדיון אחד הסלים לתקרית קשה במיוחד שאירעה בכנסת, כשדני הוצא בכוח מוועדת החוקה לפני כחודש. "מה שקרה שם זה שישבנו בוועדת חוקה, והם ('פורום תקווה' - מ"ב) ישבו מולי, ואני דיברתי איתם והם דיברו איתי. שמחה רוטמן בכלל לא היה בחדר כשכל הדיון הזה התקיים, והכל היה בסדר. ואז רוטמן נכנס, וכשהוא נכנס שאלתי אותו אם הוא מכיר את התמונה של אחי, ואפילו הייתי קצת ציני כלפיו".

"הוא נתן ל'פורום תקווה' לדבר, וברגע שב'פורום תקווה' התחילו לדבר, אמרתי לו כהערת אגב, 'בכלל לא דיברתי ל"פורום תקווה", שאני רואה שהוא הביא תגבור מהבית'. עוד לא הספקתי לגמור את המשפט, והייתה הוראה להוציא אותי עד שהוא יחזור לחדר. כלומר, הוא אמר 'אני יוצא, ואני מבקש שעד שאני חוזר, הוא לא יהיה פה'. הוא רק חיכה לזה, אני אפילו לא הספקתי לסיים את המשפט".

ומה קרה לאחר מכן? 
"ואז, להפתעתי הרבה, קפצו עליי שמונה סדרנים. אחזתי בשולחן ויש עליי טבעת, אז היא נתפסה בין השולחן לדלפק ולא הצלחתי לשחרר את היד. והם מושכים אותי. ואני צועק להם: 'די, די', והטבעת ממש מתעקמת לי על היד. חשבתי שהיד שלי הולכת להיתלש. הם הטיחו אותי על הרצפה. רציתי להגיד שיניחו לי, שאני אצא, אבל אז חטפתי בעיטה לבית החזה ולא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי לנשום, ואני מתחיל להיגרר, וחולצים לי את הנעליים ומושכים אותי מכל הכיוונים, ואני חוטף בעיטות בגב, ומושכים אותי עם היד, ואני מרגיש שהיד שלי מתפרקת. ומוציאים אותי מחוץ לחדר דרך היציאה האחורית, ופשוט משליכים אותי על הרצפה שם".

מה אתה אומר לעצמך ברגעים האלה? 
"אני קודם כל מנסה להסדיר נשימה איזה רבע שעה. וכשאני מסיים להסדיר את הנשימה, אני מסתכל על הסדרנים האלה, ואני אומר להם, 'לאן הגעתם? לאן הגעתם?'. התשובה שקיבלתי מהם הייתה התשובה הכי־הכי אכזרית שיכולתי לקבל. הם אמרו לי: 'אנחנו רק ממלאים הוראות'. ואז אתה מבין שאתה נמצא בתוך איזושהי מערכת שאיבדה את הכיוון, איבדה את הבלמים כשהיא דוהרת לכיוון מטורף".

"אנחנו רואים, כל מה שמעניין את ראש הממשלה במהלך כל החודשים האלה זה רק איך הוא משמר את עצמו בשלטון. זאת מטרת המלחמה היחידה שלו. הרי בכל המטרות האחרות הוא נכשל. הוא לא מוטט את חמאס, הוא לא החזיר את כל החטופים, הוא לא החזיר את האנשים לבתיהם, והוא גורר אותנו למלחמה אזורית. בשביל ראש הממשלה הניצחון המוחלט הוא כנראה להישאר בשלטון".

יש בך עדיין תקווה? 
"אני יודע שהכל תלוי בבן אדם אחד. מי שעומד ביני לבין אחי זה בנימין נתניהו, אני יודע שברגע שהוא יזוז אחי יהיה בבית. ולכן התקווה היא שבאמת סוף־סוף ייפול למישהו בממשלה האסימון, למישהו מחברי הכנסת או השרים של הליכוד, שיבינו שדי, נגמר, כמה הם יכולים להקריב כדי שיבחרו בהם בפריימריז הבאים".

אתה מרגיש ככה כלפי כל המערכות היום? 
"לא, היום אנחנו מרגישים שהצבא, המוסד והשב"כ מתאוששים ועושים את מה שצריך. הם מתחזקים, מפיקים לקחים, מביאים באמת הישגים מדהימים. צה"ל מנצח בכל הקרבות, אבל ביבי מפסיד במלחמה. יש לנו באמת צבא מדהים, החיילים מוכנים להקריב את עצמם, מוכנים להקריב את נפשם למעננו, השב"כ מדהים, מוסד מדהים שמביא לך את המידע הכי־הכי איכותי שיכול להיות. מה שחסר לנו זה שיקול דעת מדיני מתי ואיך להפעיל את שני הדברים האלה". 

ח״כ רוטמן מסר בתגובה: ״בוועדת החוקה בראשותי משפחות חטופים ומשפחות שכולות מקבלות את האפשרות לדבר ולומר את אשר על לבן. במקרה המדובר, דני אלגרט הפריע שוב ושוב לבן משפחת חטופים, בועז מירן. כאשר התבקש לצאת, צעק שלא ייצא אלא לבית חולים וסירב לכל הבקשות שהופנו אליו במשך למעלה מ־20 דקות על ידי אנשי המשמר וגורמים נוספים שהשתתפו בוועדה, וביניהם משפחות חטופים בעצמן.

בסופו של דבר הוא הוצא על ידי אנשי משמר הכנסת תוך כדי שהוא תוקף אותם (חלקם נזקקו לטיפול רפואי בשל כך). אשמור מכל משמר על האפשרות של בן משפחת חטופים לומר את דבריו ולדבר מדם לבו בוועדה מבלי שיסבול מהפרעות ומביזיונות. שמחתי לשמוע שדני התחייב בפני מנכ"ל הכנסת שלא לחזור על התנהגות שכזו, ואני מאחל ומתפלל לשובם של החטופים כולם ובהם איציק אלגרט ועמרי מירן״.

התסכול העמוק אל מול ראש הממשלה בא לידי ביטוי גם בספר שיוצא ממש עתה ושמו "מר הפקרה". את הספר, מסביר דני, הוציא "פורום חיים", כאשר קבוצת משפחות בגין היא חלק מאותו הפורום. הספר מורכב ממאמרים של בכירים לשעבר במערכות הביטחון, פרופסורים, אנשי תרבות ומשפחות חטופים. "'דני, זה הסוף', ניבא איציק אחי, וצדק", כותב דני בספר. 

לפני כשלושה שבועות, ימים ספורים לפני נסיעתו של נתניהו לנאום בקונגרס, התעוררה סערה בעקבות קריאות לנועה ארגמני, שחולצה משבי חמאס והצטרפה לנסיעתו של ראש הממשלה לוושינגטון, לבטל את נסיעתה. "נסיעה עם ביבי משמעותה הכרה בכך שביבי לא אחראי למחדל ב־7 באוקטובר ובעצם הוא משתמש בך להצדיק זאת", פנה אלגרט אל ארגמני בציוץ בטוויטר (X).

"אני כמשפחה של חטוף מאושר שהצלחת להיחלץ משם. אני מצפה ממך לפעול לשחרור יתר החטופים או לא להוות מכשול לכך. לצערי, על פי דעתי, חבירה לנסיעה עם ראש הממשלה מחבלת בסיכוי להחזיר את השאר. אנחנו נהיה שם בארצות הברית ונפגין, ובעצם אם את בפמליה שלו, נמצא עצמנו במצב אבסורדי מפגינים כנגדך ולא היינו רוצים לעשות זאת".

"אני מאוד מעריך את נועה, היא שורדת אמיתית שעברה את מדורי הגיהינום של חמאס", הוא אומר עכשיו. "אכן היה חשש שנועה תיקלע שלא בטובתה להפגנה נגד ראש הממשלה כשהיא בפמליה שלו. במקרה הזה כמובן שהיינו נמנעים מלהפגין מחשש שתחשוב כי אנו מפגינים נגדה. גם בתוך האולם נועה התקבלה על ידי כולם כולל חברי המשלחת של שער בגין בהרבה כבוד".

דני, תספר לי על איציק.
"אם איציק לא היה הולך לקיבוץ, הוא היה אחד משחקני הכדורגל הכי טובים בארץ, זה ברור. אני זוכר אותו בגיל 8 משחק עם ילדים בגיל 16. הוא אוהב כדורגל בצורה בלתי רגילה, והוא אוהד שרוף של מכבי ת"א. הוא גם אדם עם ראש מאוד פתוח, חברותי, צעיר ברוחו. הוא תמיד היה מחובר לחבר'ה הצעירים בניר עוז. הוא אדם שאם את יושבת לדבר איתו, תוך חמש דקות את מכירה את כל מה שהוא עבר בחיים. מצד שני הוא גם דמות מורכבת, אבל מאוד שירותי". 

מה הכוונה? 
"הוא היה מה שנקרא 'החצרן של הקיבוץ'. הוא היה, הוא עדיין אני מקווה, הנדי מן כזה, והוא היה מגיע לכולם לבתים לעזור ולטפל בכל מה שצריך לתקן. כולם ידעו בקיבוץ שאם יש איזושהי בעיה מדברים עם איציק. יוכק'ה (יוכבד) ליפשיץ, שחזרה מהשבי, אמרה לי שהיא הייתה מתקשרת אליו ב־12 בלילה, אומרת לו 'איציק, יש לי פה סתימה בכיור', הייתה שומעת אותו מקלל מקלל, ואחרי חמש דקות מגיע ופותר את הבעיה". 

מה אתה מקווה שהוא יודע? 
"אני מקווה שהוא מודע למאמצים שאנחנו עושים כדי להחזיר אותו. למרות שברמה האישית אני אולי מרגיש שלא עשיתי די, כי הוא עוד לא פה, אבל אני משקיע המון, גם מחשבה וגם מעשה, באיך להחזיר אותו, ולא רק אותו, את כולם. אפילו שבַתי רעב. צמתי במשך שמונה ימים בכיכר החטופים וצמתי ביום העצמאות, ולכן אני באמת מקווה שאיציק יודע שאנחנו עושים הכל כדי שיחזור. אני בטוח שאם המצב היה הפוך, ואני הייתי חטוף, איציק היה עושה הרבה יותר. הוא היה משגע את המדינה. אם אנשים חושבים שאני דומיננטי, אז הוא היה משגע את המדינה".

בסוף הפגישה מבקש דני לספר לי שלפני זמן מה מסר לידיו של ראש הממשלה מכתב, בשם איציק. במעטפה הניח גם את חלקה השני של הדסקית שאותה הוא עונד. "ביקשתי ממנו לפתוח אותו אם יודיעו לי שאיציק כבר לא בחיים חלילה. כפי שמשאיר חייל מכתב למפקד שלו לפני שהוא יוצא למבצע, מבחינתי המפקד הוא ראש הממשלה. אני כבר אומר שלא יבואו להודיע לי על מותו של איציק בלי המכתב הזה".

ואני רק מקווה שיבואו לבשר לך בשורה אחרת.
"הלוואי".