מאז פרוץ המלחמה, רוח ההתנדבות העורפית לסייע לחקלאי הדרום והצפון עלתה ועודנה עולה על גדותיה מלבם הרחב של אזרחים רבים שרוצים להושיט יד ולעזור במאמץ המלחמתי.
כ-300 קילומטר מישראל: רעידת האדמה בסוריה הייתה חריגה - זו הסיבה לכך
הסקר בדק ומצא: זה החשש המרכזי של הורים אצל ילדיהם בכביש
בחודשים האחרונים, כשהצפון מופגז בלי הרף, השדות המוריקים התחלפו באפר בניחוח שרוף כשירי חיזבאללה עדיין לא פוסק, תושבים רבים פונו מבתיהם ושטחים חקלאיים רבים הצמודים לגבול לבנון, ניזוקו מאוד.
בתוך כל הכאוס הזה, קבוצות מתנדבים, מרביתם חצו את גיל 60, מגיעות באופן קבוע לסייע לחקלאי הצפון בשטחים הצמודים לגבול, על מנת להציל ולשקם את השטחים החקלאיים בידיעה שהם מסכנים את חייהם, לא יכולים להגן על עצמם מפני ירי נ"ט, מתקפות כטב"מים ושאר התקפות האויב.
בעשרת החודשים האחרונים אדריאן לוינגר (72), תושב ירושלים, מתנדב קבוע בסיוע לחקלאים בדרום ובצפון, מנהל ומרכז קבוצות מתנדבים הנוסעות יחד לאזורים חקלאיים בצפון כדי להושיט יד. “כל המטרה היא לסייע לחקלאים, בהתחלה זה היה לחקלאים בעוטף עזה, וגם היום, ועכשיו זה גם בצפון", הוא מספר.
“אני מסתייע בעמותת ‘לקט ישראל’ ומוציא מיניבוסים כל יום לדרום ולצפון, מצטרף בעצמי להתנדבות, והכל מתוך מטרה לעזור. כשפרצה המלחמה לא אפשרו לנסוע לצפון, אבל ברגע שניתן היה, לקחתי קבוצות מתנדבים לצפון כי מצב החקלאים שם הוא בכי רע".
"הקבוצות מורכבות ברובן מגמלאים, חבר’ה עם מוטיבציה מאוד גבוהה שרוצים להתנדב ולתת את הנשמה שלהם. אנחנו מתנדבים במקומות היותר מסוכנים, כמו מושב דישון, מטולה, כפר יובל, מצובה ועוד. היינו גם בהתנדבות בדיוק כשנפל כטב"ם באזור כברי והרג בחור. ראינו את הכטב"ם מעל הראש שלנו. היינו גם במספר מקומות בגולן. בכל מקום שזקוקים לנו אנחנו שם".
מה מצב האזורים החקלאיים שם?
“המצב רע מאוד. הם לא מקבלים עזרה, בטח שלא ממשלתית, והם בבעיה מאוד גדולה. בעיקר ענף הלול בבעיה מאוד גדולה כי הם נמצאים שם באזור של מלכיה שזה ממש על הגבול, ממש על הגדר".
עד כמה מתנדבים מסכימים להגיע לאזורים האלה?
“מאוד קשה לשכנע אנשים להגיע להתנדב באזורים האלה, אבל הסתבר לי שיש הרבה אנשים שרוצים לתרום ולסייע. בדרך כלל יוצאים 15-10 איש כל יום, למרות הסכנות. שבוע שעבר למשל היינו יומיים בצפון וישנו בגולן, לפני כן ישנו בבית ג’אן יומיים כדי לעזור בחקלאות, והלכנו גם לנחם במג’דל שמס את המשפחות השכולות".
"אנחנו קודם כל מסבירים לכל המתנדבים שמדובר באזורים מסוכנים ואת הסכנות ולמרות זאת יש שבוחרים להצטרף. יש שמפחדים, אבל אפשר להבין את זה. בזכות ההתנדבות גילינו יישובים חדשים, אכלנו הרבה ליצ’י ואגסים והרגשנו שאנחנו עושים משהו למען מישהו. אגב חלק מהפירות שאנחנו קוטפים אני לוקח איתי, מוכר אותם ומביא את הכסף לחקלאים שאצלם קטפנו אותם".
אתה אישית לא פוחד?
“שאלה מורכבת. גם אשתי חושבת שאני משוגע, היא פוחדת מזה, אבל אמרתי לה שזה חשוב לי לעשות את זה. זה המילואים שלי. זה לא שאני לא מפחד, כולנו מפחדים, אבל אני מאמין שמה שצריך לקרות קורה בכל מקום שבו זה צריך לקרות".
"אני עושה את זה מתוך שליחות, ומאמין שצריך לעזור לאנשים האלה. בימים כתיקונם אני מארגן טיולים, לכן כשהבנתי שהחקלאים צריכים עזרה, הבנתי שהדבר שאני יכול לתרום הוא בתחום הזה. בזה אני מתמחה".
מה אתם עושים כשיש טילים?
“אנחנו לא מתמגנים, אין מה לעשות. אם יש אזעקה אנחנו שוכבים על הרצפה. זהו. יש הפגזות נקודתיות, זה יכול להיות 7־5 דקות וזה נגמר. רוב הזמן אין הפגזות. אבל כשאתה בא למקומות האלה ורואה את החיוך של החקלאי ואת התודה שיש לו בעיניים זה שווה את הכל".
“זו זכות לעזור"
ניקול גולדסטון, תושבת קנדה, הגיעה לארץ ב־11 באוקטובר כדי להתנדב. “בהתחלה התנדבתי בחמ"ל בירושלים, אבל כשהיו מספיק אנשים שם ניסיתי למצוא משהו אחר, ודרך אדריאן התוודעתי לצורך במתנדבים שיעזרו לחקלאי הצפון", היא מספרת.
“רצינו לתמוך בהם, לעודד אותם וגם לעזור להם בחקלאות. היו מקרים שישנו יומיים בקיבוץ בצפון במסגרת ההתנדבות. אנחנו עושים מה שצריך כדי לעזור. התנדבנו למשל במועצה המקומית שלומי, זה היה אזור שומם והרוס לגמרי, אבל הרגשנו שהחקלאים זקוקים לנו".
את לא פוחדת?
“אני מפחדת מאוטו שנוסע מהר ומפחדת מתאונת דרכים. אני לא מפחדת מזה. אני חושבת שלכולנו היה קשה לספר למשפחות שלנו על ההחלטה להתנדב, כי כל המשפחות שלנו לא שמחו מהרעיון הזה, אבל אני אוהבת את המדינה ובשבילי זו זכות לעזור".
"עושים את זה מתוך רצון לעזור למדינה. בשבילי אישית זה כמו הצבא שלא עשיתי. יותר קל לי לעזור איפה שיש צורך מאשר לשבת בבית ולהיות בפאניקה. נכון, אין לנו איך להגן על עצמנו אם יהיו טילים או משהו כזה, אנחנו פשוט נשכבים על הרצפה".
אורה ברדע (75) מירושלים, מתנדבת בקבוצתו של אדריאן החל מחודש מאי האחרון, בוחרת לפתוח את השיחה בתיאור חוויותיה מההתנדבות בצפון: “החוויה הפשוטה היא הרגשת חוסר ההתמצאות במרחב כי הווייז והגוגל מאפס משובשים כיוון שאין GPS, וכמעט שכחנו להתנהל ללא מורי הדרך הללו. חזרנו לקחת מפות ולנווט על פי המפות באזורים שאינם מוכרים לנו וטוב הדבר".
“חוויות מורכבות יותר הן תחושות צער, כאב ואובדן משולבות ברגשות של התפעמות והתעלות הנפש מעמידתם האיתנה ומסירותם האינסופית של חקלאי הצפון".
"המדרונות השרופים, החלקות המעובדות בעמק החולה שחורות, יישובים נטושים שהעזובה בהם זועקת לשמיים, מראות קשים מאוד שפוצעים את הלב, מתערבבים ופוגעים בזיכרונות מטיולים בנופי הגליל המרהיבים. ואז פוגשים את החקלאים, האנשים הנפלאים הללו. הם נוסכים בנו תחושה של התעלות הנפש והתרוממות הרוח, כמו אותו חקלאי ממושב דישון, שמשפחתו נעקרה והוא נותר במושב ויוצא לחלקותיו".
לדברי ברדע, “תחושת הסכנה מרחפת כל הזמן ובכל זאת בעלי המטעים שומרים על מפעל חייהם, עובדים בו, וכאשר מתמזל מזלם ומגיעים מתנדבים, כמונו למשל, הם מאירים לנו פנים, מלמדים ומסבירים לנו איך לדלל אפרסקים, או לקטוף ליצ’י או אגסים, להדלות פטל ועוד".
"הם גם דואגים לרווחתנו, מספקים לנו מים קרים, ואותו חקלאי מדישון הגדיל לעשות וטרח להביא לנו ארוחת צהריים. ואל יקל הדבר בעיניך. המושב שלו נטוש. אין בו אנשים מלבד כיתות הכוננות והוא נסע לחצור הגלילית לקנות לנו ארוחת צהריים. התרגשנו מאוד, לא ידענו את נפשנו מן המחווה המדהימה הזו.
“המראות של היישובים הריקים מאדם קשים, מכאיבים ומביאים לידי ייאוש ובה בעת הנחישות והמסירות של החקלאים לשמור ולקיים את מחזורי העבודה בגידול של הצמחים מרגשות ומעוררות התפעלות והתפעמות. אנשים ישרי לב, אמיצים ומיוחדים, שאינם נותנים לחידלון ולהתנהגות חסרת האחריות של מוסדות המדינה להביאם לידי ייאוש. הם נתנו לנו תחושה נפלאה של תקווה להצלחה ושגשוג בהמשך הדרך".
"התעקשותם לקיים שגרת עבודה במטעים ובחממות מעוררת השתאות. הם הודו לנו על בואנו ושמחו לראות שלא אבדה עוד התקווה ורוח ההתנדבות עודה קיימת ואנחנו, האנשים הקטנים הפשוטים איתם, מגיעים עד אליהם לעזור במעט בעבודתם הקדושה. אנחנו קיבלנו בתמורה דברים שאין להם שיעור: גאווה, גבורה, נחישות והתפעלות מן האנשים הנפלאים הללו".
"אנחנו נמשיך לבוא ולסייע להם ולזכות בהתרוממות הנפש של ההיכרות עם האנשים המופלאים האלה. כאשר חלף מעל ראשנו במצובה אותו כטב"ם שפגע בכברי, שכבנו בינות עצי הליצ’י והגנו על ראשינו בידינו. זו הדרך בה כולם נוהגים, גם בעלי המטע, באין מסתור אחר. לאחר מכן המשכנו בקטיף הליצ’י וזה בעתו יגיע לבית האריזה ומשם לשווקים ולצרכנים בארץ".
"על המחויבות והמסירות של כל החקלאים בצפון וביישובי מערב הנגב לספק תוצרת חקלאית טובה וראויה לתושבי המדינה הם ראויים לכבוד ולהערכה ושנמשיך להושיט יד לחקלאים שמשוועים לעזרה".
ומה באשר לפחד ולסכנה?
“בהיותו מנגנון אבולוציוני להישרדות, הפחד מגביל את תפקודו של האדם ומונע ממנו להיכנס למצבים מסוכנים וגורם לו להתרחק מכל סכנה. האיום על הקיום הפיזי קיים בכל הארץ, כל הארץ במצב מסוכן מכל מיני סיבות ואין מקום עדיף שטוב יותר להיות בו".
"ההתמודדות עם הפחד הזה, הכלל-ארצי, חייבת להיות כזו שעושים ופועלים ולא מאפשרים לפחד לשתק הכל. וכאשר צריך להתגייס לעזרת החקלאים בצפון, בדרום או במרכז חייבים לעשות זאת".
"בנוסף בתקופה הזאת בארץ האיום הממשי על הקיום של מדינת ישראל ואזרחיה הוא בעיקרו פנימי בגלל הממשלה הכושלת והאכזרית. וגם כאן צריך לחפש דרכים נכונות, מתאימות למדינה דמוקרטית-ליברלית, טובות וראויות לסלק את הפחד הזה מחיינו. ההתנדבות והסיוע לאלה הזקוקים לעזרה הם חלק מן האחריות שלנו לקיום פה. ובעת סכנה ישירה של אזעקה נתמודד עם מה שיש, וכשאין, נמצא גומה בקרקע ונגן על ראשינו בידינו".
“זה הגיוני לפחד"
בימים הראשונים של המלחמה נתקל פיליפ אמר (60) מנתניה בכתבת טלוויזיה על חקלאי מעוטף עזה ששרוי במצב של חוסר אונים. “ניסיתי להגיע לחקלאי הזה ולא ידעתי איך, אבל בסוף הגעתי לארגון ‘השומר החדש’ שהציע לשלוח אותי להתנדבות אצל חקלאים", הוא מספר.
“בשלב מסוים התחלתי בעזרת הבן שלי לגבש קבוצות מתנדבים שהורכבו ממתנדבים צרפתים, כאלה שלא דוברים עברית, מרביתם פנסיונרים, ויצאנו בשלושה אוטובוסים לסייע לחקלאים ביישובי העוטף. לפני חודשיים פנו אליי חקלאים מאזור הצפון, באזורים הצמודים לגבול, וביקשו סיוע כי יש להם מחסור בידיים עובדות ושטח שנפגע קשות".
ההתנדבות הראשונה של פיליפ וקבוצתו הייתה במושב מרגליות הסמוך לגבול. “פניתי לחבר’ה שלי והסברתי להם שזה אזור מסוכן מאוד, פניתי אל אלה שנמצאים בכושר יותר טוב כדי שיוכלו לזנק, לקפוץ ולהשתטח על הרצפה בעת הפגזות. מה שביאס אותי זה שאומנם קטפנו דובדבנים במרגליות, אבל הכל היה די הרוס".
"הגענו שבוע מאוחר וזה לא היה ניתן לאכילה. שבועיים אחרי מרגליות נסענו להתנדב אצל חקלאי מבוגר במטולה, וכיוון שלא היה לי כבר אוטובוס להסיע לשם, נסענו המתנדבים בשלוש מכוניות פרטיות ועזרנו לו בדילול תפוחי עץ, כשבשלב מסוים אנשי או"ם עברו ופיקחו עלינו".
מה לגבי הפחד מהסכנה?
“אני פוחד, זה הגיוני לפחד, אבל אנחנו רוצים לעזור. אני כלום לעומת החבר’ה האמיצים שבאים איתי. זה מחמם לי את הלב לראות אנשים בני 60 ו-70 שרוצים לבוא, לעזור, להתנדב ולעבוד. הם אומרים לי כל הזמן: ‘אנחנו באים איתך לאן שתצטרך’. זו הערבות הישראלית האמיתית".
