“אנחנו, שיישבנו את הנגב ושמרנו על הגבולות, שילמנו את המחיר הכבד מכל"
תמר קוץ
בנה אביב קוץ, אשתו לבנת וילדיהם רותם, יונתן ויפתח נרצחו ב־7 באוקטובר בכפר עזה
בעלי ואני הקמנו קיבוץ לתפארת, התחתנו שם, נולדו לנו שלושה ילדים, האמנו בשלום והתנהגנו כאילו אין אויב מעבר לגדר. טיילנו חופשי בשדות וליד הגדר, ובתור מתנדבת בגן הילדים שלנו בכפר עזה זה שנים רבות הייתי מטיילת יחד עם הילדים לאורך הגדר, ליד הגדר ומעבר לגדר לפעמים. מי האמין שמהגדר הזו יבוא לנו החורבן?
החורבן שלנו הוא קיבוץ שחרב, תרתי משמע, החל מהבתים החרבים, השרופים והמחוללים, בתים שאיש לא יגור בהם יותר. בשכונה של הבן שלי ומשפחתו שכבר לא בחיים כל בית שני הוא בית ריק שאין בשביל מה לחזור אליו, אנשים נרצחו בהם בשבת הארורה.
כשאביב בנה את ביתו ליד הגדר לא היינו שקטים לגבי זה, אבל היינו בטוחים שיש גדר חכמה וממוחשבת שמפרידה בינינו ובין הרצועה, לא חששנו כי חשבנו שכבר אין יותר מנהרות וכבר לא יבואו מחבלים, אבל בעצם לא ידענו שהמחבלים היו כל כך ערוכים להרוס, להשמיד ולהחריב. הבתים עכשיו שוממים, ריקים, קרים ומנוכרים. ביקרתי מאז ה־7 באוקטובר בכפר עזה כמה וכמה פעמים ובכל פעם זה יותר קשה. האבל הזה והאסון מלווים אותנו כל רגע במשך היום, אם זה בזמן שאני עושה התעמלות בבריכה ואם זה בזמן הרצאה. כל דבר מזכיר אותם. גידלנו את הנכדים שלנו מיום היוולדם, גידלנו את הילדים שלנו ברוגע ובשקט והאמנו שלא יכול להיות רוע שכזה.
מנגד, יש לך ממשלה שאיש ממנה לא טרח לבוא ולשאול מה שלומנו, לנחם בשבעה, לשמוע אותנו. לא לקחו אחריות על מה שקרה. החוזה הופר. היינו כמו ברווזים במטווח. הושיבו אותנו ואת כל היישובים הצמודים לגדר כחומה בצורה. אנחנו, שיישבנו את הנגב ושמרנו על הגבולות, שילמנו את המחיר הכבד מכל.
מאוד קשה לנו, אנחנו חיים במלון זה תשעה חודשים, ומי היה מאמין שנגור במלון פרק זמן כזה ארוך? כשאנחנו מגיעים לבית הילדים החפצים דוממים, מספרים את סיפור המשפחה ואת סיפור החיים - התחביבים, האהבות שלהם, הספרים שהם קראו, נעלי הספורט שמונחות בסדר מופתי בכל פינה, הגינה הפורחת שאביב כל כך השקיע בה כבר לא תפרח – היא תיבול כמו שהמשפחה כבר לא פורחת. אנחנו מתקשים מאוד להתאושש. זו משפחה שלמה שנמחקה. משפחה שתרמה ועשתה המון למען האנשים, אהבה את הארץ ואת ההיסטוריה של הארץ.
אביב, רב־הפעלים והכישרונות, היה מכין עפיפונים ומפריח אותם לשמיים בכל הזדמנות, כמו אומר לאויבים: “אתם תפריחו לנו בלוני נפץ, ואנחנו נפיץ לכם עפיפונים של אור ותקווה". גם באותה שבת ארורה העפיפון היה מוכן, אך הפעם הוא לא הופרח. אנחנו משקיעים מחשבה בהנצחת המשפחה שנמחקה כי זה מה שנותר לנו כרגע.
איבדתי את האמון במקום הזה. לא מציעים לי לעבור למקום אחר, וכרגע אנחנו בלי אופק ולא יודעים מה יהיה הלאה. לאן נלך? איפה נגור? קשה לנו לחזור לכפר עזה, למקום שבו רצחו לנו את המשפחה. עד שהקיבוץ יחזור, אם יחזור, ייקח הרבה זמן. בינתיים אנחנו יושבים פה במלון בתל אביב והדבר היחיד שעושה לנו טוב זה הים הכחול. יש לנו המון שאלות – ובינתיים אין תשובות.
“נעלמה לנו דרך הארץ ואנחנו צריכים לחזור אליה ואל הפשטות שבאדם"
אבידע בכר
אשתו דנה ובנו הקטן כרמל נרצחו בטבח בבארי ב־7 באוקטובר, והוא עצמו איבד את רגלו. חמישה בני משפחה נוספים שלו נרצחו גם
בעשרת החודשים האחרונים אני חווה געגוע גדול מאוד, גם בפן האישי וגם בפן הקיבוצי־קהילתי. נכון שאיבדנו במשפחה שבעה אנשים במתקפה הזו, שניים שלי בקרבה ראשונה, אשתי האהובה דנה ובני האהוב כרמל, וגם בתור קהילה איבדנו 100 אנשים ועוד עשרות חטופים. זה געגוע שאנחנו מתמודדים איתו כל יום, געגוע הולך ומתעצם שאינו מתקהה. אני מתגעגע אליהם.
בפן הלאומי, אני מבין שמלבד לשקם את המשפחה ואת הקיבוץ והקהילה יש פה לשקם מדינה שלמה שהרבה ממנה נחרב. גם בפן הפיזי, בתשתיות, וגם בתוכנו, בחברה הישראלית. נעלמה לנו דרך הארץ ואנחנו צריכים לחזור אליה ואל הפשטות שבאדם. אין לי בעיה לא להסכים עם כולם, אבל אני רוצה וחייב לכבד את כולם. אם אני צועק זה לא אומר שאני צודק, ואין לי בעיה שיהיו חילוקי דעות בכל דבר, אבל השאלה הגדולה בהקשר זה היא יכולת ההתבטאות שלנו והיכולת שלנו לשלוט בשיח ולדאוג שהוא יהיה מכבד. אני לא שונא אף אחד. אני יכול לחלוק על דברי אדם, והוא יכול לחלוק על דבריי, אבל בסוף אני רוצה דרך ארץ פשוטה.
אם ב־6 באוקטובר הייתי אומר לך שאני רוצה להתחבק עם הפלסטינים ולחיות איתם ביחד, אז ב־7 באוקטובר הבנתי שיעור בחיים: כנראה לא נוכל לחיות ביחד אף פעם, ולכן צריך להפריד ולדאוג שיהיו שתי מדינות לשני עמים, רק לא בישראל. שיקימו להם מדינה במצרים. להבנתי רק אחד יישאר - או אנחנו או הם.
הפתרון בעיניי הוא להגיד לעולם בצורה יפה שאנחנו רוצים לבנות “עזה זמנית" במצרים, עד שננקה את כל הרצועה מלמעלה ומלמטה. אנחנו לא רוצים להרוג אותם אלא להעביר אותם למקום אחר כדי שנוכל לנקות את הכל מההתחלה. אפשר גם להגיד זאת בצורה לא יפה: בחיים לא ניתן להם לחזור לעזה, ולכן בעיניי צריך להוריד את הגדר עם מצרים ולשלוח אותם 100 קילומטר פנימה לתוך מצרים, כדי שהמצרים יתעסקו איתם. זה לדעתי הפתרון שישראל צריכה לנקוט.
אני חושב שנכון להיום ישראל לא יכולה עוד להכיל את הבעיה הפלסטינית, נשאר לנו לשקם את המדינה שלנו ולדאוג לנו כי אין אחד בעולם שיודע טוב מאיתנו מה טוב לנו. ושאף אחד לא יטיף לנו מוסר על מוסריות כלפי אויב. אם לא נבין את זה עכשיו – לצערי נבין את זה במערכה הבאה בעוטף עזה, במטולה, בעפולה ובכפר סבא. אז נוכל להגיד: “אוקיי, עכשיו הבנו את זה". חבל, אסור לחכות לזה.
“אין פה גבורה אלא הישרדות"
יובל אור
בנו, דרור אור ז"ל, נרצח בביתו בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה ועדיין מוחזקת שם, וכלתו, יונת אור ז"ל, נרצחה; נכדיו, נעם, עלמה וליאם נחטפו לעזה ושוחררו בעסקת החטופים
אני מרגיש שאנחנו בחורבן הבית. אני מרגיש שצמרת המדינה מחריבה את מדינת ישראל ואת חיי כולנו לטובת שיקולים פוליטיים, ואנחנו, אנשי הקיבוצים בדרום, שילמנו ומשלמים את המחיר הכבד. התחושה היא שנוח לצמרת להשאיר אותנו במצב מלחמה תמידית כדי שלא נלך לבחירות אף פעם, ובעיקר להפקיר אותנו. זה לא ישתנה עד שאנחנו, האזרחים, נעשה משהו נגד הדבר הזה.
באופן אישי, הייתי איש פשוט, חייתי בעוטף עזה כל חיי. אני עוסק בתרפיה כמטפל זוגי, וכשיצאתי לפנסיה טיילתי בעולם. ב־7 באוקטובר רצחו את הבן שלי דרור שגופתו עדיין חטופה בעזה, את כלתי יונת, חטפו את נכדיי נעם ועלמה לעזה ואחרי זה שחררו אותם, ונכד נוסף שלי, ליאם אור (בנה של בתי דנה) נחטף מרעים והוחזר גם הוא בעסקה. גירשו אותי מהבית שלי, אין לי מושג לאן ומתי אני חוזר. שום דבר לא יכול לסייע לי להתמודד עם האובדן הזה. לא כל כך נשארה לי ברירה כי נשארו פה שלושה נכדים שאשתי ואני האפוטרופסים שלהם ואנחנו מטפלים בהם. אנחנו לא יכולים לפרוש מהדבר הזה. אני גם הולך לעבוד כדי לשמור על עצמי ולהמשיך לתרום במה שאני יודע לעשות, במקצוע שעבדתי בו כל חיי.
אני אישית חושב שאנשים רעים מאוד עשו לי את מה שהם עשו, ואני שונא אותם, אבל אין לי ברירה אלא לעשות איתם שלום. ואם לא אעשה איתם שלום אז הם ירצחו אותי, ואז אנחנו נרצח אותם, והם ירצחו אותנו שוב ולא יישאר פה כלום. זו ארץ רווית דמים ואין לנו ברירה אלא לחלוק אותה. בסוף כולנו של האדמה וכולנו נהיה בתוך האדמה. לפני שזה יקרה ונהרוג אחד את השני – כדאי שנסתדר כי אין ברירה. במקום שמדינת ישראל תהיה לאורך, קיצצו לה את הקצוות, פינו את הצפון ואת הדרום, והשאירו את המותניים השמנות, את השטחים, וזהו. זו המדינה החדשה שלנו. אני מרגיש שראש הממשלה עושה הכל על מנת לטרפד כל עסקה, וכל זה על מנת לשמור על שלטונו. אני חושב ששלום זה הפתרון היחיד, וחשוב לי להבהיר בהקשר לסיפור האישי שלי, שאין פה גבורה אלא יש פה הישרדות. יש שלושה ילדים שצריך לטפל בהם וזהו – כולנו נעשה את זה, ונעשה את זה הכי טוב שאפשר.
“אני לא מצליחה להפריד בין החורבן האישי ללאומי, ואני חושבת שזה דווקא טוב"
תומר זק
הוריה אתי ואיתי ואחיה שגיא נרצחו ב־7 באוקטובר בביתם בכיסופים
אני אפילו עוד לא קולטת שקרה לנו מה שקרה ב־7 באוקטובר, או קורה. זה אפילו לא פוסט־טראומה. אנחנו עדיין בתוך הטראומה, בתוך האירוע, ולכן עדיין קשה לי לעבד ולתמלל את החורבן כי הראש שלי עדיין לא בשלב העיכול. אני מרגישה שבכל יום אני חווה את כל שלבי האבל מחדש: את ההכחשה, את ההלם ואת ההשלמה, אז מבחינת חורבן לאומי אני חושבת שאף אחד עדיין לא מבין את סדר הגודל והשפעתו. רק ימים יגידו איך זה יתבטא בהמשך. כרגע קשה לי להכניס את זה לתבנית כי זה שונה מכל מה שמישהו מאיתנו הכיר. אנשים מנסים להכניס את החורבן הזה לקטגוריה של יום הזיכרון אבל אי אפשר. מי בכלל חשב שדבר כזה יקרה? ביום הזיכרון האחרון לא העליתי בדעתי שאהיה חלק מהקטגוריה הזו של המשפחות השכולות. אני מרגישה שהחורבן האישי והחורבן הלאומי הולכים ביחד, ואני לא מצליחה להפריד ביניהם, ואני חושבת שדווקא זה טוב.
החודשים האחרונים עוברים עליי כבתוך רכבת הרים. כשהטבח קרה, עברה בי המחשבה אם עכשיו אהיה אדם עצוב, אם אהיה תומר שונה, מה תהיה תכלית החיים שלי ואיך הם ייראו? אבל מהר מאוד הבנתי שאני אני יותר מתמיד. אני גם מרגישה שיש בי אמונה מאוד חזקה שגורמת לי להמשיך, שיש איזה כוח על־טבעי שדוחף אותי להמשיך. אנחנו אומנם משפחה מסורתית, אבל אני לא אדם דתי, אלא אני מוחזקת באמונה ומאמינה שכל החיים לפניי ומאוד נאחזת בידיעה שיש משהו עם משמעות, משהו חזק מהכל. זה עושה לי טוב להיאחז באמונה הזו מאשר שלא יהיה לי במה להיאחז כי אז יהיו לי חיים הרבה יותר מורכבים.
אני ואחי הדר מרגישים שההורים שלנו ואחינו כל הזמן איתנו, נוכחים. אנחנו מרגישים אותם כל הזמן. הם בשיח שלנו תמיד. לא בקטע עצוב, אלא בקטע שמח במובן של איך הם מגיבים, מה הם היו אומרים ומה הם היו עושים. אני מאוד אוהבת להחיות ולא להנציח. הרבה אנשים מפחדים וחוששים לשאול אותי שאלות על המשפחה אבל זה דווקא נותן לי אנרגיות וגורם לי להרגיש הכי טוב שיש. אני מדברת על המשפחה שלי בלשון הווה מתוך מקום שהאישיות שלהם נוכחת, גם אם הגוף שלהם לא נוכח. זה מה שגורם לי לקום בבוקר בכל יום מחדש.
כשאנשים מדברים איתי, אני מרגישה שהם גם מדברים עם אבא שלי, עם אמא שלי ועם אחי הקטן. אני זה הם והם זה אני. דרכי אנשים מכירים אותם. בהתחלה, כשהתפרקתי על הקברים שלהם, חשבתי שיותר לא אוכל לעשות אותם גאים, שזו הייתה השאיפה הכי גדולה שלי, אבל עכשיו אני מרגישה צורך לעשות אותם עוד יותר גאים ואני מרגישה את האור שלהם יותר חזק מאי פעם.
מרגע שהכל קרה פגשתי המון אנשים ממש טובים שלא הכרנו קודם, שרק רוצים לעשות טוב. אני חושבת שזה ממש מדהים וזה היופי של העם הזה, והאיחול שלי הוא שזה יהיה גם בזמנים לא קשים. כשמתפרקים יש את ההתאחדויות האלה, אבל המצב הזה נוצר כי כולנו התפרקנו מבפנים והמחבלים ניצלו את זה. אני מאחלת לעם הזה להיות מאוחד תמיד כי אני יודעת שהאהבה הזו והאחדות הן מה שהרים אותי למעלה.
“ניתנה לנו הזדמנות שאם לא ננצל אותה אני לא יודע אם תהיה לנו תקומה אי פעם"
הרב שמואל סלוטקי, מנהל ארגון בתי הכנסת העולמי ורב קהילת ישראל הצעיר בשכונת רמות
שכל את שני בניו, רב־סמל מתקדם (במיל') נועם סלוטקי ורב־סמל ראשון (במיל') ישי סלוטקי, שנפלו בקרבות על הגנת קיבוץ עלומים ב־7 באוקטובר
אני רואה את האירוע שאנחנו נמצאים בו במדינת ישראל כשבר גדול, מפלה ומכה קשה מצד אחד, ומצד שני כהזדמנות, מתנה ואפשרות חד־פעמית אולי של תיקון. היינו מצויים בשסע גדול, בשבר וכמעט החרבנו את עצמנו על עצמנו במלחמת אחים בגלל חוסר הקשבה, בגלל כוחנות ובגלל שכל אחד חשב שרק עמדתו היא הצודקת והשלטת, ושהוא יצליח לבד, בלי להיעזר באחרים, להקים פה מדינה כרצונו. האויבים, שקלטו את החולשה הפנימית שלנו, ניצלו אותה, אבל בזכות גיבורים רבים ובזכות גילויי אחווה, ערבות הדדית ואהבת ישראל בכל המגזרים הצלחנו לעצור את המתקפה הזו בעור שינינו, ועכשיו ניתנה לנו הזדמנות שאם לא ננצל אותה – אנחנו נמשיך לכרות לעצמנו בור עצום וגדול ואז אני לא יודע אם תהיה לנו תקומה אי פעם.
לעומת זאת, אם נראה את המפלה הזו כהזדמנות וכיכולת לבנות את החברה מחדש על בסיס אותם גילויים של אחדות וערבות הדדית, של אחווה, של ציונות, של מסירות נפש למען הכלל, נוכל לבנות דיאלוג אמיתי של הקשבה, של הפנמה ושל הבנה שלבד אף אחד מאיתנו לא יצליח לשרוד פה, שאנחנו תלויים זה בזה גם במהות וגם בפרקטיקה. רק זה יכול להוביל אותנו לשינוי, שינוי שחייב להתחיל בשיח, לא שיח מקטב ומעורר שנאה אלא שיח מכבד שלומד להקשיב אחד לשני מתוך הקשבה אמיתית והבנה שיש לנו דעות חלוקות, ואם נצליח לבודד את נקודות המחלוקת ואת חוסר ההסכמה – נצליח לייצר עם הדעות השונות את האפשרות לשלוט ביחד למרות התפיסות השונות. אנחנו תלויים זה בזה ואנחנו צריכים לייצר בינינו גם את המכניקה לקבלת החלטות וגם את ההבנה המהותית שרק מתוך קבלה, הכלה ואפשרות מתן חיים מכובדים והוגנים לדרך האחרת – נצליח לייצר פה חברה שתוכל להחזיק מעמד, עם חוסן לאומי לפחות ב־76 השנים הבאות של מדינת ישראל.
כהורים שכולים אנחנו מבינים שיש הקשבה ציבורית למוצא פינו מתוך כבוד שהציבור רוחש למשפחות שתרמו מעצמן והקריבו משהו למען מדינת ישראל, וכן כדי להמשיך את דרכם של הנופלים שיצאו מתוך אותה הבנה של ערבות הדדית ושימת האני הפרטי בצד לטובת הכלל, לטובת הצלת אנשים אחרים שלא הכירו ולא ידעו, מבלי שנקראו לכך ומבלי שקיבלו פקודה. נוכל להמשיך את צוואתם רק אם נצליח להביא את המסר הזה לכלל החברה הישראלית. כך נרגיש שאנחנו כהורים שכולים מצליחים להשאיר את זכרם פה בעולם הזה, ואת המטרה שלשמה הם נפלו.
"האם יקום דור עזוז וגיבור ויחלץ אותנו מהסיוט הנורא הזה?"
שי חרמש
בנו, עומר חרמש ז"ל, נרצח בביתו בכפר עזה ב־7 באוקטובר, והוא עצמו חולץ אחרי שעות רבות, כאשר ביתו בכפר עזה נהרס לגמרי בלחימה של צה"ל
על פי התהום. את פניו של הבוקר הנורא קיבל שולחן החג בביתנו בכפר עזה עטור פירות העונה וממתין למפגש המשפחתי החגיגי. יומיים קודם לכן שבה שיר, בתנו הצעירה, מבית היולדות ובחיקה הנכד החדש, שלימים ייקרא רני. עומר ז"ל, לבד בביתו עם כלבו צבי. שבת, שבסיומה ממתין אירוע העפיפונים המסורתי בניצוח משפחת קוץ, שנטבחה בשעות הראשונות של הבוקר. שום דבר לא העיד על סכנה קרובה. גם לא אזעקת ה"צבע אדום" לה הורגלנו מזה 22 שנה. גם עוצמת המטחים שהייתה עצימה מתמיד לא אותתה על גודל האסון הקרב. וזה קרה, כהרף עין, באבחת סכין, תרתי משמע החלה “על השחיטה". לא כך האמנו במשך 22 שנה ויותר של מלחמת התשה; לא זה מה שהבטחנו לבנים ששבו לבנות כאן את ביתם; לא זה מה שהובטח לנו חדשות לבקרים מפי קברניטים וגנרלים.
ובאישון לילה, אחרי יממה של פחד ואימה, יצאו ניצולי הטבח, משאירים מאחורי גבם בית משגשג וקהילה פורחת, קוברים את מתיהם הרחק מהבית ומנותקים מיקיריהם שנחטפו אל תחתית הגיהינום, למסע שסיומו לא נראה לעין, גם לא בשעה זו.
תקווה כבר לא הייתה בלבנו. אמונה ש"יהיה טוב" לא על סדר היום. המדינה שנתגלתה לעינינו לא הייתה זו שהכרנו טרם האסון. מחזון “מגילת העצמאות" על מדינה נאורה שפותחת דלתותיה לכל אזרח ואזרח חווינו מדינה מופקרת ומפקירה. מפקירה את חטופיה, מפקירה את עקוריה ומפקירה חבלי מולדת שהיו עד לאירוע פאר המפעל הציוני. חובטת ובועטת במי שעד ליום הנורא היו חומת המגן על גבולותיה - המתיישבים המסורים שאף “סבב צבע אדום" לא עקר אותם מאדמתם. מציבה בראש עניינה את ביזת הקופה הציבורית, מרחיקה ידידים מקרוב ומרחוק ומממשת צעד אחר צעד את חזון “מהנהר עד לים".
ארץ נחלת אבות לנו ורק לנו. משטרה אלימה משרתת שר מורשע ומופקר, חובטת בגסות בכל “שומרי הסף" ובימים אלה מתחילה להשתלט גם על המעוז הבא - “צבא העם" בהפכו בכוונת מפקדיו ל"צבא השם". אם נחלצנו בחיים מההפקרה הנוראה, אזי בימים אלה אנו נתקפים בחרדה מהדמות והצורה שלובשת מדינתנו היקרה בידי מופקרים, מושחתים, פנאטיים משיחיים, שמובילים את כולנו לאבדון.
יום תשעה באב תשפ"ד - יום ציון לחורבן שנופל עלינו לאחר 76 שנות תקומה. האם יקום דור עזוז וגיבור, נחוש ונקי כפיים, נאור בדעותיו, הומני לאדם באשר הוא אדם, ויחלץ אותנו מהסיוט הנורא הזה? “עוז לתמורה בטרם פורענות", קרא מנהיג הפועלים יצחק בן אהרון בעת משבר ב־1963. הפורענות כבר כאן! היקום העוז?
